אחוותא [אחיות] תאומות היו, ומבניהן יצאו אנשים גדולים.

ושואלים: ולא מיפקדי [וכי אין הנשים מצוות]? והאמר [והרי אמר] רב אחא בר רב קטינא אמר רבי אמר רב יצחק: מעשה באשה אחת שהיתה חציה שפחה וחציה בת חורין ולכן לא היתה יכולה להינשא לא לעבד ולא לבן חורין, וכפו את רבה (האדון שלה) ועשאה בת חורין! והאם אין זו הוכחה שכפו אותו כדי שתוכל לקיים מצות פריה ורביה? אמר רב נחמן בר יצחק: לא זה היה הטעם לכפיית אדוניה לשחררה, אלא כיון שידעה שאיננה יכולה להינשא לא לעבד ולא לבן חורין התנהגה כך שמנהג הפקר נהגו בה, שהיתה מביאה אנשים לזנות איתה והכשילה את הרבים, וכדי להציל אותה ואותם מן החטא, כפו את האדון לשחררה.

א משנה אלמנה שנישאה לכהן גדול שהיא אסורה עליו מן התורה, או גרושה או חלוצה שנישאה לכהן הדיוט, אם הכניסה לו בתוך נדונייתה עבדי מלוג שאינם נעשים נכסי הבעל, אלא יש לו רק זכות ליהנות מעבודתם כמו מפירות (רווחים) של שאר נכסי מלוג, ועבדי צאן ברזל שהם עבדים שקיבל הבעל על עצמו את האחריות למחירם והם נעשים על ידי זה כקניינו, במקרה כזה עבדי מלוג — לא יאכלו בתרומה מכוח היותה נשואה לכהן, ואילו עבדי צאן ברזל — יאכלו.

ואלו הן עבדי מלוג: אם התנו בני הזוג ביניהם שאם מתו העבדים — מתו לה, כלומר, על חשבונה, ואם הותירו ועלו במחירם — הותירו לה, אף על פי שהוא חייב במזונותן — הרי אלו לא יאכלו בתרומה. ואלו הן עבדי צאן ברזל: אם התנו בני הזוג ביניהם שאם מתו — מתו לו, ואם הותירו — הותירו לו, הואיל והוא חייב באחריותן בכל מקרה — הרי אלו יאכלו בתרומה, שהם נחשבים קניינו שלו ולא שלה.

בת ישראל שניסת לכהן ונישואין אלה כשרים הם, והכניסה לו עבדים, בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל — הרי אלו, כולם, יאכלו בתרומה. ובת כהן שניסת לישראל בנישואין כשרים, אם הכניסה לו לבעלה הישראלי עבדים, בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל — הרי אלו לא יאכלו בתרומה אף על פי שקודם לכן היא ועבדיה אכלו בתרומה מכוח היותה בת כהן.

ב גמרא שנינו במשנה, כי כאשר יש איסור בנישואין של הכהן, עבדי מלוג של אשתו — לא יאכלו בתרומה. ושואלים: אמאי [מדוע]? להוי [שיהא] הדבר כמו קנינו שקנה קנין! דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מנין לכהן שנשא אשה וקנה עבדים שיאכלו כולם בתרומה — שנאמר: "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו" (ויקרא כב, יא).

ומנין לאשה שהיא אשת כהן שקנתה עבדים, וכן עבדיו של כהן שקנו עבדים, שיאכלו גם הם בתרומה — שנאמר: "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו", ומייתור המילים "קנין כספו" דורשים: קנינו שקנה קנין — אוכל. ואף כאן, כיון שעבדי מלוג שייכים לאשת הכהן והיא עצמה נחשבת כקניינו — יכולים הם לאכול כקנין קניינו של כהן!

ומשיבים, הכלל הוא: כל האוכל — מאכיל, כלומר, מי שהוא עצמו ראוי לאכול בתרומה — יכול להאכיל גם אחרים בתרומה מכוחו, כל שאין אוכל — אינו מאכיל. וכיון שהאשה עצמה אינה אוכלת בתרומה משום נישואיה הפסולים — אף עבדיה אינם אוכלים בתרומה.

ומקשים: ולא, האם מי שאינו אוכל אינו מאכיל? והרי כהן ערל (שלא נימול מחמת סכנה), שאסור בתרומה, וכן כל הכהנים הטמאים שאינן אוכלין בתרומה — ומכל מקום מאכילין הם את נשיהם ועבדיהם! ומשיבים: יש לחלק, כי התם [שם] במקרים אלה הטעם שאינם אוכלים אינו משום שנפסלו מקדושת כהונה, אלא משום שרואים אותם כאילו פומייהו כאיב להו [פיהם כואב להם] ואינם מסוגלים למעשה לאכול, אבל יש להם זכות אכילה שאיננה יכולה להתממש מסיבה חיצונית ולכן הם מאכילים אחרים. מה שאין כן באשה זו שנישואיה פסולים, אין לה כלל זכות אכילה בתרומה, ולכך גם אינה יכולה להאכיל עבדיה.

ומקשים: והרי אם יש לה צאצאים מן הכהן אף על פי שאותו צאצא הוא ישראל, ואפילו ממזר, וכגון שנישאה בת ישראל לכהן ונולדה לה בת, ואותה בת נישאה לישראל, ואפילו ממזר, ונולד לה בן ומתה, שלמרות שהצאצא הזה אינו אוכל בתרומה שהרי הוא ישראל, מכל מקום, אם אמו, כיון שיש לה זרע כלשהו מן הכהן — עדיין היא אוכלת בתרומה. הרי שהילד הזה אף על פי שהוא עצמו אין אוכל בתרומה, מכל מקום הריהו מאכיל אחרים, הרי שגם מי שאינו אוכל, מאכיל!

אמר רבינא: יש לפרש את הכלל הזה ולומר כך: קנין אוכל קאמר [אמר], כלומר, אם הקנין של הכהן אוכל בעצמו — מאכיל גם אחרים שהם קניינו, וקנין כהן שאינו אוכל, כגון אשתו הפסולה — אינו מאכיל.

ורבא אמר הסבר אחר: מדאורייתא מיכל אכלי [מן התורה באמת אוכלים] גם עבדי מלוג שלה, שהם כלולים בהגדרה של "קניינו שקנה קנין", ואולם רבנן הוא דגזרי בהו [חכמים הם שגזרו בהם] שלא יאכלו, כדי שתאמר אותה אשה שנישאה לכהן בעבירה: אני איני אוכלת משלו, ועבדי גם הם אינם אוכלין — אם כן זונה היא אצלו?! הלכך אתי לאפוקה [על כן יבוא בעלה להוציאה] מביתו, והרי אנו רוצים שימהר לגרשה.

רב אשי אמר: לא מטעם זה, אלא גזירה היא: שמא תאכיל את העבדים הללו גם לאחר מיתה של בעלה הכהן, שאמנם כל עוד בעלה חי יכולים הם לאכול בתרומה, שהרי היא קניינו של הכהן, והם קניינה שלה. אבל לא לאחר מותו, שכוח קניינו ממנה בטל.

ומקשים: אלא מעתה, שאנו גוזרים איסור על קנין אשת כהן בחייו משום לאחר מותו, גם בת ישראל שנשאת נישואין כשרים לכהן לא תאכיל עבדי מלוג שלה, גזירה שמא תאכיל גם לאחר מיתה!

אלא אמר רב אשי: כאן מדובר באלמנה או גרושה כהנת, כלומר, שהיא בת כהן, דאתיא לאורויי [שתבוא להורות] לעצמה היתר ותאמר: מעיקרא אכלי [מתחילה אכלו] העבדים שלי בתרומה דבי נשא [של בית אבי], אינסבי ליה להאי [נישאתי לו לזה] — אכלי [אכלו] בתרומה דגבראי [של בעלי] שהם כקנין שקנה קנין, והשתא הדרי לי למילתיה קמייתא [ועכשיו כשמת בעלי חוזרת אני לדבר הראשון] ושוב יאכלו בתרומת אבי. ולא ידעה [ואינה יודעת] שאינו כן, דמעיקרא [שמתחילה] לא שויתה לנפשה [עשתה את עצמה] חללה, שהרי קודם לכן כשרה היתה, ורשאית היתה לאכול. ואולם השתא [עכשיו], שנישאה בעבירה, שויתא לנפשה [עשתה את עצמה] חללה, ונאסרה לאכול, וממילא גם עבדיה אסורים.

ושואלים: אם כן, תינח [נניח] דבר זה לגבי אלמנה כהנת, אבל אם היתה אותה אלמנה שנישאה לכהן גדול בת ישראל, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי אין מקום לגזירה זו! ומשיבים: באלמנותה [באלמנות] לא פליגי רבנן [חילקו חכמים] בין אלמנה לאלמנה, כיון שהיה מקרה שגזרו בו, עשו זאת כגזירה כללית.

איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בבעיה הבאה: המכנסת שום לבעלה, שהכניסה לבעלה בתוך כתובתה דברים מסויימים ששמו (העריכו אותם) ועשו אותם כנכסי צאן ברזל, ואחר כך כשבאה ליטול את כתובתה היא אומרת: כלי, אותם כלים עצמם שהכנסתי, אני נוטלת, והוא אומר: דמים (את מחירם) אני נותן, שהוא רוצה להחזיק בכלים עצמם, הדין עם מי? רב יהודה אמר: