הוא אמר: אפלת בגו [הפלת בתוך] עשר שנים, ולכן איננו רוצה עדיין לגרשה, שהרי נותר עוד זמן להשלים עשר שנים מעת הפלתה. והיא אמרה: לא אפלית [הפלתי]. אמר ר' אמי: אף בזו היא נאמנת. ומדוע? — שאם איתא [יש] אמת בדבר שהפילה — נפשה בעקרתא לא מחזקה [לא היתה מחזיקה את עצמה כעקרה], שהרי יודעת היא, שעל ידי הכחשה זו היא מודיעה שעקרה היא.

הפילה, וחזרה והפילה, וחזרה והפילה — הוחזקה לנפלים, שחזקתה שהיא מפילה תמיד. הוא, הבעל, אמר: אפילה תרי [הפילה שתים, פעמיים] והיא אמרה: תלת [שלוש פעמים], אמר ר' יצחק בן אלעזר: עובדא הוה בי מדרשא [מעשה כזה היה בבית המדרש] שבאו לשאול, ואמרו: היא מהימנא [נאמנת], שאם איתא [יש] אמת בדבר שלא אפלה [הפילה] שלוש פעמים — נפשה בניפלי לא מחזקה [לא היתה מחזיקה עצמה כמפילה].

א משנה האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה. ר' יוחנן בן ברוקה אומר: אינו כן, אלא על שניהם הוא אומר: "ויברך אתם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו" (בראשית א, כח).

ב גמרא מנא הני מילי [מניין דברים אלה] שאין האשה מצווה על פריה ורביה? אמר ר' אילעא משום [בשם] ר' אלעזר בר' שמעון: אמר קרא [הכתוב]: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה" (שם), ללמדנו: איש דרכו לכבש ואין אשה דרכה לכבש. ולכן מובן שכל ציווי זה וגם מצות פרו ורבו נאמר לאיש ולא לאשה.

ומקשים: אדרבה (להיפך) "וכבשה" תרתי משמע [שניים משמעה] שהרי נאמר הדבר בלשון רבים, לשניים! אמר רב נחמן בר יצחק: "וכבשה" כתיב [כתוב] שהכתיב כאן הוא חסר. רב יוסף אמר, מהכא [מכאן] הראיה, שנאמר: "אני אל שדי פרה ורבה" (שם לה, יא), ולא קאמר [אמר] "פרו ורבו".

כיון שהבאנו שמועה שנאמרה בדרך זו, מביאים עוד מאמר כזה, ואמר ר' אילעא משום [בשם] ר' אלעזר בר' שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, דבר שהוא יודע שישמעו ויקבלו ממנו — כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע, שלא ידבר דבריו לריק. ר' אבא אומר: חובה היא שלא לומר, שנאמר: "אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך" (משלי ט, ח).

ועוד אמר ר' אילעא משום [בשם] ר' אלעזר בר' שמעון: מותר לו לאדם לשנות מן האמת בדבר השלום, שאם יודע שהשינוי, השקר, יכול לעשות שלום — מותר לו לשנות. שנאמר: "אביך צוה לפני מותו לאמר. כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך" (בראשית נ, טז-יז), ואביהם לא ציווה כן, אלא שינו ואמרו בשמו דברים שלא אמר, מפני השלום.

ר' נתן אומר: מצוה היא לשנות, שנאמר: "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני" (שמואל א' טז, ב), ועל כך אמר לו ה' שיאמר שהוא הולך להקריב קרבן (שם ג). משמע שאף הקדוש ברוך הוא מצווהו לעשות כן.

דבי [בבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה החכם]: גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא כתיב [שמתחילה נאמר] שאמרה שרה: "ואדני זקן" (בראשית יח, יב), ולבסוף, כאשר אמר ה' לאברהם מה אמרה שרה, כתיב [נאמר]: "ואני זקנתי" (שם יג), כדי שלא לגרום עלבון לאברהם ולגרום לסיכסוך בינו לבין שרה.

ג שנינו במשנה שר' יוחנן בן ברוקה אומר שגם האשה מצווה על פריה ורביה. אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדבר, ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, חד [אחד מהם] אמר: הלכה כר' יוחנן בן ברוקה, וחד [ואחד מהם] אמר: אין הלכה כר' יוחנן בן ברוקה.

ומוסיפים: תסתיים [תוגדר, תתברר] שר' יוחנן הוא שאמר שאין הלכה כר' יוחנן בן ברוקה, וראיה לדבר: דיתיב [שישב] ר' אבהו וקאמר משמיה [ואמר משמו] של ר' יוחנן: הלכה כר' יוחנן בן ברוקה, ואהדרינהו [והחזירו] ר' אמי ור' אסי שישיבו לפניו לאפייהו [את פניהם] אחורנית, לרמוז שאין הדבר נכון. אף שלא אמרו זאת במפורש, מפני כבודו.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] אותו ענין בגירסה אחרת: שר' חייא בר אבא אמר זאת בשם ר' יוחנן, ואהדרינהו [והחזירו] ר' אמי ור' אסי לאפייהו [את פניהם] אחורנית. אמר רב פפא לגבי בירור גירסות אלה: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] שר' אבהו אמרה, מובן הדבר כי משום כבוד בי [בית] קיסר שר' אבהו היה מקורב אליו לא אמרו ליה [לו] ולא מידי [כלום], אלא שתקו, ורק רמזו שאינם מקבלים את דבריו. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שר' חייא בר אבא אמרה — לימרו ליה [שיאמרו לו] במפורש: לא אמר ר' יוחנן הכי [כך]. ומכל מקום למדנו שגם תלמידי ר' יוחנן נחלקו מה היתה דעתו של רבם.

ושואלים: מאי הוה עלה [מה היה עליה] על בעיה זו? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה שאמר ר' אחא בר חנינא אמר ר' אבהו אמר ר' אסי: עובדא הוה קמיה [מעשה היה, בא, לפני] ר' יוחנן בכנישתא [בבית הכנסת] של קיסרי, באשה שבקשה להתגרש מבעלה אחרי עשר שנים שלא ילדה, ואמר: יוציא הבעל ויתן כתובה, כשהיה ברור שהאשה אינה יולדת בגללו. ואי סלקא דעתך לא מפקדה [ואם עולה על דעתך לומר שאינה מצווה] — כתובה מאי עבידתה [מה מעשיה], כלומר, מדוע מגיעה לה כתובה?

ומשיבים: דלמא [שמא] מדובר שם במקרה שהיא באה מחמת טענה. שלא באה האשה לתבוע גט משום קיום מצות פריה ורביה, אלא שהיא רוצה בנים מחמת טענה אחרת — טענתה זו יש בה ממש, וכופים את הבעל לגרש ולתת כתובה.

כי ההיא דאתאי לקמיה [כמו אשה אחת שבאה לפני] ר' אמי וביקשה להתגרש, מפני שבעלה אינו מסוגל להוליד. אמרה ליה [לו]: הב [תן] לי כתובה! אמר לה: זיל, לא מיפקדת [לכי, אינך מצווה] על פריה ורביה! אמרה ליה [לו]: מסיבו דילה מאי תיהוי עלה דהך אתתא [בזקנותה שלה מה יהא עליה, על אשה זו]? ועל עצמה אמרה, שאם לא יהיו לה בנים — מי ידאג לה לעת זקנותה. אמר: כי הא [במקרה כמו זה] — ודאי כפינן [אנו כופים] להוציא ולתת לה כתובה.

כעין זה מסופר: ההיא דאתאי לקמיה [אשה אחת שבאה לפני] רב נחמן לתבוע גט וכתובה מבעלה, בטענה שאינו מוליד. אמר לה: לא מיפקדת [אינך מצווה] על פריה ורביה. אמרה ליה [לו]: לא בעיא הך אתתא חוטרא [וכי אין צריכה אשה זו מקל] לידה ומרה [ומעדר] לקבורה, כלומר, שיהיו לה ילדים לתמוך בה בזקנותה ולטפל בה אחרי מותה? אמר: כי הא ודאי כפינן [במקרה כמו זה ודאי אנו כופים] להוציא.

מסופר: יהודה וחזקיה בני ר' חייא תאומים היו, אלא שאחד נגמרה צורתו לסוף תשעה חודשים להריון, ואחד נגמרה צורתו לתחלת שבעה, ונולדו בהפסק זמן. יהודית, דביתהו [אשתו] של ר' חייא, הוה [היה] לה צער לידה בגלל הלידות הבלתי־רגילות הללו, שנאי מנא [שינתה את בגדיה] באופן שלא יכיר בה שהיא אשתו, ואתיא לקמיה [ובאה לפני] ר' חייא לשאול אותו שאלה בהלכה, ואמרה: האם אתתא מפקדא [אשה מצווה] על פריה ורביה? אמר לה: לא. אזלא אשתיא סמא דעקרתא [הלכה ושתתה סם עקרות] שלא תלד יותר.

לסוף איגלאי מילתא [נגלה הדבר] שהיא היתה זו ששאלה, ושעשתה כפי שפסק. אמר לה: איכו ילדת לי חדא כרסא אחריתא [ולואי היית יולדת לי עוד בטן אחת, עוד זוג אחד של ילדים] כמו אלה שילדה, שהיו ילדיו מוצלחים ביותר, שאמר מר [החכם] יהודה וחזקיה החכמים בני ר' חייא אחי [היו אחים תאומים], וכן פזי וטוי