דף יח - ב
דתנן: שומרת יבם, שקדש אחיו [דהיינו, אחד האחים] את אחותה של היבמה. ומעתה, נעשית עליו יבמתו ערוה של אחות אשה, ושוב אין היא זקוקה לו עוד, שהרי אין זיקה לערוה.
ונמצא, שמעתה, אחותה של היבמה שקידש לו לאשה, אינה עוד "אחות זקוקתו":
משום רבי יהודה בן בתירה אמרו: בכל זאת, כיון שהיא נראתה כאחות זקוקתו, אומרים לו ליבם שקידש את אחות יבמתו:
המתן מלכנוס אותה לנשואין - עד שיעשה אחיך בה מעשה, שיחלוץ לה, ואז תפקע זיקתה כלפי כל האחים, ולא תיראה עוד כאחות זקוקתך. כי משעה שחולץ לה, פוקעת זיקתה כלפי כל האחים.
והיינו, שסובר רבי יהודה בן בתירא "יש זיקה", והיה אסור לו ליבם לקדש את אחות יבמתו, לפי שהיא אסורה עליו משום אחות זקוקתו.
אך משקידשה, היתה צריכה לפקוע הזיקה של היבמה אליו, לפי שהיא נעשית ערוה עליו מן התורה.
אלא, שתיקנו חכמים, לפי שהוא נראה כלוקח אחות זקוקתו, וכיון שעדיין היא רק ארוסתו ועוד לא נשאה - שתמשיך להיות אסורה לו כאילו הזיקה קיימת אליו, עד שיחלוץ לה אחיו.
כי נתנו חכמים תוקף לזיקה כאילו היא ארוסה, ואין קידושין של זאת מפקיעים אירוסין של זאת.
אך אם כבר נשאה האח, לא תיקנו חכמים שתחשב עוד היבמה כזקוקה. כי נישואין עדיפים על אירוסין, ולכן כאילו "מפקיעים" נישואי האחות את זיקת היבמה, ושוב אין לאסור את אחותה כאחות זקוקה.
ואמר שמואל: הלכה כרבי יהודה בן בתירה.
ומוכח שסבר שמואל יש זיקה. ובהכרח שרב יהודה קיבל את ההלכה שיש זיקה משמואל רבו.
אמר ליה רב יוסף לאביי: למה הכרחת שרב יהודה קיבלה משמואל, ולא מרב?
דאי מדובר דקיבלה מרב שיש זיקה, מאי יקשה לך?
שיהיה קשיא דרב אדרב, שתהיה סתירה בדברי רב, כי מצד אחד אמר רב הונא בשמו שאין זיקה, ומצד שני אמר רב יהודה בשמו שיש זיקה.
אין זו סתירה בדברי רב.
כי דלמא אמוראי נינהו, רב הונא ורב יהודה שהם תלמידי רב, נחלקו ביניהם, ונחלקו אליבא דרב, מה היא שיטתו.
אמר אביי לרב יוסף: כיון דאיתמר משמיה דשמואל בהדיא, ששנינו משמו של שמואל במפורש, שלדעתו יש זיקה.
ואילו משמיה דרב אין הדבר ברור מה היא שיטתו, שהרי איתמר כאמוראי, שנחלקו תלמידיו של רב אם יש זיקה או אין זיקה.
לכן, לא שבקינן, אין אנו "מסלקים" עצמנו, ממה ששנינו משמיה דשמואל בהדיא. ולכן יש לנו לומר שרב יהודה שאמר יש זיקה, אמר זאת בשיטת שמואל רבו.
ולא מוקמינן את דברי רב יהודה שאומר זאת בשם רב, וכאמוראי, ושיש כאן מחלוקת אמוראים, תלמידי רב, ואליבא דרב.
אלא, אנו מעמידים את דברי רב יהודה שיש זיקה - שאמר זאת בשם שמואל, רבו.
אמר רב כהנא: אמריתה לשמעתא זאת קמיה דרב זביד מנהרדעא.
ואמר לי: אתון, אתם הכי מתניתו לה, כך הינכם שונים את דברי רב יהודה, שאינכם שונים אותם במפורש בשם שמואל רבו, ולכן אתם מתווכחים ביניכם אם רב יהודה אמר דבריו לפי שמואל או לפי רב.
אבל אנן - בהדיא מתנינן לדברי רב יהודה בשם שמואל רבו, וכך אנו שונים:
אמר רב יהודה אמר שמואל: שומרת יבם שמתה - אסור באמה.
אלמא קסבר שמואל: יש זיקה.
ואזדא שמואל לטעמיה. שמואל הסובר יש זיקה, הולך לשיטתו:
דאמר שמואל: הלכה כרבי יהודה בן בתירה.
ומבארת הגמרא: וצריכי, והיה שמואל צריך לומר את שתי המימרות, גם את המימרא "שומרת יבם שמתה, אסור באמה", וגם את המימרא "הלכה כרבי יהודה בן בתירא".
דאי אשמעינן רק את המימרא "יש זיקה", הוה אמינא, הני מילי שיש זיקה רק ביבמה הנופלת לגבי יבם אחד, שהזיקה מבוררת אליו בלבד.
אבל בתרי יבמים, שאין ידוע מי ייבמנה, לא אמרינן יש זיקה לשניהם.
קא משמע לן שמואל במימרא "הלכה כרבי יהודה בן בתירא", המדברת בזיקה לכמה אחים, שבכל זאת יש זיקה.
ואי אשמעינן שמואל רק את המימרא שהלכה כרבי יהודה בן בתירה, הוה אמינא הני מילי שיש זיקה, רק מחיים, בחיי היבמה, שיש בה אז זיקה, וגם אחר שנעשית ערוה היא ממשיכה להיראות כאחות זקוקה.
אבל לאחר מיתה של היבמה פקעה לה זיקה, ומותר אז היבם בקרובותיה.
לכן קא משמע לן שמואל "יש זיקה", דזיקה בכדי, בלי חליצה, לא פקעה. והרי הוא אסור בקרובותיה כאילו מתה ארוסתו, שאסור בקרובותיה גם אחר מיתתה.
מתניתין:
במשנה הקודמת התבאר דין אשת אחיו שלא היה בעולמו במקרה שנולד האח השלישי לפני שייבם האח השני את אשת האח הראשון.
ועתה מבארת המשנה את הדין של אשת אחיו שלא היה בעולמו, כאשר נולד האח השלישי לאחר שייבם האח השני את אשת האח הראשון:
אם היו שני אחים בעולם, ומת אחד מהן.
ויבם האח השני את אשת אחיו שהיה עמו בעולמו.
ואחר כך נולד להן אח, שלא היה בעולמו של האח הראשון.
ומת האח השני, שייבם את אשת האח הראשון.
ונופלות לפני האח השלישי אשת אחיו שלא היה בעולמו, וצרתה:
הרי הראשונה, אשת האח הראשון, שהתייבמה לאח השני, יוצאה משום ערות "אשת אחיו שלא היה בעולמו". ופטורה מהיבום והחליצה.
והשניה, צרתה, אשת האח השני, יוצאת כמוה, ללא חליצה ויבום, משום צרתה של ערוה.
אך אם לא ייבם האח השני את אשת האח הראשון, אלא רק עשה בה האח השני מאמר, קידושי כסף, שתיקנו חכמים שיקדש היבם את יבמתו לפני שיבוא עליה, ומת -
הרי הראשונה יוצאת משום אשת אחיו שלא היה בעולמו.
ואילו השניה שהיא צרת ערוה מדרבנן עקב קידושי מאמר שעשה בעלה בראשונה - חולצת, ולא מתייבמת.
רבי שמעון חולק על האמור ברישא של המשנה, ואומר:
אין אשת אחיו שלא היה בעולמו נאסרת עליו, אלא אם כן נולד השלישי, ומצא את אשת אחיו שלא היה בעולמו כאשר היא עדיין ב"זיקת נישואי אחיו הראשון".
דהיינו, שלא נחלצה ולא נתייבמה, ועדיין היא זקוקה ליבום מכח נישואי אחיו שלא היה בעולמו.
שאז, כיון שאינו יכול לייבמה או לחלוץ לה, היא נאסרת עליו כאשת אח שלא היה בעולמו. וכיון שנאסרה עליו בשעת נפילה ליבום, היא נאסרת עליו עולמית.
אבל, אם נולד האח השלישי לאחר שייבם השני את אשת הראשון, ונמצא שלא נפלה אשת הראשון אל השלישי, ולא נאסרה עליו בשעת נפילה כאשת אח שאין לה היתר, אלא מצאה השלישי בשעת הוולדו כאשתו של אחיו השני, אין היא נאסרת עליו כאשת אחיו שלא היה בעולמו.
ולכן, כשמת האח השני - הרי הוא מייבם לאיזו מהן שירצה, או חולץ לאיזו מהן שירצה.
וטעמו של רבי שמעון, יתברר בגמרא, לפי שיטות הראשונים, בדף כ א
גמרא:
התבאר במשנתנו, שרבי שמעון מתיר לאח השלישי לייבם את אשת אחיו הראשון [שהתייבמה לאחיו השני, ומת אחיו השני], כאשר נולד האח השלישי לאחר שייבמה האח השני.
ומשמע מכאן שרק בצורה כזאת, שנולד השלישי, ומצאה כשהיא מיובמת לשני, רק אז התירה רבי שמעון לשלישי.
אבל באיסור אשת אחיו המבואר במשנה הקודמת, כשנולד השלישי לפני שיבמה השני, מודה רבי שמעון לחכמים שהיא נאסרה עליו עולמית כאשת אח שיש לה בנים, ושוב אין לה היתר להתייבם לו, גם אם ייבמה אחיו השני ומת, והרי היא נופלת ממנו.
אלא, שנחלקו אמוראים בדבר:
אמר רבי אושעיא: חלוק היה רבי שמעון על חכמים אף במשנה הראשונה, הקודמת, וסבור שאפילו אם נולד האח השלישי לפני שייבמה האח השני, ויבמה האח השני, ומת השני, הרי היא מתייבמת!
ולפי רבי אושעיא אין טעמו של רבי שמעון כמו שביארנו במשנה, אלא הוא טעם אחר, וכפי שיתבאר להלן.
ומוכיח רבי אושעיא את דבריו: ממאי, מהיכן לוקח אני זאת?
מדקתני משנה יתירה - בבא דרישא.
שהרי המשנה הקודמת, מיותרת היא לגמרי, אם לא נאמר כדברי, והיא באה להשמיע שרבי שמעון חולק גם עליה.
כי למאן קתני לה? לצורך מי נשנית המשנה הקודמת להשמיענו את שיטתו?
אילימא לרבנן, אם יש בה ענין להשמיע את שיטתם של חכמים החולקים על רבי שמעון, ורבי שמעון לא מדבר בה, כי הוא מודה בדין זה לחכמים - זה לא יתכן.
כי השתא, הרי מבואר כאן במשנתנו, שאפילו אם יבם האח השני ולבסוף נולד האח השלישי, שלא מצאה בשעת נפילה ליבום מהראשון, אלא מצאה כאשת השני, דכי אשכחה, שכאשר מצאה בעת הוולדו, בהתירא של יבום מכח השני אשכחה - ובכל זאת אסרי רבנן לייבמה, כמבואר במשנתנו -
נולד השלישי לפני יבום של השני, ונאסרה עליו מכח נפילת הראשון משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, ורק אחר כך יבם האח השני - מיבעיא!? וכי יש צורך לומר שהיא אסורה לו.
אלא לאו, שהמשנה הזו, הקודמת למשנתנו - לרבי שמעון איצטריך, להשמיענו שגם בה הוא נחלק.
ותנא רישא, את המשנה הקודמת, להודיעך כחו דרבי שמעון, שאפילו בנולד האח השלישי, ואחר כך יבם השני, התיר רבי שמעון.
ותנא סיפא, משנתנו, להודיעך כחן דרבנן, שאפילו ביבם ולבסוף נולד, אסרו חכמים.
ובדין הוא, ראוי היא דנפלוג שיחלוק רבי שמעון מיד על חכמים, ויתיר מיד ברישא.
אלא, נטר להו שמר רבי שמעון והמתין לרבנן עד דמסיימו למילתייהו, והדר, ואחר כך - פליג עלייהו.
ועתה מבררת הגמרא: אם גם בנולד ובסוף ייבם התיר רבי שמעון, אם כן:
אלא, אשת אחיו שלא היה בעולמו, לרבי שמעון - היכי משכחת לה? באיזה אופן תמצאה?
בחד אחא, שהיה אח אחד שלא היה בעולמו של האח השני, ומית. ונולד לו אח, לאחר מיתתו, שאינו יכול לייבם את אשת אחיו לפי שלא היה עמו בעולמו.
אי נמי, בתרי, בשני אחים, ונולד אח שלישי, ולא יבם האח השני את אשת אחיו, ולא מית עדיין האח השני.
שאסור האח השלישי לייבמה מכח הנפילה מאחיו המת, לפי שלא היה עמו בעולמו.
אבל אם פקעה זיקתו של האח הראשון, כשיבם השני, ומעתה היא נחשבת כאשתו של האח השני, מותר לו לשלישי לייבמה כשימות השני, שהרי הא השני היה בעולמו, והיא עתה נופלת לפניו כאשת השני, ולא כאשת הראשון.
וזה שהוסיפה הגמרא "ולא מית", משום שיתבאר לקמן, שלפי רבי אושעיא אם ימות השני - אז היא תותר לשלישי! ומהטעם שיתבאר לקמן.
ועתה מבארת הגמרא, מהו טעמו של רבי שמעון אליבא דרבי אושעיא, שאפילו בנולד השלישי ולבסוף יבם השני, ומת, מותר לאח השלישי לייבמה.
בשלמא אם יבם השני, ואחר כך נולד האח השלישי, ומת השני, מותר לשלישי לייבמה, היות וכי אשכחה השלישי - ב"התירא" אשכחה!
שהיות ולא נזקקה אליו מכח הראשון, אלא מצאה כשהיא מיובמת לשני, היא לא נאסרה עליו, והרי היא מותרת לו מכוחו של השני.
אלא אם נולד השלישי, ומצאה בזיקת נשואיו של הראשון, ונאסרה אז עליו כאשת אח שיש לה בנים, ורק אחר כך יבם אותה השני.
מאי טעמא הותרה לשלישי במיתת השני? והרי כבר נאסרה עליו עולמית בשעה שנולד, היות היתה אז נפילה בזיקת נשואי אחיו הראשון, שלא היה בעולמו.
ומשנינן: קסבר רבי שמעון [אליבא דרבי אושעיא]:
א. יש זיקה. זיקת האישות שיש ליבם ביבמתו, היא זיקת אישות חזקה, ויש לה כמה בחינות [כגון לאסור קרובותיה, ועוד, כפי שיתבאר להלן].
ב. וזיקה של היבמה אל היבם היא אישות כה חזקה, עד - שכ"כנוסה" דמיא.
שאפילו מן התורה, נחשבת זיקתה אל היבם כאילו כבר כנסה היבם לאשה!
ולכן, כאשר נולד אח חדש, אין הוא מוצא אותה בזיקת אישות של אחיו המת, שלא היה בעולמו, אלא נחשב הדבר כאילו פקעה לגמרי אישותו של אחיו המת, והחלה אישות היבם.
ואישות זו מותרת ליבום לאח שנולד עתה, שהרי היה יחד עם אחיו השני בעולמו.
והיינו, שלפי רבי שמעון, אליבא דרבי אושעיא, אין היא נאסרת על האח השלישי כאשת אח שאין לו בנים, היות ואין כאן אישות של הראשון, שמכוחה תאסר עליו עולמית, אלא אישות של השני בלבד!.
מתקיף לה רב יוסף לרבי אושעיא: השתא, הרי בזיקה ומאמר, מספקא ליה לרבי שמעון אי ככנוסה דמיא, אי לאו ככנוסה דמיא וכפי שתבאר הגמרא.
זיקה לחודה, בלי מאמר - מיבעיא למימר שאינה ככנוסה לרבי שמעון!
ומבארת הגמרא: מאי היא? היכן מצינו שרבי שמעון מסתפק אם בזיקה ומאמר היא ככנוסה או לא?
דתנן [לקמן לא ב]: שלשה אחין שהיו נשואין שלש נשים נכריות.
ומת אחד מהם. ועשה בה האח השני מאמר, ומת - הרי אלו, שתי היבמות, של האח הראשון ושל האח השני, חולצות ולא מתייבמות.
היות והיבמה שעשה בה מאמר אסורה ביבום, וכפי שיתבאר, ואוסרת גם את צרתה [במאמר].
שנאמר: [דברים כה] "ומת אחד מהם - יבמה יבא עליה".
מי שעליה זיקת יבם אחד - אני קורא בה "יבמה יבוא עליה".
ולא מי שעליה זיקת שני יבמין!
וזאת, שעשה בה השני מאמר, יש בה זיקת שני יבמים, של הראשון ושל השני, שהרי היא זקוקה מכוחו של הראשון, וגם מכוחו של השני, מחמת שעשה בה מאמר. וצרתה, אשת השני, אסורה לייבום כמוה.
רבי שמעון חולק, וסובר, ממה נפשך:
אם המאמר קונה אותה כאשתו, הרי היא אשת השני בלבד, ואין כאן זיקת הראשון.
ואם אין המאמר קונה אותה כאשתו, הרי אין כאן זיקת השני, לפי שאינה נופלת ממנו, אלא מהראשון.
ולכן, לא סובר רבי שמעון כלל את הדרשה מי שיש עליה זיקת שני יבמים אינה מתייבמת.
ולכן, רבי שמעון אומר: מייבם לאיזהו מהן שירצה. וחולץ לשניה, מחמת הספק!
ומבארת הגמרא: יבומי תרוייהו לא, אין הוא מייבם לפי רבי שמעון את שתיהן, כי רבי שמעון מסתפק, דדלמא "יש זיקה", ומכח הזיקה נחשבת אשת הראשון ככנוסה לשני.
והוו אשת הראשון, הזקוקה לשני, ואשת השני - שתי יבמות הבאות מבית אחד.
ואין לייבם אלא יבמה אחת מהבית, לפי שאמרה תורה "את בית אחיו". ללמדך, בית אחד הוא בונה, ואינו בונה שני בתים.
אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה. איכא למידק, וכיון שקדשה הלזה אחות אשה היא מיד ותצא דמאי שנא נשואין מאירוסין בתרווייהו אחות אשה היא מדאורייתא ואמרינן בפרק ד' אחין (יבמות דף כ"ט) ואי ס"ד מאמר לב"ש קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה ואע"ג דסבירא להו לב"ש יש זיקה כדתנן ברישא הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ואי אין זיקה זה יכנוס וזה יכנוס ובתוס' מתרצין דלעולם קדושין לא מפקעין זיקה והתם סברי אין זיקה ומשום שאסור לבטל מצות יבמין אין כונסין אותן. וא"ת א"כ האיך הקשו זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה והא מבטלא מצות יבמין ה"ק יעשו שניהם שליח לקבל מאמרם של שתיהן ויתייבמו.
וקשה לי מה בין נישואין לקידושין כשם שנישואין מפקיעין כך הקידושין יפקיעו. וי"ל לדברי האומר יש זיקה שתיהן כמקודשות אצלו אבל נשואה אם מפקעת זיקה דין הוא לפי שזו אשה גמורה אצלו בביתו והאיך תכנס הלזו ותוציאנה מביתו מידו וקשה לי ולימא התם דסברי ב"ש דיש זיקה ולפיכך אין מאמר מפקיע ועוד דאי סברי ב"ש אסור לבטל מצות יבמין אפילו בעושין שליח גזרינן כדגזרינן בחולץ ראשון ומייבם שני כדפרישית לעיל וכדחיישינן לשמא ימות דלא שכיח אלא שמע מיניה דאפילו למאן דאמר יש זיקה אם קנה את אחותה בקנין גמור כונס אותה לכתחלה ותצא הלזו משום אחות אשה.
ואיכא דמתרץ קידושין דהתירא פוטרין צרתה דחיסורא אין פוטרין כדאיתמר התם מאמר דהיתרא קני דאיסורא לא קני ולא נהירא לי כלל דהתם מאמר במקום יבום קאי וכל שאינו עולה ליבום אין מאמר קונה בה לגמרי וכן נראה מדברי רש"י שם אבל קידושין מ"מ קנו וכיון דקנו בודאי פוטרין את אחותה וליכא למימר נמי דהוא קנסא משום דעביד איסורא וגרם לבטל ממנו מצות יבמין דא"כ מנ"ל דסבר ר' יהודה בן בתירא יש זיקה אלא על כרחין אי משום קנסא לעולם לא יתירוה לכנוס.
מיהו י"ל דלמאן דאמר יש זיקה מקצת קנין שיש לו בה מן התורה פוגם עליו קדושי אתותה בין קידושין גמורין בין קידושי מאמר שאינן גומרין בה ואפילו קדם ונשאה יוצאה כדברי ב"ה ולעולם לא מידחיא אלא משום קידושין ונשואין דקודם זיקה ויש לטעם זה פנים.
עוד י"ל שהיא גזירה שמא יכנוס בלא קידושין אחרים ונמצא פוגע באחות זקוקתו ולפיכך לא התירו לו ביאה כלל עד שיעשה אחיו הגדול מעשה, כנ"ל.
והא דאמרינן בפרק ב"ש אומרין (דף ק"ט) או דלמא משום דקסבר המקדש אחות אשה נפטרה יבמה והלכה לה פי' הכי נמי קאמר דלא חיישינן משום זיקה דקסבר אין זיקה.
אי נמי בתרי ולא יבם ולא מת. פי' שכל שלא מת אי אפשר לומר זיקה ככנוסה דמיא לזה החי, שאם כן אשת אחיו בחייו היא אלא כך הוא הדין לר' שמעון זיקה ככנוסה דמיא לכל האחין ואם קדם א' וזכה בה בפני אחיו פקעה לה זיקה מאותן שלא רצו ליבם אבל מת אחד מהן כיון שאלו היה חי שמא היה מיבם רואין אותה כאילו כנוסה לו משעת נפילה ולפיכך שתי יבמות הבאות משני בתים לר' שמעון אחת מתיבמת ואחת פטורה מן הדין הלכך כי מיעט רחמנא אשת אחיו שלא היה בעולמו בתרי אחי ולא יבם ולא מת הוא שאם בא זה ליבם על כרחך מכח אחיו המת שלא היה בעולמו הוא מיבם והך סברא דר"ש לא מחוורא דכיון דזיקה ככנוסה דמיא לכל אחד מן האחין אם מת אחד מהן כצרות הן ולא היה בדין שיבמו ואין הטעם שאמרנו מחוור אלא שהוא דעתו של ר' שמעון.
ויש ליישב טעמו מעט לומר דזיקה ככנוסה דמיא לגדול אחי דלדידיה קיימא ליבומי ואם מת מכחו היא מתיבמת והא דמקשה רב יוסף ממתניתין דשלשה אחין משום דסתמא גדול אחי הוה דעבד בה מאמר.
מ"מ הך סברא ליתא אלא למאי דקא סלקא דעתין מעיקרא דזיקה אפילו בתרי ככנוסה דמיא אבל הא אסיקנא דשני לי' לר' שמעון בין יבם אחד לשני יבמין וכל היכא דהוי ככנוסה לא מצי אחיו לאפקועי זיקה מיניה ולהך סברא לא אצטריך קרא לתרי ולא יבם ולא מת משום דכיון דזיקה בחד ככנוסה דמיא אשתו של חי היא ואסורה על זה משום אשת אח מחיים דזיקה שהיא ככנוסה לא מפקעא לעולם מיניה מחמת אחיו אלא לחד אחא איצטריך אי נמי אי לא מיעט רחמנא אשת אחיו שלא הי' בעולמו מכיון שנולד זה מיגלי מלתא דלאו זיקה בחד הי' ולא ככנוסה לראשון דמיא.
וקשיא לן למאי דקאמרינן אי נמי בתרי ולא יבם ולא מת הא מת מותרת לו אלא רישא דמתני' דהי' להודיע כחו דר' שמעון למה לי יבם ליתני נולד ולא יבם ומת וי"ל אגב סיפא קתני לה וקסבר יבם ולא יבם ומת הך טעמא הוא וממילא משתמע.
והא דמתקיף לה רב יוסף השתא זיקה ומאמר מספקא לי' וכו' .בדין הוא דהוה לן למימר סבירא ליה לרבי שמעון יש זיקה וזיקה שכנסה בסוף ככנוסה משעה ראשונה דמיא אבל אם לא כנסה בין שמת בין שלא מת לאו ככנוסה דמיא הלכך שתי יבמות הבאות משני בתים שתיהן מתייבמות וקרא דאשת אחיו שלא היה בעולמו אפי' בתרי ולא יבם ומת נמי משכחת לה שכיון שלא כנס אשת הראשון היא וזיקה ומאמר בלא כניסה בסוף מספקא לי' לר' שמעון אלא לא ניחא להו בגמ' למימר הכי משום שאם לא היתה ככנוסה משעה ראשונה בלא ספק ובלא תלי' הויא לה לזה שנולד ואח"כ יבם אחיו כיבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה שהיא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה.
אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה. איכא למידק למה לן למימר ליה לאמתוני, מכי קדש את אחותה תיפוק הלזו משום אחות אשה, דמאי שנא נשואין הא משעת אירוסין נמי אחות אשה היא, והלכך כיון שקדשה אשתו עמו ותצא הלזו משום אחות אשה, ואמרינן נמי לקמן בפרק ד' אחין (יבמות כט, ב) ואי סלקא דעתך מאמר לבית שמאי קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה (עיין להלן (יבמות מא, א) ד"ה עוד). ואם תאמר דלמא ב"ש אין זיקה ס"ל, ומשום הכי אתו אפילו קדושין ודחו לה לזיקה דחייה גמורה. הא ליתא, דודאי לכאורה ב"ש יש זיקה ס"ל, וכדתנן ברישא דמתניתין (להלן יבמות כו, א) הרי אלו חולצות ולא מתיבמות ואי אמרת אין זיקה זה יכנוס וזה יכנוס אלמא יש זיקה. אבל בתוס' (ד"ה אומרים) תירצו דלמאן דאמר דיש זיקה ודאי אין קדושין מפקיעין זיקה. וב"ש אין זיקה ס"ל, ומתניתין דקתני חולצות ולא מתיבמות טעמא משום דאסור לבטל מצות יבמין. ואם תאמר אם כן היאך הקשו זה יעשה מאמר ויקנה, והא איכא למיחש דלמא אדמיבם האי מיית אידך. יש לומר דהכי קאמר יעשו שתיהן שליח לקבל מאמר של שניהם בבת אחת ויתיבמו. ואם תאמר אפילו לדברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל עדיין שאלתנו במקומה, מה יש בין נשואין לקדושין אפילו למאן דאמר יש זיקה או אלו ואלו ידחו ביבמה, או אלו ואלו לא ידחו, ויש לומר דלדברי האומרים יש זיקה הרי היא כמקודשת אצלו וכשיקדש אחותה האיך תוציא מקודשת זו למקודשת הראשונה, דמאי אולמה דבתרייתא מקמייתא. אבל נשואה שהיא כנוסה אצלו אינו בדין שתוציא המקודשת לזו מביתה אחר שכנס אצלו. כן תירץ הרמב"ן נר"ו. ומכל מקום אין דרכם מתחוור באותה שמועה של זה יעשה מאמר ויקנה, דלמא בית שמאי סבירא ליה יש זיקה ולפיכך אין מאמר מפקיע. ועוד דאי טעמא דבית שמאי משום דאסור לבטל מצות יבמין, מה הועילו בעשיית שליח, והא איכא למגזר אטו מיבם והדר מיבם אידך, דהא מדינא למאן דאמר אסור לבטל מצות יבמין כי חליץ האי והדר מיבם אידך שפיר דמי, אלא דגזרינן אטו מיבם ברישא והדר חליץ ואתי לידי איסור בטול מצוה, והכי נמי לא שנא. ואי אמרת לחלופי לא חיישינן למה [צריך] הוא לעשות מאמר בבת אחת, זה יכנוס וזה יכנוס בשעה אחת ולא צריכינן לקנין גמור של מאמר, אלא ודאי משמע דטעמייהו דב"ש משום דס"ל יש זיקה ואפילו הכי אי מאמר קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה וכונס אותה לכתחלה דמשעת מאמרו הופקעה זיקתו מאחותה לגמרי. ותצא הלזו משום אחות אשה והדרא קושיין לדוכתה. והרמב"ן נר"ו תירץ שהיא גזרה שמא יכנוס בלא קדושין אחרים ונמצא פוגע באחות זקוקתו ולפיכך לא התירו לו ביאה כלל עד שיעשה אחיו הגדול מעשה. וקשיא לי אם כן היאך הקשו שם זה יעשה מאמר ויקנה, כלומר ויכנוס, נחוש דלמא כונס בביאה בלא קדושין, והתם איכא למגזר טפי משום דעיקר קנין ביבמה ביאה ולכולי עלמא מיהת קדושין אין מפקיעין זיקה לגמרי, ולא נפטרה יבמה משום אחות אשה בקדושין בלבד שקדש את אחותה לאחר זיקה וכדתנן (להלן יבמות מא, א) מת היבם מוציא את אשתו בגט ואת אשת אחיו בחליצה. וליבום נמי שריא אם מתה אשתו, כרב דאמר הותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתרה הראשון כדאיתא התם בפרק החולץ. ולדברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל נראה שהנשואין פוטרין אותה לגמרי, ותצא הלזו משום אחות אשה. ויש לי עוד בשמועה זו, ובאותה דזה יעשה מאמר ויקנה דרך נכון, כתבתיו בסוף המסכת בס"ד. [כ"ה בכת"י וכבר הוכנס בדפוסים להלן (יבמות מא, א) ד"ה עוד].
וצריכא דאי אתמר בהא הוה אמינא בחד אבל בתרי אין זיקה קא משמע לן הלכה כר' יהודה בן בתירא. (וכן הוא גירסת הרי"ף והרא"ש הלכה וכו'), דקתני לה בהדיא בתרי. קשיא לי דהא אמרינן לעיל דשומרת יבם שמתה אסור באמה משמע אפילו במקום תרי והיינו דאמר ר' יהודה הכי ולא קאמר הלכה כמאן דאמר יש זיקה. ולא היא, דההוא תירוצא לא קאי כדדחינן לעיל (יבמות יז, ב) דהא כי פליג בתרי פליגי, ולא אצטריך לאשמועינן אלא דזיקה בכדי לא פקעה כי הכא.
ואי אמר הלכה כר' יהודה בן בתירא הוה אמינא הני מילי מחיים אבל לאחר מיתה לא קא משמע לן דזיקה בכדי לא פקעה. וק"ל כשמואל דיש זיקה ואפילו בתרי, והכין פסקי כולהו רבוותא ז"ל (בה"ג הל' יבום, ר"ח רבינו חפץ ושאר גאונים במרדכי כאן ורי"ף להלן (יבמות ל, א) רמב"ם יבום פ"א הי"ג), ובפרק ד' אחין (יבמות ל, א) נמי משמע דרב אשי דהוא בתרא סבירא ליה הכין גבי שלשה אחין ב' מהן נשואין שני אחיות ואחד מהן נשוי נכרית וגרש אחד מבעלי אחיות את אשתו. והלכך שלשה אחין ומת אחד מהן ואחר כך נולד להן אח ומת אחד מהן או שניהן, נשותיהן אסורות לזה שנולד, לפי שהן צרות אשת אח שלא היה בעולמו בזיקה, כדאמרינן לעיל וחולץ להם אבל לא מיבם, ומתניתין (יז, א) דקתני עשה בה מאמר ומת השניה חולצת ולא מתיבמת, הוא הדין אף על גב דלא עבד בה מאמר, והאי דקתני מאמר לאפוקי מדב"ש (ל, ב) דאמרי מאמר קונה קנין גמור. והא דקתני נמי בפרק ארבעה אחין (שם) שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית ומת אחד מבעלי אחיות וכנס נשוי נכרית את אשתו כו', עשה בה מאמר ומת נכרית חולצת ולא מתיבמת, הוא הדין אף על גב דלא עבד בה מאמר. וכי קתני עבד בה מאמר לאפוקי מדב"ש כדמפרש רב אשי עלה התם, ואם תאמר אם כן שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית דקתני בפרק ארבעה אחין (שם) ומת נשוי נכרית וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת הראשונה יוצאה כו' עשה בה מאמר ומת נכרית חולצת ולא מתיבמת למה לי מאמר, תיפוק ליה משום דהויא לה נכרית צרת אחות אשה בזיקה לזה שמת. יש לומר דהוא הדין אף על גב דלא עבד בה מאמר, והאי דקתני עבד בה מאמר לאפוקי מדב"ש דאמרי מאמר קונה קנין גמור. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל לקמן בפרק ארבעה אחין. ואי נמי איכא למימר דעבד בה מאמר דוקא, ולא קשיא דאנן לאו זיקה ככנוסה ממש קאמרינן, אלא יש זיקה בלחוד הוא דאמרינן, והלכך כי הויא הך דנפלה ראשונה ערוה לחד מנייהו, אידך נמי אסירא, דכי נפלה שניה קמיה כבר נעשית צרה לערוה בזיקה, ואמרה ליה שניה כל שצרתי שנפלה לפניך אי אתה כונס אי אתה כונסני, אבל כי הויא הך דנפלה לו ראשונה כשרה לו, והוא אינו כונסה מחמת זיקת אחיו השני אלא מחמת הראשון, היאך זו נאסרת עליו מחמת אשת אחיו החי, ואין אשת החי נעשית לזו צרה שתאמר לו כל שאי אתה כונס צרתי אי אתה כונסני, ולקמן בפרק ארבעה אחין (יבמות ל, ב ד"ה הגרש"י) נאריך בס"ד.
אלא אשת אחיו שלא היה בעולמו לר' שמעון היכי משכחת לה בחד אחא וכו'. דהתם מחמת אחיו שלא היה בעולמו הוא בא לכנוס להכי אצטריך יחדו.
אי נמי בתרי ולא ייבם ולא מת. פירוש, דאלו מת אף על גב דלא ייבם שריא ליה, מחמת זיקת אחיו השני שהיה בעולמו דזיקה ככנוסה דמיא והוה ליה כנולד ואחר כך ייבם דשרי ר' שמעון. ואם תאמר אם כן רישא דמתניתין דאוקימנא להודיעך כחו דר' שמעון אמאי קתני כנס, ליתני אפילו לא כנס ומת יש לומר דמשום סיפא דקתני כנס להודיעך כחן דרבנן. תנא רישא נמי כנס, ושפיר משתמע הא נמי מינה, דאי אמרת דלא שרי ר' שמעון בשלא כנס ומת, אם כן אף בשכנס תאסר, דהויא לה יבמה שנאסרה לזה בשעת נפילה, וכל יבמה שאין אני קורא בשעת נפילה יבמה יבא עליה הויא לה כאשת אח שיש לה בנים. ואם תאמר בתרי ולא ייבם ולא מת, למה לי כי ישבו למעוטי לא מת, כיון דסבירא ליה לר' שמעון זיקה ככנוסה דמיא, תיפוק ליה משום דאשח אחיו החי היא. יש לומר אי לאו כי ישבו הוה אמינא כי היכי דנפלה קמי תרי ועמד אחד מהן וכנסה מפקעה כינסה, הא זיקא דאידך אח אף על גב דמעיקרא ככנוסה אף לאידך הות, הכי נמי כשנולד להן אח ליהוי האי אחא כאלו נולד מעיקרא ואיגלי מילתא דזקוקה הות ליה נמי, וכי כניס ליה מפקעה כניסתו מידי זיקת שאר אחין, להכי אצטריך כי ישבו דמחמת אחיו הראשון שלא היה בעולמו לא מצי לבייבם, ואי מחמת שני דבעולמו הרי חי לפניך.
ומדמוקי ליה בתרי ולא מיבם ולא מת, ולא מוקי לה בתלתא ולא יבמו בין מתו בין לא מתו, משמע ליה ודאי דסבירא ליה דר"ש לא שני ליה בין זיקת יבם אחד לזיקת שני יבמין, דאי לא לוקמה בתלתא ולא יבמו ואפילו מתו דזיקה דתרי לאו ככנוסה. והיינו דאתקיף עליה רב יוסף מזיקת שני יבמין. ותמיהא לי מאי דוחקיה למתלי בר' שמעון כי האי סברא דחוקא ולמימר דאפילו בתרי זיקה ככנוסה דמיא ממש דמתילדין מינה כמה דיחוקין. יש לומר משום דקסבר דכי קא שר ר' שמעון בנולד ולבסוף יבם, אפילו בנפלה קמי תרי קא שרי, ואף על גב דמתניתין שני אחין קתני, לאו דוקא דהא לפרושי אשת אחיו שלא היה בעולמו דקתני בפרקין קמא (ב, א) דפוטרת צרתה וצרת צרתה קא אתי, וההיא לא משכחת לה בזיקת יבם אחד. וכיון שכן על כרחין לר' שמעון זיקה ככנוסה אפילו בשנייבמין, דאי לא בנולד ולבסוף יבם במקום שנים היכא משתירא לנולד, כי אשכחה באיסורא אשכחה, וכיון דנאסרה עליו שעה אחת שוב אין לה היתר כנ"ל.
המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה פי' לייבם או לחלוץ ובהכי פקעה זיקה מינה לגבי דהאי ושמעינן מינה דבקדושי אחותה לא פקעה זיקתה מיניה למ"ד יש זיקה וההיא דאמרי' ור"ג המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה והיינו משום דסבר אין זיקה והקשו בתוס' מהא דאמר לקמן בפ"ד אחין ואס"ד מאמ' לב"ש קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה פי' בשתי אחיות הנופלת לפני שני אחים דקתני חולצות ולא מתייבמת פרש"י ז"ל כשיעשה זה מאמר ביבמתו ויקנה אותה קנין גמור להיות אשתו ולא יעשה בזה שום איסור שאין אסור במאמ' תצא אחות' מעליו ולא הויא הך אחות זקוקה ויכנוס אותה אלמא בשעושה קנין באחות' נפטרת היבמה וכי תימא דב"ש סברי אין זיקה והא מדקתני חולצות ולא מתייבמות היינו משום דיש זיקה דהא פגע באחות זקוקתו תירצו בתוס' דב"ש אין זיקה ס"ל והא דקתני ולא מתייבמות היינו משום דלמא אדמייבם חד מיית אידך וקא מבטלה מצות יבמין וסברי דאפי' בכי הא אסור לבטל מצות יבמים וכ"ת אם כן האיך פרכי זה יעשה מאמר ויקנה וניחוש דלמא אדעביד האי מאמר מיית אידך וקא מבטל מצות יבמין יש לומר דה"ק יעשו שתיהן שליח לקבל מאמר של שתיהן בבת אחד ופקעה זיקה דתרוייהו ואחר כך יתיבמו בהתר זו שיטת ר"י זכרונו לברכה עוד כתב הוא זכרונו לברכה ודוקא בקדושי אחותה לא פקעה זיקתה למאן דאמר יש זיקה אבל בנשואין דאחותה פקעה כי היכי דאמרי' הכא דפקעה כשיעשה אחיו מעשה ויהא טעמ' למלתי' דמר"ן ז"ל דדילמא יש זיקה הרי היא כמקודשת אצלו וכשיקדש אחותה לא תוציא מקודשת כמקודשת אבל לנשואה שהם כנוסה אצלו אינו בדין שתוצי' המקודשת לזו מביתה אחר שנכנס' לביתו ואין דרך זו מחוורת לרבותי' ז"ל חדא דא"כ היאך הקשו שם להדיא זו יעשה מאמר ויקנה ודילמא ב"ש יש זיקה ס"ל כפשטא דמתני' ועוד אפי' במאמרות ניגזר דילמא מיבעי בלא מאמר וקא מבטל מצות יבמין כיון שחששו לזה וכדגזרי' בזה חולץ וזה מייבם אטו זה מייבם וזה חולץ וזה נכון בעיני בענין זה דודאי למ"ד יש זיקה לא פקעה זיקה משום קדושי אחותה ולא אפי' משום נשואי דאי נשואים מפקעי קדושי' נמי למפקע דקדושי' דאורייתא וזיקה דרבנן ואי זיקה דאוריית' מה שאינו נפקעת משום קדושי' אינו בטעם וכדין שהפקע משום נשואי' והיינו דאמרי' הכא המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה ולא אמרי' לי' שיכנוס ופקע זיקה דאידך:
ודוחק הוא לומ' שאסרו עליו כניסה שמא יבעול בלא כניסה והא דמקשי לקמן בפ"ד אחי' זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנ' לאו כדפרשי' דבקנינא של זו פקעה זיקה דחברתה שעליה ותשתרי אידך אלא דכיון שקנה לזו ופקעה זיקתה דחברתה להתירה לשני וכן כשקנה חבירו ופקעה זיקתה מעליו וכדאמרי הכא כי כשעשה מעשה ביבמה הותרה אחותה ובדין הוא דכל שקנה א' מהם חבירו יכול לכנוס ליבם לחברתה אלא שגזרו שמא יבם בתחילה ולפי' אמרו שניהם מאמר בהתר ופקעי' בהכי זיקה דכל חדא מעל חברתה זה יתיר לחברו וזה יתיר לחבירו ואח"כ מתייבמו' וזה נראה ברור וזו נראה שיטת רבותינו ז"ל וכן פירש הרב יונה ז"ל:
אמר שמואל הלכה כר' יהודה ופסקו רבנן הלכה כשמואל וכרב יהוד' ועוד נברר זה בפ"ד אחי' בס"ד:
אלא אשת אחיו שלא היה בעולמו לר' שמעון היכי משכחת לה פי דהא כתיב כי ישבו אחים יחדיו למעוטי וא"ת והיכי פריך הכי להדיא דילמא ר"ש לא דריש לה לההיא דרשא והכי הוה לן לפרוך כי ישבו אחים מאי עביד ליה י"ל דקים ליה לתלמודא דכלהו תנאי דרשי ליה לקרא הכי א"נ בתרי ולא ייבם ולא מת ופריך טעמ' דנולד ואח"כ יבם משום דזיקה ככניסה דמיא לר' שמעון ואפי' מדאוריית' ופרש"י ז"ל וכן לשון הגמ' מוכיח דלהכי נקט בתרי ולא ייבם ולא מת ולא נקט ולא ייבם בין מת בין לא מת משום דאע"ג דלא ייבם אם מת מותרת לזה דכיון דזיקה ככנוסה דמיא הרי לא חל עליו מחמת הראשון כלל וכשמת השני נפלה ומחמתו ואיכא דמקשי' כיון דזיקה ככניסה דמיא אלא ייבם ולא מת ממילא אסורה לו על השלישי ולמה לי קרא דכי ישבו אחים יחדיו לאוסר' עליו כדאמרי הכא ולא קושיא היא דאי לאו דאמר קרא כי ישבו אחים יחדיו למעוטי אחיו שלא היה בעולמו הרי זה שנולד לאחר מיתתו ראוי לייבם כא' מן האחי' שהיו בעולמו ואין זיקתם מעכבת עליו כשם שאין מעכב' זה על זה:
קסבר יש זיקה וזיקה ככניסה דמיא פי' אפי' מדאורית' ולהכי שריא ליה ולא מתסרא משום אשת אח:
מתקיף לה רב יוסף השתא זיקה ומאמר מספקא ליה לר' שמעון עד אלמא מספקא ליה פי' ואפילו כשיש שם מאמר וכ"ש בזיקה גרידתא דמספקא ליה ולא עוד אלא שנראי' דבריו משום מאמר הוא דמספקא ליה דאלו משום זיקה לחוד' פשיטא ליה דלא הויא ככנוסה כלל וא"ת מאי קושי' דהא אנן לא שרינן משום זיקה ככניסה דמיא אלא בנולד ובסוף ייבום שכנס לבסוף אבל הכא לא כנס כלל:
יש מתרצי' דליכא לאפלוגי כלל בהא מילתא דאי ס"ד דלא הויא ככנוס' לזה משו' זיקה עד שכנס לבסוף א"כ קודם שייבם היתה באיסור על השלישי שלא היה בעולמו של ראשון וכל שנאסרה עליו שעה א' הויא ליה כאשת אח שיש להם בנים ושוב אין לה התר ואין תירוץ זה מחוור דאיכ' למי' דזיק' בלא כניסה לא תניא כלל אלא מתלה תלה ומיהו כשכנס לבסוף קונ' למפרע משעת נפילה ואישתכח דלא נאסרה על הג' כלל מחמת הראשון והנכון דכיון דאמרי' בתרי ולא ייבם ולא מת דמשמע מינה דלא ייבם ומת שריא ליה וכדפרש"י ז"ל ממילא אשמועי' תלמודא דלא שמעון אליבא דר' הושעי' זיקה ככנוסה דמיא אע"פ שלא כנס מעולם ומת וק"ל ומאי מקשי ליה מהא מתני' דעד כאן לא אמרי' לר' שמעון דזיקה ככניסה אלא בחד אבל בתרי לא ודילמ' ר' שמעון סבר יש זיקה בחד ואין זיקה בתרי וכדפ' אביי לקמן ומהדר ר' יוסף להקשות מזו י"ל דר' יוסף ראה להקשות חדא דמתני' דקתני כיצד אשת אחיו וכו' אמתני' קמיית' דמכילתי' קאי וההיא דג' אחים בעולם א' היא דלא משכחת לה בצאת צרה לרבנן אלא בהני ואע"ג דהכא קתני ב' אחים לאו דוקא אלא דהכא לא בא נפרש אלא דין האיסור ועוד דהא בעי' לעיל לר' שמעון כי ישבו אחים וכולו היכי משכחת להו ופרישנא בה תרי גווני או בחד אחא לחוד או בתרי אחי דלעולם דמית חד ואשתאר אידך ולא מייבם ולא מת ואם אית' דר' שמעון אין זיקה בתרי לימא דמשכחת לה עוד באנפא אחרינא בג' אחי' ומת א' מהם והשנים לא יבמו ואפי' מתו מסתברא ברביעי שנולד לאחר מיתה ומשום דזיקה לא ככנוס' דמיא בתרי יבמין אלא ודאי מ"ש דלא שנא בין בתרי לתלתא וכל שמתו כלם או א' מהם אע"ג דלא ייבם זיקה ככנוסה דמיא ומשתרי על זה שנולד ואביי דדחי ליה לקמן סברא דמתניתין דהכא דוקא נקט שני אחים ותלמודא דלעיל מאי דפשיטא נקט ובחד יבם פשיטא דיש זיקה בתרי מספיקא ליה ואי קשיא הא קשי' טובא לרבנן כלהו ז"ל מאי קא מדמי' הא דהכא דמיירי לענין אחי' שהיו בעולם אי הויא זיקה דהאי ככנוסה לגבי חבריה דההיא דלעיל דמיירי לגבי הג' שלא היה בעולם והא ודאי לדברי הכל דבר פשוט הוא דב' אחים או ג' אחים נמי שהיו בעולם אפי' תימא לכל חד וחד זיקה ככניסה דמיא אין זיקתו של א' מהם מעכבת על חבירו להפסיד זכותו ולאסרה עליו דא"כ לר"ש בטלת מצות ייבמי' מיבמה שנפלה לפני ב' יבמים וישתקע זה ולא נאמר שיפסיד זה שנזדקקה לו ג"כ מפני מה שנזדקקה לחבירו שכל שבא לייבם הותרה לו ואמרי הוברר הדבר כי לא נזקקה אבל לגבי זה שלא הי' בעולם ולא היתה ראויה לו מחמת הראשון אמרי' דזיקת אחיו ככנוס דמיא לענין שלא ימצאנה באיסור מחמת הראשון דסוף סוף בחד מהני הוי ואיסורה של ראשון כבר פרח לו:
ויש מתרצי' דודאי גבי ב' יבמים בעודם בחיים פשיט' לך שאין זיקתו של אחד מהם מעכבת על חבירו וכי מייבם חד וקאי אידך ולא מיבם הוברר לזה וכאילו לא נראית לזה מעולם אבל כשמת א' מהם קודם שיכנוס חבירו אם איתא דזיקה ככניסה בב' יבמים הכי נמי הויא ככנוסה דאמרי' אילו הי' קיים אותו (שמת) הוה כניס להו לדידה הוה כנוסה מעיקרא ונעשו יבמתו ואשתו שתי נשים מבית א' שאחד מהם פוטרת לחברתה דאלת"ה נפלה לפני ב' ולא יבמו ומתו תהא אסורה לזה שנולד שהרי לא כנס אחד מהם ולא יכנסו לעולם שכבר מתו ואלו לעיל מוכח דשריא לזה שנולד כדכתיבנא אליבא דרב יוסף ועל כרחך טעמא דשריא ליה כשלא יבמו ומתו משום דזיקה לחוד ככנוסה דמיא דאמרי אף על פי שאינו ראוי לכנוס עכשיו מ"מ אלו הוו קיימי הוו כנסי. הכא נמי בב' אחים שהיו בעולם ומת א' מהם עד שלא כנס אם איתא דזיקה ככנוסה דמיא נימא אילו הוה קאי הוה כניס בפי' רבותינו ז"ל וכן נראה מהרשב"א:
אבל שיטה זו אינה מחוורת דכיון דאמרת דב' יבמי' שהיו בעולם אין זיקתו של זה מעכב על זה מחיים ואע"ג דזיקה ככנוסה דמיא והיה זה ראוי לכנוס היאך נאמ' כי כשמת א' מהם נעשת לו כנוסה גמור' מפני שאנו אומרי' אילו היה כונס חי היה נמצא כחו גדול במותו מחייו וכונס את יבמתו בקבר ותקשי לן הא דאמרי' בסמוך גזירה שמא יאמרו שני יבמות הבאות מבית בתים א' מתייבמת ואחת נפטרת ומאי שמא יאמרו דהא לר"ש כן הדין ויאמרו אלא שרבותי' ז"ל תרצו בזה שכבר פרש"י ז"ל שמא יאמרו כן בשני יבמות שנפלו בבת א' בצמצום לפני הג' וקשה על פי' ההוא חדא דהשתא לא סביר' לן טעמ' בצמצום וכר' יוסי הגלילי ולקמן חדית ליה תלמודא. ועוד דהיכי עבדי גזירה אמטולתא דמילתא דלא שכיח היא ופי' בתוס' דהכי אמרי' בב' יבמות שבאו זה אחר זה ואשת הראשון היתה ערוה על השני שמת אחרי כן והשתא אין לשני על אשת הראשון שום זיקה בעולם וכשמת השני ונפלו לפני הג' ב' יבמות מב' בתים הן ואתי למיטעי ולומ' בהם שהאחת פוטרת לחברת' כשם שאמרו בב' יבמות שהיתה הראשונים כקר' וראוי לשני וגם זה דוחק דתלמוד' סתמא נסיב ב' יבמות אפי' כשרות משמע ולא עוד אלא דהא נמי לא שכיח כולי האי דניגזור אמטולתה ובר מכל דין הקושיא הראשונה חזק' מאד:
לכן פי' מר"ן הלוי ז"ל בשם אחיו הרב וכן פי' מקצת רבותי' ז"ל האחרוני' שבצרפת דמזיקה שיש עמה מאמר פרכי' דאם איתא לדר' שמעון זיקת ב' יבמים שהיו בעולם אעפ"י שמתו ולא כנסי חשיבה ככנוסה גמורה לגבי הג' שלא היה בעולמו של ראשון וליחשבה שמצאה בהתר גמור דינא דלגבי אינהו גופייהו ביש עמה מאמר שנאמר הובררה ונסתיימה לו ותהיה לו ככנוס' גמורה ואם מת ונפלו אשתו ויבמתו שעשה בה מאמר לפני יבם ה"א שתפטור א' מהם לחברתה כב' נשים הבאות מבית א' אבל בזיקה שאין עמה מאמר פשיטא דלאו ככנוסה דמיא לגבי היבם שהיה ראוי לה לא בחיו ולא לאחר מיתתו והשתא אתיא כפשטה מאי דאמרי' שמא יאמרו ב' יבמות הבאות מבי' בתים דמיירי בב' יבמות שלא עשו א' מהם מאמר עד שמת דאפי' ר' שמעון מודה דלא ככנוסה דמי' וטעו בה עלמא דסברי שאין הפרש בין זיקה לחוד עם זיקה דמאמר דמאמר ביבמה אינו כלום:
והאי טעמא דר"ש משום מאמר ואין מאמר הוא דתניא אמר להם רבי שמעון לחכמים וכו' הקשו מקצת רבותנו ז"ל לימא ליה דליטעמי' דרבנן קאמ' על מ"ש חולצת ולא מתייבמ' למה אין א' מהם מתיבמת ממה נפשך ותירץ דעדיף מינה קמ"ל דאפילו אמר הכי לטעמי' דנפשי' לא קשיא דשני ליה לר' שמע' בין זיקת יבם א' לזיקת ב' יבמי' והקשו בתוס' לפום טעמ' דאביי אליבא דר' אושעי' לר' שמעון תיקשי לן הא דאמ' בפ"ק והרי אשת אחיו שלא הי' בעולמו דפלוגת' דרבנן ור"ש היא דקתני דמשני' דבנולדו ולבסו' ייבם דלא פליג ר"ש ופרכי' והאמ' ר' הושעי' חלק היה ר"ש אף בראשונה ופרקי' הא איתותב ר' הושעיה ולמה לן לומר דאיתותב דהא מתני דסתם כיון דמיירי בצרת צרה ע"כ בב' אחי' בעולם א' מיירי וכשמת א' מהם איכא ב' יבמין ואין זיקה בתרי ונאסרה על הד' שנולד לאחר מותו ותירצו דכיון דלר"י לא מצי לשנויי הכי נקט התם פירוקא דכייל לכלהו ואף לרב יוסף כיון דהכי קושטא דאיתותב ר' הושעיה. ומי שני ליה לר"ש לכאורה נר' דהאי קושי' משום דאביי הוא דאית' והא ליתא דבריית' אף לר"י קשה לר' הושעיה כדמוכח ומיהו למאי דמפלגי בין ייבם ואח"כ נולד בין נולד ואח"כ ייבם ור"ש דקשה לרב יוסף אלא משום דאביי שני לה לעיל אליבא דר' הושעיא פרכי לה על פירוק' דאביי ובדין הוא דמצי מותיב רב יוסף מינה מעיקרא אלא דבעי לאותובי ממתני' מעיקרא א"נ דהא דלעיל אלימ' ליה דמקשה מזיקה ומאמ' וכיון דדחי לה אביי אותביה מהא:
שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה ר"ל משנפלה זו לפניהם אומרין לו המתן מלכנוס עד שיעשה אחיך הגדול מעשה ר"ל ליבם או לחלוץ לפי שבשעה שקדשתה אחות זקוקתך היתה ואין הקדושין מפקיעין שלא לאסור ביאתך עד שתפקע הזיקה ואם אין שם אלא אח אחד וקדש אחות זקוקתו והרי אי איפשר להפקיע את הזיקה אסור בשתיהן ונותן גט לזו וחולץ לזו שאע"פ שאינה עכשו עולה ליבום מכל מקום הואיל ובשעת נפילה הוה לה זיקה עולה ליבום קרינא בה וזה נמשך אחר מה שפסקנו שיש זיקה שמאחר שיש זיקה אין קדושי אחותה מפקיעין את הזיקה ליפטר מחליצה ואפילו כנסה ובעל שאין זיקה נפקעת אלא מצד היבמה עצמה ביבום או בחליצה אבל יבום או חליצה דידה מפקעת זיקה לגמרי לגבי שאר אחים ובתוספות כתבו שהכניסה מיהא מפקעת הזיקה לגמרי ליפטר מכל וכל:
יתבאר בפרק שלישי ל' א' בשלשה אחין ששנים מהם נשואים שתי אחיות ואחת נכרית ומת אחד מבעלי האחיות וכנס נשוי הנכרית את אשתו ומת שהראשונה יוצאה משום אחות אשה והשנית משום צרת ערוה ואם לא כנסה אלא שעשה בה מאמר שניה חולצת ולא מתיבמת ולפי מה שפסקנו אף בלא עשה בה מאמר אינה מתיבמת כמו שיתבאר שם ומכל מקום מה שחזרו ואמרו עליה מת נשוי נכרית וכנס אחד מבעלי אחיות את אשתו ומת שהראשונה יוצאה משום ערוה והנכרית משום צרה עשה בה מאמר נכרית חולצת ולא מתיבמת יש מפרשים בה גם כן שאף בלא מאמר כן ומכל מקום גדולי הדור מפרשים בזו דדוקא במאמר הא ליכא מאמר מתיבמת שלא אמרו יש זיקה לעשותה ככנוסה ממש אלא שיש זיקה וכל שזו שנזדקקה תחלה היא ערוה לאחד מהם אף האחרת אסורה שהרי כשנזדקקה השניה כבר נעשית צרה לערוה בזיקה והרי שניה אומרת כל שצרתי שנזדקקה לך אי אתה כונס אי אתה כונסני אבל כשזו המזדקקת תחלה כשרה לו וכשהוא כונסה אינו כונסה מחמת זיקת אחיו השני אלא מחמת הראשון היאך זו נאסרת עליו מחמת אשת אחיו החי והרי אין אשת החי נעשית לו צרה שתאמר לו כל שאי אתה כונס צרתי אי אתה כונסני:
כבר ביארנו במשנתנו שכל אשת אח שלא היה בעולמו היא וצרתה פטורה בין נולד ולבסוף ייבם בין ייבם ולבסוף נולד וכן ביארנו שאף ר' שמעון לא חלק אלא בייבם ולבסוף נולד ומה שאמרו בסוגיא זו שחלוק היה ר' שמעון אף בנולד ולבסוף ייבם כבר נדחה ומכל מקום אחר שפסקנו כחכמים אין לנו בסוגיא זו דין ודברים שהרי כלה על דבריו של ר' שמעון היא שנויה חוץ מדברים מועטים שנתגלגלו בה שאתה צריך לידע אף לענין פסק אלא שמתוך שצריכה עיון בביאורה ושהרבה מפרשים טרחו ליישב קושיות שיש להם בה אני רואה להעירך מעט בביאורה דרך קצרה ולכתוב הדברים המועטים שאנו צריכים ממנה לענין פסק כל אחד על מקומו:
ומכאן אנו מתחילים בביאורה והוא שר' אושעיא אמר חלוק היה ר' שמעון אף בראשונה ר"ל נולד ואחר כך ייבם ואע"ג דלא חזינן בה דפליג משום דנטר להו אסיפא והדר פליג אתרויהו דאי לאו הכי רישא מאי איצטריכא לן אלא ודאי ר' שמעון פליג בהדה ותנא רישא להודיעך כחו של ר' שמעון וסיפא להודיעך כחן דרבנן וקא בעי אם כן אשת אחיו שלא היה בעולמו לר' שמעון היכי משכחת לה דליתסר הא בין ייבם ואחר כך נולד בן נולד ואחר כך ייבם בכולהו שרי משכחת לה בחד אחא ומת ואחר כך נולד לו אח שהרי אין לו בה אלא זיקת אותו אח שלא היה בעולמו ועל כל פנים אסורה לו אי נמי בתרי ולא ייבם ולא מת כגון ראובן ושמעון שהיו בעולם אחד ומת ראובן ונולד לוי ועדיין שמעון שהיה בעולמו של ראובן לא ייבם ולא מת וכשבא לוי ליבמה על כרחך מכח זיקת ראובן הוא בא שלא היה בעולמו שאם תאמר מכח שמעו ומפני שכשהוזקקה לו נעשית לו ככנוסה דזיקה ככנוסה דמיא הרי שמעון חי ואם זיקה ככניסה הרי היא עדין כנוסת שמעון והיאך אתה מתירה ללוי ומצד זה הוצרכנו ללא מת שאלו מת היינו אומרין לדעת ר' שמעון שהזיקה ככניסה והותרה ללוי מכח זיקת שמעון ואם כן רישא דמתניתין דאוקימנא להודיעך כחו של ר' שמעון לא הוה צריך למיתני עלה ייבם דאפילו לא ייבם נמי הואיל ומת אלא משום סיפא נקט ליה דאתא להודיעך כחן דרבנן:
וראוי לשאול לוקמא בדלא ייבם אע"ג דמת ולומר שלא התיר ר' שמעון אלא בייבם בין אחר לידתו של זה בין קודם לידתו שמכל מקום יבומו מפקיע זיקת אותו שלא היה בעולמו אבל כל שלא ייבם אף לכשימות נאסר דאע"ג דאמרינן יש זיקה לא אמרינן ליה לקולא יתירה כל כך איפשר לתרץ דאין הכי נמי ומשום דאיצטריך בסמוך למימר לר' שמעון יש זיקה וזיקה ככנוסה אמר לה הכי ויש מפרשים שאף בהכרח יש לו לומר כן שאם נאמר שאינו בשלא ייבם ומת אף בשייבם היה לו לאסור דהויא לה יבמה שנאסרה לזה בשעת נפילה וכל יבמה שאי אתה קורא בה בשעת נפילה יבמה יבא עליה נאסרה לעולם כדין אשת אח שהיו לה בנים:
ויש שואלים עוד מאחר שבלא ייבם ולא מת אתה אוסרה ללוי מצד שזיקת שמעון ככנוסה והרי היא כנוסה לו אם כן הרי היא אשת אחיו ממש ומאי איצטריך יחדו למעוטי ואין זה כלום דמי לא מודית דאם נזדקקה לשנים וכנסה אחד כניסה זו מפקעת זיקת האחר אע"פ שהיתה כבר ככנוסה לו אף אני הייתי אומר כשנולד זה הוה ליה למפרע כאלו היה שם וכניסתו תפקיע זיקת האחרים קמ"ל יחדו דמזיקת אותו שלא היה בעולמו לא מצי מיבם ואם מחמת זה שבעולמו ומטעם זיקה ככניסה הרי היא כנוסה לו מעתה:
אלא שראוי לתמוה למה לא פירשוה בשלשה אחים ולא ייבמו ואע"ג דמתו ומפני שכל שמזדקקת לשנים אין אומרין בה זיקה ככניסה ולא נדחוק עצמנו שלא לאסור אלא בשלא מת נראה לי משום דאחים תרי משמע אי נמי משום דמאן דאמר יש זיקה אפילו בתרי אחי קאמר לה וגדולי הדור מתרצים דעל כרחין ר' שמעון כי קא שרי במתניתין בנולד ולבסוף ייבם אף בנפלה לקמי תרי שרי דהא מתניתין אע"ג דשני אחים קתני על כרחין לפרושי אשת אחיו דמתניתין דחמש עשרה קא אתיא ואי אתה מוצא פטור צרת צרה אלא בשלשה אחים שנזדקקה לשנים מהם וגדולי נרבונה מפרשים מתוך הדחק לא ייבם ולא מת קודם שיגדל האח הנולד אחר כן שאלו מת קודם שיגדל האח היינו אומרין יש זיקה וזיקה ככנוסה משום דאנא אמינא אי הוה קאי השתא הוה כניס לה הואיל ולהכי קיימא ונמצא הנולד בא מכח זה שהיה בעולמו אבל כשגדל האח ועדין השני לא מת ואינו רוצה ליבמה אין אומרין בה זיקה ככניסה ואין זה הנולד בא אלא מחמת זיקתו של ראשון:
וקא בעי טעמא לר' שמעון בהאי דשרי נולד ואחר כן ייבם אע"ג דבזיקה אשכחה ומפרש לה משום דסבירא ליה זיקה ככניסה אפילו לקולא והוה ליה כייבם ואחר כך נולד וודאי טעם זה כבר נתגלה במה שאמר משכחת לה בתרי ולא ייבם ולא מת אלא דההוא אהאי טעמא קא מיסתמיך כלומר דכי בעי ליה אשת אח שלא היה בעולמו היכי משכחת לה איהו מתרץ לפום מה דמפרשינן בטעמיה דזיקה ככניסה משכחת לה בתרי ולא ייבם ולא מת ואורחא דתלמודא הכי הוא בכמה דוכתי:
ומקשי ליה דאפילו בזיקה דאיכא מאמר בהדא מספקא ליה לר' שמעון אי ככניסה דמיא אם לאו וכדתנן שלשה אחים נשואים שלש נשים נכריות ומת אחד מהם ועשה בה השני מאמר ומת הרי נשיו של זה חולצות לשלישי ואין נפטרת אחת בחליצת חברתה מפני שאין המאמר קנין גמור לעשותן שתי יבמות הבאות מבית אחד להיות חליצת האחת פוטרת חברתה ולא מתיבמות שהמאמר קצת קנין הוא ושתיהן מבית אחד ואי איפשר ליבם בעלת המאמר שהרי יש עליה זיקת שני יבמים והיא הקרויה אשת שני מתים והאחרת אסורה מפני שהיא כצרתה וכן הלכה כמו שביארנוה בפרק ראשון י"ב א' בשמועת המחזיר גרושתו אלא דהשתא אתינן עלה מדקא פליג ר' שמעון ואמר מייבם לאי זו שירצה ואפילו לבעלת המאמר דלא סבירא ליה דרשא דזיקת שני יבמין וחולץ לחברתה מספק אלמא יבומי תרויהו לא דילמא יש זיקה והוו להו שתי יבמות מבית אחד ויבומי חדא ואיפטורי אידך בלא חליצה נמי לא דדילמא אין זיקה והוו להו שתי יבמות משני בתים שאין האחת נפטרת בחברתה ואי ס"ד יש זיקה וזיקה ככניסה ליבם חדא וניפטר אידך ואפילו בלא מאמר וכי תימא דמדאוריתא הכי נמי אלא דרבנן הוא דאמור הכי מגזירת שתי יבמות הבאות משני בתים במקום שאין לומר בהם זיקה ככניסה כגון שנזדקקו בבת אחת שאין לומר שהראשונה הוזקקה לבעל השניה אי נמי דהות לה ראשונה ערוה לאח השני ונמצאו שתיהן זקוקות לזה בלבד והם שתי יבמות הבאות משני בתים ומכל מקום על כרחיך לאו משום זיקה אתי עלה אלא משום מאמר וכדקאמר אם מאמרו של שני מאמר ר"ל שיהא קונה אשת שני הוא בועל ר"ל שכבר נפקעה זיקת הראשון ואם אינו מאמר הרי אינו כלום ואשת ראשון הוא בועל דר' שמעון ספוקי הוא דמספקא ליה מאמר אי קני אי לא קני ומכל מקום דעתו שאינו קונה לחצאין אלא או קונה לגמרי או אינו קונה כלל ולא כרבנן דמאמר לדידהו קני ולא קני ואלמא מכל מקום דזיקה לר' שמעון בלא מאמר לאו ככניסה הוא:
ושמא תאמר הוה ליה לשנויי דלא אמר ר' שמעון זיקה ככניסה אלא שכל שבא לכלל כניסה זיקתו שלמפרע ככניסה כי הא דנולד ואחר כך ייבם אבל הא דשלשה אחים הואיל ולא בא לכלל כניסה אין זיקתו שלמפרע ככניסה אין זה כלום שכל שאתה אומר זיקה ככניסה בשעת הזיקה אתה אומר כן אע"פ שלא כנס:
מאי טעמא דקסבר יש זיקה וזיקה ככנוסה. והאי דקאמר בתרי ולא ייבם ולא מית משמע דאין זיקה דאי זיקה ככנוסה אפי' לא יבם הוי כמו יבם. היינו משום דלא מית אבל במית זיקה הוי ככנוסה. וא"ת כיון דזיקה הוי ככנוסה אמאי נקט במתני' יבם בלא יבם נמי שריא ליה לר' שמעון דהוי כמו יבם ואח"כ נולד וי"ל דנקט יבם משום דמפרש הכא אשת אחיו שלא היה בעולמו דפרקין קמא וקאמר דכלהו פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן ואי לא ייבם לא משכחת בגוה צרה:
א"ל אביי לר"נ הא דר"י דשמואל הוא דתנן ש"י שקידש אחיו את אחותו משום ריב"נ אמרו א"ל המתן עד שיעשה אחיך מעשה, פי' מת ראובן ונפלה לאה אשתו לפני שמעון ולוי אחיו אחיו והלך לוי וקידש את רחל אחותה א"ל ללוי המתין מלכנוס אותה שהיא אסורה לך מחמת זיקת לאה דיש זיקה ואחות אשתך היא עד שיעשה שמעון מעשה בלאה שיכנוס או שיחלוץ ויפקיע זיקתה ממך ואז אחותה מותרת לך ואמר שמואל הל' כב"ב ואי דרב נמי קשי' דרב אדרב אמוראי נינהו ואליבי' דרב כיון דאיתמר משמי' דשמואל בההיא לא שבקי' שמואל ומוקמי אליבא דרב כאמוראי:
אר"כ אמריתי' לשמעתי' קמי' דר"ז מנהרדעא ואמר לי אתון הכי מתניתא לה אנן בהדיא מתניתין לה, ש"י שמתה אסור באמה, ואזדא שמואל לטעמי' דא"ש הל' כריב"ב וצריכא דאי אשמיענן הא הו"א ה"מ בחד אחא אבל בתרי אין זיקה קמ"ל הלכה כריב"ב ואי אשמיענן הל' כריב"ב ה"א ה"מ מחיים אבל מתה פקעה לה זיקה קמ"ל דזיקה בכדי לא פקעה ואע"ג דהוה פלוגתא דרב ושמואל וקסבר רב אין זיקה וקי"ל דכל היכי דפליגי רב ושמואל הלכה כרב הכא הל' כשמואל דהא בפרקין דלקמן אמרי' דקסבר ר"י יש זיקה ואפי' בתרי אחין וכיון דקם לי' ר"י כשמואל הלכתא כוותיהו דקי"ל רב ושמואל ור"י הל' כר"י כ"ש הכא דקיימא שמואל ור' יוחנן כי הדדי:
ואמרי' בגמ' אר"י חלוק הי' ר"ש אף בראשונה, ממאי מדקני משנה יתירא, פי' בבא דרישא דלמאן קתני לה, אילימא לרבנן פשיטא השתא יבם ואח"כ נולד די אשכחה בהיתרא אשכחה אסיר רבנן נולד ואח"כ יבם מיבעי' אלא לאו לר"ש הא תנא רישא להודיעך כתו דר"ש ותנא סיפא להודיעך כחן דרבנן ובדין הוא דפליג ר"ש ברישא אלא שביק להו לרבנן עד דמסקי מילתייהו והדר פליג עלייהו, אלא א"א שלא הי' בעולמו לר"ש היכי משכחת לה בחד אחא ומת ונולד לו אח פי' זו היא א"א שלא הי' בעולמו שלא הותרת לו ע"י אח אחר, א"נ בתרי ולא ייבם ולא מת, פי' וכשנולד באיסור מצאה והסירה ליבמה מפני שהוא א"א שאל הי' בעולמו ודוקא כשלא מת אותו האח השני, אבל אם מת הותרת לו כדאמרי' לקמן, ואמרי' בשלמא יבם ואח"כ נולד כי שכחה בהיתרא אשכחה אלא נולד ואח"כ יבם מ"ט דר"ש פי' הרי כבר בא ומצאה באיסור וכיון שנאסרה לו שעה א' נאסרה לו עולמית ואעפ"י שחוזר השני ומיבמה לכשימות למה מותרת לו, קסבר ר"ש יש זיקה וזיקה ככנוסה האי פי' כשנולד מצאה זקוקה לזה האח כאלו היתה כנוסה תחתיו דמי דזיקה ככנוסה דמיא, והילכך לא מצאה באיסור וכיון דאמרי' זיקה ככנוסה דמיא אע"פ שלא יבמה השני אם מת מותרת היא לזה שנולד ומו"ה אמרי' לעיל א"נ בתרי אחי ולא מת ול איבם וטעמא דכ"ז שהוא בחיי' אסורה לו אע"ג דאמרי' זיקה ככנוסה דמיא הרי הוא חי והאיך ישאנה אבל הכא דמית מותרת היא דכאלו כנוסה היא, ודוקא לענין זיקת יבמות אמרי' הכי שלא תחשב לו כא"א שלא הי' בעולמו ולא לכל מילי שהבא על שומרת יבם אינו חייב מיתה ול"א זיקה ככנוסה דמיא, א"נ אם קידש את אחותה מקודשת היא ול"א ככנוסה דמיא ול אתפסי בה קידוש':
גמרא א"נ בתרי ולא ייבם ולא מית כו' עי' פרש"י יש מקשין לפי זה כיון דרישא לא קתני אלא להודיעך כחו דר"ש דאפילו בנולד ולבסוף ייבם מתיר אמאי לא קתני רבותא טפי דאפילו בלא ייבם ומת מתיר ר"ש וי"ל דרישא לפרושי פרקין קמא קאתי כמ"ש התוס' ולפטור צרתה וצרת צרתה לא משכחת לה אלא בייבם:
בתוס' ד"ה אומרים לו כו' אבל היכא דאחות יבמה אתיא לכלל היתר כו' עכ"ל כנ"ל ובתו"י בגליון ועוד התם הראשון פגע באחות זקוקתו והשני דלא פגע מ"מ בא עליה באיסור דמן הדין חולצת גם השנית משום דלמא מייבם והדר חליץ עכ"ל ת"י בגליון:
תוס' ד"ה משכחת לה בחד אחא כו' עד וי"ל דמתני' דפרקין אתי לפרושי מתני' דפ"ק וכו'. ר"ל ובמתני' דפרקין תנא כיצד ב' אחין וכו' ואתא לפרושי פרקין קמא מכלל דפ"ק נמי איירי בב' אחין ולא בחד אחא וא"כ לר' אושעי' ע"כ צ"ל דאיירי בפלוגתא:
גמ' בן בתירא א"ל דאי רב מאי קשיא דרב אדרב דלמא כו' כצ"ל:
שם שנאמר ומת אחד מהם יבמה יבא עליה כו'. נ"ב האי קרא אסמכתא בעלמא הוא כדלעיל (יבמות דף י"ב) בפירש"י ד"ה דכתיב כו':
רש"י בד"ה שומרת יבם ממתנת ליבם כצ"ל והס"ד ואח"כ מ"ה שקדש כו' אחות זקוקתו היא כצ"ל והס"ד:
בד"ה ומשמיה דרב כו' רב הונא לא שבקינן כו' הד"א והס"ד:
בד"ה הכי קמתניתו כו' היא אנן כו' הד"א:
תוס' בד"ה משכחת לה בחד אחא כו' ככנוסה דמי. נ"ב פי' ואסור נולד ואח"כ ייבם וק"ל:
גמרא (בסה"ע). דדילמא יש זיקה והוו שתי יבמות כו'. כצ"ל:
תד"ה שומרת. אבל אם נשא כו' פקע ליה זיקה כו'. התוי"ט בפ"ד מ"ט הוכיח מפרש"י לקמן (כג ב) במתניתין ד"ה א"מ מידם דחולק ע"ז מדכ' ומשבא אחיו כו' פקע זיקה כו' ולא כתב דמיד שכנסה פקע הזיקה הן רש"י הוכרח לפרש כן דאם היה הטעם משום כניסה של עצמו א"כ אפי' באח אחד נמי ומדוע לא תני ברישא קדם וכנס א"מ מידו ועי' בב"ש ר"ס קע"ו אלא ודאי דוקא היכא דאיכא אח אחר דליפקע הזיקה ע"י (ואולי דמש"ה הוסיף רש"י תיבת למפרע ודו"ק וע"ש מש"כ במקומו) וכן התו' איירי נמי דוקא אם יש עוד אח אחר (ועמש"כ לקמן (צו) ראיה לזה) וכ"מ מדכתבו וא"צ להמתין מכלל דיש על מה להמתין (אולם גם בסה"ד גבי קידש בהיתר כתבו ג"כ הלשון דא"צ להמתין ושם ודאי אפי' אין שם אח אחר ואולי שם שיגרת לישן דהכא נקטי) ולפ"ז בדינא דסיפא דמתניתין מת יבם יוציא את אשתו כו' אפשר דגם התוס' מודים דאפי' בנשא נמי דינא הכי:
בגמרא ולא ייבם ולא מית: עיין ברמב"ן ורשב"א שהקשו דא"כ קרא דכי ישבו אחים ל"ל הא הוי ככנוסה של אחיו החי, ולענ"ד י"ל כיון דמסקינן לר' אושעי' דר"ש כריה"ג ס"ל דאפשר לצמצם א"כ י"ל דצריך קרא היכי שנולד אח א' ומת אחיו באותו רגע בצמצום א"כ משום זיקה ככנוסה לא מתסרא לי' דהא באותה רגע שנעשית זקוקה לאחיו גם לו נעשית זקוקה דודאי לא נחשוב אותה כזקוקה לאחד ותחסר לאידך אלא אמרינן כל א' שמייבם מפקיע זיקה דאידך אבל משום אשת אחיו שלא הי' בעולמו שפיר מתסרה לדידי' דלא קרינא בי' שהי' להם ישיבה א' בעולם כיון דלא היו רגע א' ביחד בעולם ולכן שפיר צריך קרא:
שם וזיקה ככנוסה דמי: הרמב"ן והרשב"א והרא"ש הקשו דא"כ אדתני במתניתן דריש פרקין ואחר כך ייבם השני את א"א גם בלא יבום מותרת לר"ש משום זיקה דהא כולה מתניתן לא נקט רק לרבותא דר"ש ותירצו דנקט איידי דסיפא ייבם, והמהרש"א ג"כ הקשה קושיא זו ותירץ כיון דאמתניתן דריש מסכתין קאי לפרש כיצד אשת אחיו שלא הי' בעולמו ע"כ נקט ויבם דאל"כ לא משכחת צרה וצ"צ, ויש להבין מ"ט לא תירצו גם הראשונים כן, והנה אהרשב"א ל"ק דכתב בריש פרק כיצד דמתניתן לאו א"א שלא הי' בעולמו דריש מסכתין רצה לפרש אלא אדין תורה קאי ולכן גם אקושית התוספ' דלר' אושעיא ג"כ משכחת צ"צ בב' אחים לא מתרץ כתי' התוספ' דאריש מסכתין קאי אלא דהסוגיא דלעיל סברה כס"ד דהכא דפליג ר"ש גם בב' אחים, אבל אהרמב"ן והרא"ש קשה דתרצו אקושית התוספ' כתירוצם דאמתניתן דריש מסכתין קאי וא"כ מ"ט לא מתרצי גם אקושיתם כן, וי"ל דתירוץ זה לא הספיק להם דאכתי יקשה כיון דתני דין דייבם ואח"כ נולד גם בסיפא לפרש א"א שלא הי' בעולמו בריש מסכתין אכתי ליתני ברישא נולד בלא יבום להודיעך כחך דר"ש דאפילו כה"ג ר"ש מתיר ובזה לא שייך תירוץ המהרש"א ולכן ע"כ הוצרכו לתירוצם דנקט ייבם איידי דסיפא:
שם ברש"י ד"ה מייבם לאיזו. ולא אעשה בה מאמר קאי: פי' לאו אעשה מאמר לחוד קאי אבל ודאי אעשה בה מאמר נמי פליג ר"ש דלרבי אושעי' דמשוה לה ככנוסה ע"י זיקה ס"ל בפשטות גם בעשה בה מאמר מייבם או חולץ לאיזו שירצה ולרב פפא פליג ג"כ אהא דקאמר ת"ק חולצת ולא מתיבמת דלדידי' שניי' חולצת או מתייבמת וכדפליג בפי' בברייתא:
בד"ה מיבם לאיזו שירצה דלית לי' הך דרשה דזיקת ב' יבמים: לפי מה שכתבו התוס' לקמן (דף ל"ח) מגמרא דגטין דאיכא עוד זיקת ב' יבמין בלא הך דמאמר א"כ שפיר י"ל דר"ש אית לי' ג"כ הך דרשא רק דלגבי הך דהכא לא דריש לי' ובלא"ה לא הוי דרשא גמורה לענין מאמר כמש"כ התוספ' שם:
שם בתוספ' ד"ה אומרים לו המתן. דצריך להמתין בקידושין דאורייתא: ק"ל הא התוספ' כתבו לעיל דבכנס אינו צריך להמתין מלבעול וא"כ לפי מש"כ הרשב"א לקמן (דף כ"ט) דאי מאמר קונה קנין גמור היינו לשויי' ככנוסה לגמרי כמו אם הי' בא עלי' דבירושלמי יליף כן מולקחה לו לאשה הרי שפיר פריך יעשה מאמר ויקנה דאז היא כנשואה וגם ריב"ב מודה דבנשואה לא צריך להמתין, ועיין ברשב"א כאן שהוא בעצמו הקשה קושית התוספ' דכאן, ולא הבנתי דלשיטתו לא קשה, שוב ראיתי ברשב"א לקמן (דף מ"א) תירץ באמת כן, ועיין מה שכתבתי לקמן (דף כ"ט) אליבי' דהתוספ':
בא"ד. יחידאי אתי שפיר: אכן לפ"ז קושיתם דלעיל במקומה עומדת דלא שייך תירוצם דלעיל וא"כ ממנ"פ חדא קושיא עומדת או קושיתם דהכא או דלעיל וזהו קושיתם, אבל י"ל דאכתי היכי הוי א"ש כיון דעכ"פ לריב"ב קידושין לא מפקעי זיקה א"כ מאי ראי' דלב"ש אין קונה קנין גמור דלמא כריב"ב ס"ל, וצ"ל דפשיטא לי' דריב"ב הוא יחידאי שס"ל כן שכן צריך לפרש ג"כ בתירוצם שכתבו אבל ר' אבין סבר אין זיקה עכ"ל פי' דכ"ע ס"ל אין זיקה וריב"ב הוא יחידאי דס"ל יש זיקה ולכן א"ל דב"ש ס"ל יש זיקה וכמש"כ התוספ' לעיל לרב יוסף, ובזה א"ש מה שהקשה הרשב"א עליהם דלמא ב"ש ס"ל יש זיקה אף אי ר' אבין אין זיקה ס"ל:
בא"ד. קתני סיפא קדמו וכנסו יוציאו: בפשיטות י"ל דריב"ב ס"ל כר"ש או כאבא שאול דס"ל לקמן (כ"ח.) דלב"ה או אפילו לכ"ע יקיימו, ובלא"ה ק"ל לפי מה שכתב ר"י בעצמו לקמן (דף כ"ג בתוספ' ד"ה קדמו) לחלק אליבי' דרבנן דריב"ב בין קדש לכנס שבא עלי' באיסור הלא כמו כן יש לחלק ג"כ לריב"ב לענין שאין צריך להוציא:
בד"ה דאי דרב. ולא פריך דאי דרב מאי: לכאורה י"ל דלכך לא פריך התם כן דמסתמא משמי' דשמואל קאמר כיון דגם אידך מימרא דהלכה כרבן גמליאל אמר רב יהודה גופא משמי' דשמואל מכלל דרב לא אמר כן דאל"כ למה אמר משמי' דשמואל דוקא אבל הכא הך מימרא דהלכה כריב"ב שמואל סתמא אמר ולא רב יהודה אמר שמואל ולכן פריך שפיר דאי דרב מאי, אכן באמת התוספ' הקשו שפיר לר' יוסף לשיטתו למה לא אמר שם כמו הכא דאי דרב מאי דלרב יוסף ע"כ אין זה דיוק מדאמר ר' יהודה אמר שמואל דלא רב ג"כ ס"ל שהרי בסוכה (דף י"א) אמר הוא בעצמו בכעין זה מי קאמינא לך דלא אמרה שמואל אמרה רב ואמרה שמואל ע"ש:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
תוס' ד"ה שומרת יבם שקידש כו': וכתב דווקא קידש אבל אם נשא פקע זיקתו לגמרי ואין צריך להמתין. מדבריה' ז"ל נראה דה"ה אם אין שם יבם אלא הוא וקדם ונשא אחותה פקע הזיקה ואין צריך להוציא את אשתו בגט והיבמה נפטרה והולכת לה. ולא משמע כן לקמן בפרק ב"ש דמספקא ליה לר"א אי טעמא דר"ג דאמר הלזו תצא משום אחות אשה. היינו משום דקדושין גדלי בהדה או משום דהמקדש אחות יבמתו נפטרה היבמה והולכת לה. ודווקא כשבעל. ולפי הנ"ל מאי מספקא ליה הא כ"ע מודים דבנשא נפטרה היבמה. ובעל דהתם נישואין הם. ועיין בירושלמי שם בזה ובק"ע. וכבר כתבתי לעיל הנלע"ד בזה דאם נפטרה היבמה פלוגתא אחריתי היא. ולר"י ב"ב לא נפטרה. ומש"ה מוציא את אשתו בגט בין קידש בין נשא. ולר"ג בכל גוונא נפטרה היבמה. וטעמא דריב"ב הוא משום דמחויב לקיים המצוה ואינו נפטר ממנה ע"י קדושי אחותה דאין בזה שום מצוה. וא"ש בזה הא דאמרינן בפ' ד' אחין זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר כו'. דהתם כל אחד במצוה קעסיק. ושפיר נפטרה כל אחת במאמ' חברתה ובמקו' מצוה אין צריך להמתין. ועי' בד' הרשב"א ז"ל מש"כ בזה. ועי' בנימק"י בריש פירקין שכתב דיש זיקה מה"ת ואמה אסורה עליו מה"ת דאלימא עליו ככנוסה. ולפ"ז לא ידענא מאי קשיא ליה שם בתר הכי אמאי צריך להמתין הקידושין ליפקעו הזיקה. ואי זיקה דאורייתא פשיטא דצריך לגרשה דהא נשא ערוה דאורייתא וע"י מה תותר לו וגם הוא בעצמו כתב שם דזיקה דרבנן ע"ש. ועי' לעיל ברש"י בד"ה דהא ר"ג ס"ל דאין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין ופי' דאין זיקה ס"ל בפ' ר"ג ומותר לבטל מצות יבמין בפ' ב"ש. משמע דמפי' ב"ש לא שמעינן דס"ל לר"ג דאין זיקה דאפי' יש זיקה א"ש דתצא הלזו משום אחות אשה דנפטרה היבמה והולכת לה והוא כמו שכתבתי לעיל דפלוגתא אחריתי היא. אלא דרש"י ז"ל גופא כתב בד"ה ר"ג אומר אם מיאנה כו' אלמא דאין זיקה מדשרי קטנה עליה. והוא קצת כסותר דבריו לעיל:
שוב ראיתי בב"ש סוף סי' קע"ה שכתב בשם רי"ו בשם הרמ"ה דיוציא את אשתו בגט משום דיש זיקה. והוא כשיטת התוס' ז"ל דהכל תליא בזיקה והביא שם בשם הב"ח ז"ל לצדד דאפילו למ"ד יש זיקה מ"מ אם לא רצתה למאן תצא הגדולה משום אחות אשה כר"ג. והוא ז"ל השיג עליו דנהי דסבר ר"ג דיש זיקה מ"מ לא קי"ל כוותי'. אלא דאינה נפטר' והוא כמ"ש דבתרתי פליגי. והב"ח ז"ל איננו ת"י כעת לעיין בו. ולפי הנ"ל מצינן למימר נמי איפכא דאפי' רב דאמר אין זיקה מ"מ לענין דלא נפטרה היבמה מצינן למימר דס"ל כריב"ב דלא נפטר' ויתיישב לי בזה הא דא' רב לקמן בהחולץ מתה אשתו מותר ביבמתו דקשה לכאורה הא דרכי' נועם ואם נישא' לאחר ואח"כ מתה אשתו תצטרך היבמה חליצה. ואין זה דרכי נועם. ולפי הנ"ל ניחא דלרב נמי אסורה היבמה לינשא דלא נפטרה לגמרי וצריכה חליצה. ואי"ה שם בשמעתין יתבאר יותר:
גמרא אי נמי בתרי ולא ייבם ולא מית: אבל אם מת אפילו לא ייבם מותרת לאח הנולד. וכבר כתב הרשב"א ז"ל בזה דמוכרח לומר כן דאפילו לא ייבם ומית פליג ר"ש, משום דאי נימא דבלא ייבם אסורה היא עליו א"כ אפילו ייבם מאי אהני הא כבר עמדה עליו שעה אחת באיסור קודם שייבם. אלא דאכתי מצי למימר דדוקא בייבם פליגי וכי ייבם איגלאי מילתא למפרע דמשעת זיקה הרי היא ככנוסה לו אבל כי מת בלא יבום פקע זיקתו. וצ"ל דלא ניחא ליה להש"ס למימר הכי משום דקי"ל דע"י מיתה לא פקע זיקה. ועוד דכל שלא נתברר אם כנוסה היא לאחיו חשיבא עומדת עליו באיסור. ואי קשיא לי הא קשיא לי לפי מש"כ התוס' ז"ל בריש מכילתין דטעמא דהאי מילתא דכל שאין אני קורא בשעת נפילה כו'. היינו משום דרכי' דרכי נועם. א"כ הכא כי חוזרת ונופלת מחמת זיקת אחיו השני הוי שפיר דרכי נועם. והא לא דמיא אלא להיכא דגירש אחיו את אשתו והחזירה דמותרת לו אם נפלה לייבום ולא איכפת לן במה שנאסרה עליו בשעת גירושין. ואם כי יש לחלק מ"מ לשיטת התוס' ז"ל כיון דאין בזה משום דרכי נועם למה תאסר וי"ל דמידי דהוי' אצרה דאסורה היא עליו אפילו לאחר זיקת אחיו השני כיון שכבר נעשית ערוה עליו בזיקת אחיו הראשון ולקמן בשמעתין יתבאר עוד בעז"ה:
גמרא קסבר יש זיקה וזיקה ככנוסה דמיא: נראה לפרש דלר"ש זיקה ככנוסה לענין זה דע"י זיקה לחוד נפקעת זיקה הראשונה והרי היא ככנוסה לשני וכי מית השני הרי היא נופלת לו מחמת זיקת אחיו השני ולא מצאה שעה אחת באיסור. וכן לענין אם נפלה לפניו תחילה יבמה אחת ואח"כ נפלה לפניו אחותה אינה יכולה לאסור את אחותה שנפלה ראשונה לו דמיד שנזקקה לו הרי היא ככנוסה אצלו. אבל לא אמר ר"ש דזיקה ככנוסה לגמרי. ועיין בגלאנטי שהקשה בזה כמה קושיות. ולפי מש"כ לא קשיא מידי. ומה שיש לעיין בזה הוא דלר"ש דאמר זיקה ככנוסה א"כ למה לי קרא דלא יגלה כנף אביו לשומרת יבם של אביו. הא בלא"ה אסורה לו מסברא מטעם זיקה ככנוסה. וכי היכי דלדידיה אם מית השני מותר הנולד ליבמה משום דמכח השני נפלה אלמא דחשיבה ככנוסה לו. א"כ ממילא דהבן אסור בשומרת יבם של אביו. ולכאורה נראה דאסורה היא נמי לאחיו מאמו של אח השני מחמת זיקה ככנוסה לאחיו מאמו. ולמאי דמסיק דבתרי אחי מודה ר"ש דאין זיקה ככנוסה. י"ל דאיצטריך אם יש לאביו עוד אח. אלא דאכתי ממ"נ אם מת אביו ונפלה לפני אחי אביו פקעה זיקת אביו ולמה אסורה היא לו משום לא יגלה. ואם מת אחי אביו תחלה הדק"ל דככנוסה היא לאביו. ונראה דגזה"כ היא לאסור שומרת יבם של אביו בכל גוונא כמ"ש לעיל. ועוד נראה לי דר"ש לא אמר זיקה ככנוסה אלא להפקיע זיקת הראשון. אבל מודה דאין לו בה שום קנין ואחיו מאמתו מותר בה. והק"ע בפ' החולץ (דף יג) כתב דלר' יהושע דאמר יפר ס"ל דזיקה ככנוסה לגמרי וחייב עלה משום אשת אביו. ודברים תמוהים הן דא"כ לא ליתפסו קדושין ביבמה לשוק ולמ"ד דלא תפסי למה לי קרא דלא תהיה והדבר ברור כמ"ש דקנין גמור לכ"ע אין לו בה. ובהלכות שלפנינו יבואר עוד בזה:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
וצריכא דאי אשמעינן דיש זיקה כו' כזמ״לע י"ז סע"ב: עד דמסיימי כו׳. וכה״ג לקמן נו״א ו״ע חולין פו״א. חלוק הי׳ ר״ש ברישא וכה"ג בנזיר י"א א׳. בתרי ולא ייבם כו'. עפרש״י ואינו מובן לכאורא דבכה״ג דלא ייבם ולא מת א"כ לאו מכח אחיו שלא הי' בעולמו דאסירא רק כיון שהיא זקוקה מכבר לאחיו השני מקודם שנולד כיון דלדידי׳ הוי זיקה ככנוסה. וי"ל כמ״ש התו׳ ברפ״ב דמשכחת כשהיא מעוברת דבכה"ג הוי דרכי נועם ואצטריך קרא למעוטי אשת אחיו שלא הי׳ בעולמו. ובזה ניחא ג״כ דלמאי דמוקי לר״ש דס״ל אפשר לצמצם א״כ משכחת שנולד בעת נשואי אחיו דלא שייך לומר זיקה ככנוסה דשפיר מיקרי לא הי׳ בעולמו כיון דנולד בעת מיתתו. ז״א דע"כ מיירי שלא נולד עדיין וכסברת התו׳ הנ״ל. ועמשל״ע בחדושי ברפ"ב. ומענין לענין ראיתי להזכיר מה שאמרתי בדרך פלפול בהא דאיתא בגמ' בשעה שהי׳ משה יושב ודורש בפרשה וכי ישבו אחים יחדיו באו בנות צלפחד בטענת ממ״נ אם כזרע אנו חשובים ינתן לנו נחלה ואם לאו תתייבם אמנו. ומקשים העולם אמאי מדקדק בפרשה כי ישבו ולא אמר סתם ב״פ הייבום ונ״ל דאיתא בגמ׳ דאין אם יורשת את הבן דכתיב וירשתם. ואמרינן עוד בגמ׳ ואימא דיבום בנחלה תליא רחמנא ואי איכא אב דלישקול נחלה אז ליכא מצות יבום ואם לא איתא דאב יורש הבת ומשני ע״ש. ואיתא בגמ׳ כי ישבו אחים יחדיו שיהא להם ישיבה אחת בעולמו פרט לאשת אחיו שלהיב"ע אחים מן האב אפי׳ אינו מן האם יחדיו למיוחדים בנחלה פרט לאחין מן האם וצריכא דאי אשמעינן יחדיו הו״א דאבוהא ודאמי כו׳. ויש להקשות דל״ל קרא דאם אינו יורש הבן הא בלא״ה ידעינן דאל״כ ל״ל אחים דאפי׳ דאבוהא לחודא הא בלא״ה ידעינן דל״ל כי ישבו הא בלא"ה אשת אחיו שלהי״בע לא חזיא ליבום דמסתמא אמו קיים ואם יורש את הבן ויבום בנחלה תליא רחמנא ואי דמתה האם א״כ באה הירושה מכח האם ולא מבן אלא שמ״מ דלאו בנחלה תליא רחמנא וא"כ אצטריך קראי ולפז״מ שפיר דבל״ז לא הי׳ יכולין לומר אם כבן כו׳ דמשה הי׳ יכול לומר הא לא יכול להתייבם דחפר הי׳ קיים ואב יורש הבן ויבום בנחלה תליא רחמנא כקושית הגמ׳. אבל השתא דאמר משה כי ישבו אחים כו׳ ומוכח כל הלימודים הנ״ל באו שפיר עכשיו בטענה דאי בנחלה תליא רחמנא ל"ל קרא דאין אם יורש הבן דא"כ ל״ל אחים כנ״ל. ועי"ל קושית העולם הנ"ל דאיתא בילקוט יכול יבום אינו אלא במקום אח אחד אבל במקום שנים אין נוהג כלל לכך כתיב ומת אחד מהם משמע אפי׳ היו מרובים. ואיכא למימר פירושו הכא דבלא פסוק הו״א דבמקום ב' אחים אינו נוהג משום דהוי זקוקה לשנים ומש״ה אינו נוהג אבל אם לאחד מב׳ אחים היתה ערוה דאז אינה זקוקה אלא לאחד ודאי דנוהג יבום ע״כ. וי"לד היאך מוכח זה מפסוק ומת אחד מהם. ויש לתרץ בטוב טעם דאיתא ביבמות פלוגתא דר״ש ורבנן ר״ש סבר יבם ולבסוף נולד אח זקוק ליבום וחכמים סברי אינו זקוק ליבום. וי"לד לכאורא דמ״ט פליגי בזה וי"ל דמש"ה פליגי משום דפליגי באידך פלוגתא דאיתא אין לי אלא צרה צרת צרה מנין ת״ל לצרור ור"ש דריש בג׳ מלצרור דרשה אחרינא יע״ש. וקשה מנ״ל לר״י דצרת צרה אסור. וצ"ל דסבר כרב אשי בד״ח דצ"צ לא צריך קרא דמה לי צרה או צרת צרתה כיון דצרה במקום ערוה קיימא ומש"ה אתיא מלצרור דרשה אחרינא והשתא י"ל דמש״ה סברי רבנן ייבם ולבסוף נולד אסור ליבום משום דקשה להו ל"ל קרא לצרור מה לי צרה או צ״צ הא במקום ערוה קיימא אלא דאתיא מלצרור דיבום נוהג אף במקום שני אחים דמפסוק ומת אחד מהם לא מוכח לכך אתיא לצרור להורות דבכל מקום בעריות צ״צ אסור וע"כ מוכח דיבום נוהג אף בשני אחים דאי אינו נוהג קשה היכי מצינו באשת אחיו שלהיב"ע צרת צרה אע״כ דיבום נוהג אף במקום שני אחים. ולפ"ז מוכח דייבם ולבסוף נולד דאסור דאל״כ ל״ל לצרור וא"ל דאתיא כנ"ל הא צרת צרה משכחת אף באשת אחיו שלהיב״ע כגון דהיו שני אחים ומת אחד ונולד אח וייבם אחיו שני דהיא ערוה ואינה זקוקה לאח שנולד ומותר לייבם לאחיו ואח״ז נולד אח ומת השני וייבם אח שנולד לאחר יבום נמצא משכחת צ״צ באשת אחיו שלהי"בע ול"ל לצרור אע״כ דייבם ולבסוף נולד אסור אבל לר״ש אתיא מלצרור דרשה אחרינא ולא קשה ל״ל לצרור מש״ה ייבם ולבסוף נולד מותר א״כ אזדי לטעמיהו. ואיתא בגמ׳ ואימא בכור לייבם פשוט לא לייבם ומשני כתיב ומת אחד מהן מי לא עסקינן דמית בכור. והשתא מתורץ הילקוט הכי יכול ייבום אינו נוהג כו׳ ואי משום דכתיב לצרור דמוכח דנוהג אף בשני אחים דלמא אתיא לצרור להורות דפשוט נמי מייבם דא״כ היכי מצינו צרת צרה ולכך משני דכתיב ומת אחד מהם ומוכח דפשוט נמי מייבם וא״כ ל״ל לצרור אע"כ להורות דיבום נוהג אף בשני אחים. ואיתא בגמ׳ בצלפחד ארבעה אחים הוי. ולפז"מ דבל״ז לא היו יכולין לומר תתייבם אמנו דהייתי אומר כסברא של הילקוט דיבום אינו נוהג אלא באח אחד וכאן היו ארבעה אחים אבל השתא שהי׳ יושב ודורש בפרשה כי ישבו אחים יחד ומוכח מזה אשת אח שלהיב״ע אסור כדדרשינן בגמ׳ א"כ קשה ל"ל לצרור אע״כ להורות. וע״כ דיבום נוהג אף בשני אחים דא״כ צ״צ היכי משכחת לה באשת אחיו שלהיב״ע וע״כ היבום נוהג אף במקום ב׳ אחין ובאו עכשיו שפיר בטענת ממ״נ וכנ״ל:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
ענין דין דר"י בן בתירא
א
עיין בתוס' (ד"ה שומרת) וז"ל אר"י דדוקא קידש אומרים לו המתן מלישא משום דבשעת נישואין נראה כנושא אחות זקוקתו אבל אם נשא כבר שהיא אשתו גמורה פקע לה זיקה לגמרי ואין צריך להמתין מלבעול כו' עכ"ל. תוס' הבחינו בין אחרי קידושין שאסורה לבין אחרי נישואין שמותרת, ומלשונם משמע שאחרי קידושין האיסור הוי איסור מראית עין בעלמא. ברם מתוס' לקמן (ד"ה אומרים) משמע שאינו גזירה בעלמא דמראית עין אלא איסור שחל מעיקרא דדינא דאחות זקוקתו וז"ל וא"ת למה צריך להמתין דכיון דקדשה פקעה לה זיקה לגמרי כו' וי"ל דלר"י בן בתירה דסבר יש זיקה אין הקידושין מפקיעים הזיקה כו' עכ"ל. ויעויין ברמב"ן דס"ל אליבא דהתוס' דהאיסור מדאורייתא ונ"מ יש בין אחרי קידושין לבין אחרי נישואין מן התורה וז"ל לדברי האומר יש זיקה שתיהן כמקודשות אצלו, אבל נשואה אם מפקעת זיקה דין הוא לפי שזו אשה גמורה אצלו בביתו והיאך תכנס הלזו ותוציאנה מביתו עכ"ל. ודבריו סתומים.
ולכאורה ר"ל דזיקה מהוה מקצת אישות וגורמת מקצת חלות שם ערוה באחות זקוקתו. ומשו"ה הקידושין באחות זקוקתו לא חלין כקידושין גמורין ולא אוסרין את הזקוקה בחלות איסור גמור דאחות אשתו ולכן שתיהן אסורות. וכ"ז בקידושין, כי יש כח בזיקה לסתור ולפגם את חלות הקידושין מכיון דשתיהן אינן חלות אישות גמורה. משא"כ נישואין דחלות אישות גמורה היא ואלימתא מזיקה, ולכן הנישואין באחות זקוקתו חלין לגמרי ואוסרין את הזקוקה באיסור גמור דאחות אשתו ומשו"ה הזיקה פקעה. אך פירוש זה קשה שהרי נישואין דעלמא חלין לגמור קידושין, ואם הקידושין באחות זקוקתו פגומין הן בדין הוא שאף הנישואין יהיו פגומין וששתי הנשים תהיינה אסורות.
ולולי דמסתפינא י"ל ביאור אחר בשיטת התוס'. דיעויין בתוס' לעיל (דף ב: ד"ה בתו כו') שדנו באיסור ערות בת אשתו - האם חלה עם קידושין בלבד או"ד שחל רק אחרי קידושין עם ביאה כלומר בנשואין. והסיקו שחל אף אחרי קידושין בלבד35. ברם יתכן שקיימים שני דינים, דהיינו דין אחרי הקידושין שאף שקרובות הארוסה נאסרו באיסורי כרת מ"מ לא חלה בקרובות הארוסה חלות שם ערוה בגברא, כי חלות שם ערוה חלה בגברא רק עם נישואין. ונ"מ לענין דין הפקעת קידושין, כי אשה שחל בה חלות שם ערוה אינה ראויה לחלות אישות כלל, ואף אישות שחלה בה מלפני כן פקעה ממנה משנעשה ערוה. וכן איתא ברש"י לקמן (דף מט: ד"ה דהא כו') דהא דידעינן שקידושין תופסין בסוטה מקורו הוא ממה שהקידושין הראשונים לא פקעו מינה אחרי שזינתה, שאילו היתה לסוטה חלות שם ערוה היתה האישות הראשונה פקעה. חזינן מרש"י דס"ל שערוה אינה בת אישות כלל, ואפילו אישות שחלה מלפני שנעשה ערוה פקעה36. אך נראה שכל זה נכון בקרובות נשואתו שחל בהן שם ערוה - משא"כ הדין בקרובות ארוסתו. כי חלות שם שאר בשר ודין שאשתו כגופו חלים רק עם נישואין, ובכן קרובות נשואתו הרי הן שאר בשרו וערוה עליו. משא"כ קרובות ארוסתו כי ארוסתו אינה שאר בשרו שאינו מטמא לה ולא יורשה, ובהתאם לכך אף קרובות ארוסתו אינן בכלל שאר בשרו ולא חלה בהן שם ערוה בגברא כמו שחל אחרי הנשואין. אמנם קרובות ארוסתו נאסרו באיסור כרת ובניהן ממזרים. אבל הדין שאין קידושין תופסין בהן אינו מחמת שם ערוה שחל בגברא אלא מדין אחר דהיינו שהקידושין בארוסתו מפקיעין הקידושין בקרובותיה.
והרי הבאנו בשיעורים למעלה37 בשם הגר"ח זצ"ל שהוכיח מהדין שהמקדש שתי אחיות ששתיהן אינן מקודשות משום שכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו (קידושין דף נ:) שהוא משום שעצם מעשה הקידושין באחות אחת מפקיע את מעשה הקידושין באחותה. ואין זה משום שבגברא אחותה שאר בשרו וערוה שאינה בת אישות, אלא משום שעצם מעשה הקידושין באחות אחת מפקיע את מעשה הקידושין בשניה. ולפיכך כשמקדש שתי אחיות יש תרתי דסתרי בעצם מעשה הקידושין וחל הדין שכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, עיי"ש.
ולפי"ז יתכן שזוהי הנ"מ אליבא דהתוס' בין קידושין לבין נישואין. כי בנשואין חל שם ערוה בגברא דקרובות הקובע שאינן בנות אישות כלל. ואילו בקידושין לא חל שם ערוה בגברא דקרובות והרי הן בנות אישות אלא שמעשה הקידושין שעשה בראשונה מונע קידושין וחלות אישות מלחול בקרובותיה, אך לא להפקיע אישות שחלה כבר. ובכך שיטת התוס' מבוארת כי באחות ארוסתו שהיתה זקוקה לו לפני שקידש את אחותה הזיקה לא פקעה אח"כ ע"י קידושי אחותה שהרי הזיקה חלה לפני שחלו הקדושין. משא"כ אם קידש אחות אחת ואח"כ נפלה אחותה השניה, שבאופן זה לא חלה הזיקה כי הקידושין הראשונים מונעין את חלות האישות דזיקה מלחול אח"כ באחותה. ואילו ע"י נישואי אחותה חל שם ערות אחות אשה בגברא דזקוקה ותו אינה בת אישות, ולכן אף הזיקה שחלה לפני חלות הנישואין דאחותה ג"כ פקעה. ונראה שביאור זה הוא כפתר ופרח וניתן אף לדחוק אותו בעצם דברי הרמב"ן ודו"ק היטב.
ב
ע"ע ברמב"ן שכתב וז"ל מיהו י"ל דלמ"ד יש זיקה מקצת קנין שיש לו בה מן התורה פוגם עליו קידושין אחותה, בין קידושין גמורין בין קידושי מאמר שאינן גומרין בה, ואפילו קדם ונשאה יוציא כדברי ב"ה, ולעולם לא מידחיא אלא משום קידושין ונשואין דקודם זיקה ויש לטעם הזה פנים עכ"ל. כמה הערות:
א) מפורש ברמב"ן דס"ל דלמ"ד יש זיקה דין דאורייתא הוא שלא כראשונים דס"ל דהוי' רק תקנה מדרבנן38.
ב) הרמב"ן כאן ס"ל שזיקה אוסרת אחות זקוקתו מן התורה במקצת שם ערוה, ולכן בין קידושין ובין נשואין דאחות זקוקתו אינן חלין כאישות גמורה, ואף אחרי קידושין ונשואין אחות זקוקתו אסורה.
ג
והרמב"ן ממשיך וז"ל עוד י"ל שהיא גזירה שמא יכנוס בלא קידושין אחרים ונמצא פוגע באחות זקוקתו, ולפיכך לא התירו לו ביאה כלל עד שיעשה אחיו הגדול מעשה, כן נ"ל עכ"ל.
לפי דיעה זו מדאורייתא קידושין גמורין חלין באחות זקוקתו ואוסרת את הזקוקה באיסור גמור דאחות אשתו וזיקתה פקעה מדאורייתא. ועלינו להבין את יסוד המחלוקת בין שתי הדיעות שברמב"ן דפליגי אם קידושי אחות זקוקתו חלין כקידושין גמורין או כקידושין שאינן גמורין.
ונראה דאפילו אליבא דהרמב"ן דס"ל יש זיקה מן התורה מ"מ פשיטא שאין האישות דבזיקה שוה לאישות דבאשת איש דעלמא שהרי אשת איש אסורה באיסור כרת ואילו שומרת יבם אסורה לשוק בלאו בלי כרת. ובכן י"ל שבזה חלוקין שתי הדיעות שברמב"ן, דאליבא דהדיעה האחרונה קרובות שומרת יבם מחייבי לאוין הן כמו היבמה עצמה ולא נאסרו בחלות שם ערוה, ולפיכך קידושין גמורין תופסין בהן כמו שתופסין בחייבי לאוין דעלמא. ואילו הדיעה הראשונה שברמב"ן ס"ל דמכיון דהזיקה קבעה ביבמה חלות אישות במקצת, לכן אף קרובות הזקוקה נאסרו בשם ערוה במקצת, ואע"פ שאינן מחייבי כריתות אלא מחייבי לאוין. ובהתאם לכך קידושין ונשואין גמורין לא חלין בקרובות היבמה כי מקצת ערוה הן. ודיעה זו ס"ל דחלות שם ערוה בגברא אינו תלוי בחיוב כרת וחלה במקצת גם בזקוקה, משא"כ אליבא דהדיעה האחרונה דס"ל דבלי חיוב כרת שם ערוה אינו חל בגברא39.
ועלינו לבאר את דין מקצת האישות שחלה בזיקה ואת דין מקצת שם הערוה שחלה באחות זקוקתו. ונראה שזיקה מהוה חלות אישות מיוחדת שאינה דומה לאישות רגילה דאשת איש. וסימן לדבר שהזקוקה אסורה לשוק בלאו בלי כרת שלא כדין אשת איש דעלמא. ועוד שחליצה פוטרת הזקוקה בלי גט שלא כדין אשת איש דעלמא. ויוצא שאיכות האישות דזיקה שונה וחלשה בהשוואה לאיכות האישות דאשת איש. ונראה שלפיכך ההלכה קבעה שיש בזיקה תרתי דסתרי ע"פ דין - מצד א' זיקה נחשבת לחלות אישות ומצד שני איננה חלות אישות. ומכיון שיש בזיקה תרתי דסתרי נולד בה דין ספק והולכים בדינה לחומרא. ולכן לחומרא אחות זקוקתו נאסרת כמו שנאסרת אחות אשתו. ומאידך קדושין תופסין באחות זקוקתו, דלחומרא אמרינן שזיקה אינה אישות. ויוצא איפוא שקדושין שתופסין באחות זקוקתו אוסרין אותה לשוק אך אינן מתירין אותה למקדשה כי הקדושין תופסין בה רק לחומרא אך לא לקולא. ועוד שקדושין שתופסין באחות זקוקה לחומרא אוסרין את הזקוקה כערוה באיסור אחות אשתו, אך עכ"ז לא נפטרה הזקוקה לשוק כערוה כי לחומרא הקדושין לא תפסו באחותה והזקוקה אינה אסורה כערוה ועדיין בזיקתה לחליצה, ודינה איפוא לחומרא שחולצת ולא מתייבמת. בקיצור חלות דין זיקה מהוה חלות דין תרתי דסתרי.
ובדומה להלכה דתרתי דסתרי וספק דחלה בזיקה, השווה את ביאור הגר"ח זצ"ל בספרו על הרמב"ם לפ"ו מהל' יו"ט (הלי"א), כי הרמב"ם פסק דבזה"ז בשני יו"ט של גליות שאין להניח עירובי תבשילין בתנאי דהואיל ובזה"ז עושין יו"ט שני מדין מנהג אבותינו בידינו דינו כדין יו"ט ודאי. ומ"מ הרמב"ם פסק (בפ"א מהל' יו"ט הלכ"ד) שאף בזה"ז ביצה שנולדה בזה מותרת בזה משום ששני הימים מהוים שני יו"ט מספק, ופסקיו תמוהים. וביאר מרן הגר"ח זצ"ל בספרו דהרמב"ם סובר שבזה"ז כשנידון על כל יום ויום לעצמו הרי הוא חלות יו"ט ודאי, אבל כשדנים על שני הימים ביחד נולד תרתי דסתרי ודיניהם להיות ספק יו"ט. ודין תנאי בערוב תבשילין תלוי בחלות דין של כל יום ויום לעצמו ומפני כך אין תנאי מועיל בזה"ז כי כל א' וא' לבדו יו"ט וודאי הוא. ואילו דין הביצה תלוי בדין שני ימי היו"ט ביחד, ומכיון שיש ביניהם תרתי דסתרי דינם להיות ספק יו"ט והביצה מותרת ממ"נ40.
עוד מקור לחלות דין ספק שחל כשיש תרתי דסתרי נמצא בגמרא קדושין (דף ס.) בבא א' ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר ואמר לה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר כ' יום וכו' דאמר ר' יוחנן אפילו מאה תופסין בה דכל חד וחד רווחא לחבריה שבק. והרמב"ם הביא את דין דר' יוחנן בפ"ז מהל' אישות (הלי"ב) וז"ל האומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום בדינר זה ובא אחר וקידשה בתוך הל' יום הרי זו מקודשת מספק לשניהם כו' הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר ואמר הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר כ' יום כו' אפילו הן מאה על הסדר הזה קידושי כולן תופסין בה וצריכא גט מכל אחד ואחד מפני שהיא ספק מקודשת לכולן עכ"ל. ולכאורה פסק הרמב"ם תמוה דלמה פסק שיש כאן ספק קידושין, הרי ר' יוחנן אמר שקידושין כולן תופסין בה בתורת וודאי. ונראה כי לא התכוון הרמב"ם לספק דעלמא אלא לספק ע"פ דין - דהיינו דס"ל לר' יוחנן שכל הקידושין דמאה האנשים תופסים בה בוודאי אך מפני כך חל תרתי דסתרי בדינה כי אשה לבי תרי לא חזיא. ולכן כשדנים על כל חלויות הקידושין של כל האנשים ביחד נולד תרתי דסתרי וחלה ההלכה לנהוג בדינה מספק לחומרא שמקודשת מספק רק לא' מהם ולא לכולם בבת אחת.
ומקור שלישי להלכה של ספק במקום שחל תרתי דסתרי נמצא בפסק הרמב"ם (פ"ד מהל' אישות הלט"ז) במקדש חצי שפחה וחצי בת חורין שנשתחררה ובא אחר וקידשה שמקודשת לשניהם מספק. ועיין בשיעורים לעיל (דף ב. ד"ה שיטת הרמב"ם בקידושי מיאון וקידושי שפחה חרופה) שהארכנו בביאור פסקו בגמרו קידושין. ולפמש"כ שם הרי היא מקודשת לשניהם מספק מפני דחל בדינה תרתי דסתרי ודין ספק. ונראה דה"ה לענין איסורי קרובות שחלו על שניהם, דכל א' וא' שקידשה אסור בקרובותיה מספק, כי לכל א' וא' יש חלות אישות במקצת והרי היא מקודשת ואינה מקודשת לכל א' וא' בתרתי דסתרי, והקרובות נאסרו עליהם מספק לחומרא ע"פ דין תרתי דסתרי, בדומה לאיסורי הקרובות שבסוגיין41.
ועע"ש בשיעורים שביארנו את פסק הרמב"ם (בפ"ו מהל' יבום הלל"א) שאם שני אחים קידשו החצי שפחה שהשתחררה ומתו לא קרינן בהו אשת שני מתים דכדי שתהיה אשת שני מתים חייבת להיות אשת איש דשניהם כשדנים אותם ביחד, וכאן כשדנים אותם ביחד הרי היא ספק מקודשת לא' משניהם, ולפיכך אינה נחשבת לאשת שני מתים. דין אשת שני מתים חל רק באופן שראובן קידשה חוץ משמעון ושמעון קידשה סתם שקידושי ראובן אינן בסתירה לקידושי שמעון שהרי ראובן קידשה חוץ משמעון דלגבי שמעון אינה אשת ראובן כלל, ולכן בדליכא תרתי דסתרי חל דין אשת ב' מתים. ולפי"ז מיושבת היטב קושיית התוס' לעיל (דף י. ד"ה לעולם) שהקשו דליתני הדין דר' יוחנן דאפילו הן מאה כולם תופסין בה כאופן של אשת ב' מתים, ולפי ביאורנו מתורצת, דמאחר דבציור דר' יוחנן נולד תרתי דסתרי דהוי ספק ע"פ דין, לפיכך לא חל דין אשת ב' מתים, וכדמבואר.
ד
אליבא דהתוס' בנישואי אחותה הזקוקה נפטרה מדין ערות אחות אשתו ואזי הנשואה הותרה לבעלה. וצ"ע דמ"ש הנשואה שהותרה ואע"פ שנאסרה לפני כן באיסור אחות זקוקתו, מקרובות זקוקתו האסורות אחרי מיתת הזקוקה, וכבר דברנו על זה לעיל (יז:)42 ונחזור על דברינו בקיצור.
דהנה אחרי חליצה קרובות צרת חלוצתו הותרו (פ"א מהל' יבום וחליצה הלי"ג - י"ד). וצ"ע מ"ש מאחרי מיתה שאסורות. ונראה שחליצה חל מדין פוטר ומתיר ולכן כמו שהחליצה מתירה את היבמה לשוק ה"ה שמתירה את קרובות צרתה שנאסרו על היבם מחמת הזיקה. משא"כ מיתה שלא חלה מדין מתיר ופוטר אלא שבמיתה חסרה הגברא דיבמה הזקוקה ליבום והזיקה פקעה ממילא. ומאחר שאין כאן חלות מתיר ופוטר לפיכך לא הותרו הקרובות. ובכך ניתן לבאר אף את שיטת התוס' בערוה כי דין הערוה חל כפוטר ומתיר של הזקוקה לשוק, ולכן כמו שחלות ערוה פוטרת ומתרת את הזקוקה עצמה ה"ה שמתרת את קרובותיה ליבם43. והנה השוינו ערוה לחליצה דשתיהן חלין מדין מתיר. ויש לעיין האם הדין דערוה פטורה מיבום חל מדין מתיר או מדין פוטר. אך אין זה נוגע לחילוקנו כאן בין ערוה לבין מיתה שאפילו נימא שערוה אינה דומה לחליצה שדוקא חליצה חשובה כמתיר ולא ערוה מכל מקום מאחר שערוה מהוה חלות מפקיע דהזיקה איסור הקרובות נמי פקע. משא"כ מיתה, שאינה חלות מפקיע אלא שהזיקה פקעה ממילא, משו"ה קרובותיה עדיין אסורות.
ה
יש לעיין באיסור דריב"ב שאומרים לו למקדש אחות זקוקתו המתן עד שיעשה אחיך מעשה, האם אוסר נמי את הנשואין או"ד שאוסר רק את הביאה ולא את הנשואין. ובתוס' מפורש שבא אף לאסור את הנישואין ולא רק את הביאה שהרי נקטו שאחרי הנשואין הביאה מותרת. אלא דמשמע מתוס' דאיסור הנישואין חל רק כחלות איסור מראית עין מדרבנן. ברם הרמב"ן נקט דאליבא דהתוס' דהאיסור הוי איסור דאורייתא. ולפי"ז עלינו להבין את יסוד איסור הנשואין מן התורה, דבשלמא ביאה עם אחות זקוקתו אסורה מדאורייתא כמו ביאה עם חייבי לאוין דעלמא האסורין בביאה מדאורייתא, אך למה יאסרו הנשואין.
ויעויין ברמב"ם (פט"ו מהל' איסורי ביאה הל"ב) שכתב וז"ל אחד ממזר שנשא ישראלית או ישראל שנשא ממזרת כיון שבעלו אחר הקידושין לוקין. קידש ולא בעל אינו לוקה. בעל ולא קידש אינן לוקין משום ממזרת שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין אלא כ"ג באלמנה כמו שיתבאר עכ"ל. אליבא דהרמב"ם אין מלקות בחייבי לאוין אלא אם כן קידש ובעל. והראב"ד השיג עליו וס"ל דלוקין על ביאה לחודה. ויוצא דהרמב"ם סובר שאישות הויא מגופו של האיסור דחייבי לאוין ואינו עובר על איסור גמור ללקות עליו אלא אם כן קידש ובעל. ועיין במגיד משנה (שם) שהביא תשובת הרמב"ם לחכמי לוניל שהרמב"ם מפרש את הסוגיא בקידושין (דף עח.) והמחלוקת שם בין אביי ורבא דהויא מחלוקת בדין חייבי לאוין בכל התורה כולה ולא רק בדין איסורי כהונה. והגמרא כ' שם וז"ל אמר אביי קידש לוקה בעל לוקה קידש לוקה משום לא יקח בעל לוקה משום לא יחלל, רבא אמר בעל לוקה לא בעל אינו לוקה משום דכתיב לא יקח ולא יחלל מה טעם לא יקח משום לא יחלל כו' ומודה רבא בכ"ג באלמנה שאם בעל ולא קידש שלוקה ולא יחלל זרעו בעמיו אמר רחמנא והרי הוא חילל כו' עכ"ל. ויוצא אליבא דרבא, שהרמב"ם פסק כוותיה, שבכל חייבי לאוין אינו לוקה אלא אם כן קידש ובעל (חוץ מבאלמנה לכ"ג). ונראה דאליבא דרבא חל איסור אף בקידושין בלי ביאה, דהרי איתא במס' ב"מ (דף י:) וז"ל אמר רבינא היכא אמרינן דאין שליח לדבר עבירה היכא דשליח בר חיובא הוא כו' רב סמא אמר היכא אמרינן אין שליח לדבר עבירה היכא דאי בעי עביד ואי בעי לא עביד כו' מאי בינייהו איכא בינייהו כהן דאמר לו לישראל צא וקדש לי אשה גרושה כו' להך לישנא דאמר כל היכא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מיחייב שולחו ה"נ אי בעי עביד אי בעי לא עביד לא מיחייב שולחו, להך לישנא דאמרת כל היכא דשליח לאו בר חיובא מיחייב שולחו הכי נמי כיון דלאו בני חיובא נינהו מיחייב שולחו עכ"ל. ועיי"ש בתוס' (ד"ה דאמר) וז"ל וא"ת מאי נ"מ בין למ"ד אי בעי עביד ובין למ"ד שליח בר חיובא לא לקי על הקדושין לרבא דאמר בי' יוחסין (קדושין דף עח.) קידש אינו לוקה בעל לוקה וי"ל דכי בעל אח"כ לוקה אף על הקדושין כו' א"נ י"ל דאף לרבא נ"מ דאי יש שליחות חלין הקדושין ואי אין שליחות אין חלין הקדושין עכ"ל. ויוצא אליבא דשני תירוצי התוס' שהקדושין עצמן מהוין דבר אסור. ואליבא דהרמב"ם הוא הדין בכל חייבי לאוין שהקדושין עצמן אסורין ולא רק הביאה.
ולפי"ז יתכן שהאיסור לישא אחות זקוקתו אליבא דהרמב"ן הוא מטעם האיסור לקדש חייבי לאוין. כי כבר קבענו שקרובות זקוקתו אינן מחייבי כריתות שהרי קדושין תופסין בהן, אלא שנאסרו באיסור לאו בלי כרת כמו שנאסרה יבמה לשוק - דא"א שיהיו יותר חמורים מיבמה לשוק האסורה בלאו בלי כרת וה"ה לקרובות היבמה שנאסרו על היבם באיסור לאו בלי כרת. ומאחר שנאסרו כחייבי לאוין דעלמא נאסרו גם בקדושין ובנשואין ואפילו בלי ביאה44.
ברם צ"ע אליבא דהראב"ד דס"ל בחייבי לאוין דלוקין על ביאה בלי קידושין, דמפשטות לשונו משמע דס"ל שאין איסור בתורה לקדש חייבי לאוין ואסור לקדש רק איסורי כהונה, דא"כ למה יש איסור מן התורה לישא אחות זקוקתו אליבא דהרמב"ן. ואפשר דס"ל לראב"ד דאע"פ שאין איסור בתורה לקדש ולישא חייבי לאוין מ"מ יש איסור תורה לקדש ולישא איסורי ערוה. ומאחר שאחות זקוקתו הויא חלות שם ערוה במקצת משו"ה נוהג בה איסור הקידושין דעריות וכדכתיב באחות אשתו "לא תקח"45.
ו
תוס' ד"ה אומרים. וז"ל וא"ת למה צריך להמתין דכיון דקדשה פקעה לה זיקה לגמרי כדמוכח בפ' ד' אחים (לקמן כט.) גבי הא דא"ר אלעזר מאמר לב"ש אינו קונה קנין גמור אלא לדחות בצרה בלבד א"ר אבין אף אנן נמי תנינא ב"ש אומר יקיימו דיעבד אין לכתחילה לא ואי ס"ד דמאמר קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה ומאי קושיא אפי' קני קנין גמור הא אמרי' הכא דצריך להמתין בקדושין דאורייתא כו' וי"ל דלר"י בן בתירא דסבר יש זיקה אין הקדושין מפקיעים הזיקה אבל ר' אבין סבר אין זיקה ולא אסור לייבם אלא משום ביטול מצות יבמין ולהכי פריך אי מאמר קונה לב"ש קנין גמור זה יעשה קנין גמור ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה ויכולים לעשות ע"י שליח דליכא ביטול מצות יבמין כו' עכ"ל.
ונראה דלרמב"ן שיטה אחרת משיטת התוס' דס"ל דאפילו אם סבורים ב"ש יש זיקה מ"מ זה יעשה מאמר ויקנה. וביאור שיטתו, דיעויין במסקנת הגמרא לקמן (דף כט:) דלב"ש הסובר מאמר קונה קנין גמור מאמר דהתירא קני דאיסורא לא קני, ופירש הרמב"ן (לסוגיין כאן) וז"ל דהתם מאמר במקום יבום קאי וכל שאינו עולה ליבום אין מאמר קונה בה לגמרי וכן נראה מדברי רש"י שם כו' עכ"ל. וכמו"כ כתב רש"י (לקמן דף כט: ד"ה דהיתירא דחי) וז"ל מאמר שנעשה בהיתר דאי הוה בעי לייבומי בשעת מאמר הוה מצי לייבומי כגון במתני' כו' עכ"ל. ויוצא אליבא דרש"י והרמב"ן שב"ש סוברים שמאמר קונה קנין גמור משום דס"ל שמאמר חל מדין יבום ולא מדין קידושין. והנה לקמן (דף יט:) פליגי רבי והחכמים בעושה מאמר ביבמתו שלא מדעתה דר' אומר קנה דגמר מביאת יבמה מה ביאת יבמה קונה בע"כ ה"ה מאמר קונה בע"כ ואילו החכמים ס"ל דגמרי מאמר מקידושין ומה קידושין דעלמא מדעתה אף קדושין דיבמה מדעתה. ובפשטות חלוקים רבי וחכמים בגדר דין מאמר, דלרבי מאמר קונה מדין יבום ומפני כך קונה אף בעל כרחה כמו ביאת יבמה שקונה אותה בע"כ, ואילו לחכמים מאמר קונה מדין קידושין ומשו"ה קונה רק מדעתה וכדין קידושין דעלמא. ובכן יוצא אליבא דרש"י והרמב"ן שב"ש ס"ל כרבי שמאמר קונה בעל כרחה כי מאמר קונה מדין יבום וחלות האישות שבמאמר לא חלה מדעת המקדש והמתקדשת אלא שחלה מאליה מן השמים כאישות דיבום. והנה בדין דריב"ב שהמקדש אחות זקוקתו אומרים לו המתן ביאר הרמב"ן וז"ל דלמ"ד יש זיקה מקצת קנין שיש לו בה מן התורה פוגם עליו קדושי אחותה, בין קדושין גמורין בין קדושי מאמר שאינן גומרין בה עכ"ל, ר"ל שהזיקה אוסרת מעשה קדושין מדעת באחות זקוקתו, בין קדושין גמורין דעלמא ובין מאמר למ"ד שאין מאמר קונה בה קנין גמור, דס"ל למ"ד זה שמאמר ביבמה חל מדין קידושין ולא מדין יבום ולפיכך אינו גומר בה, שרק יבום גומר בה בקנין גמור. מאידך מאמר אליבא דב"ש דס"ל שמאמר גומר בה חל מדין יבום, וקנין מאמר לב"ש חל ממילא מן השמים כמו יבום ולא חל מדעת מקנה וקונה כבקידושין דעלמא. ובהתאם לכך אליבא דקושית הגמרא שם זיקה אינה אוסרת מאמר לב"ש ולא מונעת ופוגמת חלות קנין המאמר. משום דהאיסור לקדש אחות אשתו חל רק לאסור מעשה קידושין שנעשה מדעת האיש והאשה וכדכתיב באיסור אחות אשה "לא תקח" (ויקרא י"ח: י"ח) - כלומר אל תקח אחות אשה במעשה קידושין מדעת. משא"כ מאמר לב"ש שקנין המאמר חל ממילא משמים ולכן סד"א שמאמר באחות זקוקתו מותר וקונה אותה. דאליבא דב"ש דמאמר קונה קנין גמור מאמר אינו מעשה קדושין וקיחה מדעת אלא קנין שחל ממילא משמים, ומפני שלא קונה אותה במעשה קנין מדעת המאמר מותר. ומאחר שהמאמר מותר אף קנין המאמר לא נפגם כמו שנפגם קנין הקדושין באחות זקוקתו, והמאמר באחות זקוקתו חל לגמרי לאסור את הזקוקה באיסור גמור דערות אחות אשתו, וזיקתה פקעה46.
ולפי זה ניתן לבאר בדרך אחרת את שיטת התוס' דס"ל שאם עושה נשואין באחות זקוקתו הזיקה פקעה משא"כ בשקידש אותה שאומרים לו המתן מלכונסה. דיעויין בתוס' קדושין (דף י. ד"ה כל הבועל) שהביאו בשם ר' נסים גאון דבקידושי ביאה נקטינן סוף ביאה קונה כי כל הבועל דעתו על גמר ביאה ואילו בביאת נשואין אמרינן שקונה בהעראה. וביאר הגר"ח זצ"ל את שיטתו שהדין שדעתו של הבועל על גמר הביאה חל ומעכב את חלות הקידושין מלחול עד גמר הביאה משום שהאיש הוי הבעלים על חלות הקידושין. שאני נשואין שאינן זקוקין לדעת האיש והאשה בעד חלות הנשואין אלא שיתכוונו בכוונה בעלמא למעשה הנשואין - וחלות הנשואין חלה ממילא משמים. והטעם משום שהאישות דנשואין אינה חלות אישות חדשה אלא גמר האישות דקידושין, ולפיכך חלות הנשואין אינה תלויה בדעת הבעלים דהאיש והאשה אלא בכוונה בעלמא למעשה נשואין, וחלות הנשואין חלה ממילא. עקב כך תחילת ביאה קונה בנשואים משום שהאיש והאשה עכ"פ התכוונו לעשות מעשה נשואין במעשה הביאה, וחלות הנשואין חלה מעצמה מיד. ומהאי טעמא הגר"ח זצ"ל לא היה מצריך עדי קיום לנשואין דס"ל שעדים לקיום הדבר בדבר שבערוה באים לקיים דעת הבעלים המחילים חלות קנין כמו דעת של האיש בקדושין, ואילו חלות אישות שחלה ממילא משמים בלי דעת בעלים כמו האישות דנשואין ויבום אינה צריכה עדי קיום47. ובכן יתכן אליבא דהתוס' דמשום הכי חלין נשואי אחות זקוקה לגמרי ואילו קדושין נפגמו ולא חלין בה לגמרי כי זיקה אוסרת ופוגמת קידושין שחלין מדעת בעלים, ואילו נשואין שחלין ממילא משמים לא נאסרו וחלין לגמרי48.
בא"ד. ויכולים לעשות ע"י שליח בבת אחת כו' עכ"ל. אליבא דהתוס' בין היבם ובין היבמה יכולים לעשות שליח למאמר. ודבריהם צ"ע, שהרי בגמרא בכתובות (עד.) איתא שאין תנאי בחליצה משום דא"א לעשותה ע"י שליח ומילתא דליתא בשליחות ליתא בתנאי. וביארו בתוס' (שם ד"ה תנאי) וז"ל דה"ט דהואיל והמעשה כ"כ בידו שיכול לקיים ע"י שליח סברא הוא שיהא כמו כן בידו לשוויי ביה תנאה, אבל חליצה שאין בידו לקיימה ע"י שליח לא הוי בידו נמי למירמי ביה תנאה כו' עכ"ל. וביאר הגר"ח זצ"ל את דבריהם דר"ל שרק מי שנחשב לבעל החלות יכול למנות שליח ולהטיל בו תנאי. וכגון למשל בקידושין שיש בהן בעלים, כי האיש והאשה הם הבעלים על חלות הקידושין שחלה מחמתם ומדעתם. משא"כ בחליצה, דהחולץ והחלוצה עושים את מעשה החליצה בלבד ואילו חלות החליצה חלה ממילא משמים ולא מחמת הבעלות דהחולץ והחולצת. ואמר הגר"ח זצ"ל שלפיכך בין החולץ ובין החלוצה אינם יכולים למנות שליח ולהתנות תנאי בחליצה49.
ולפי יסוד התוס' יל"ע בדין שליחות במאמר, שהרי חקרנו למעלה אם מאמר חל מדין יבום או מדין קידושין. וקבענו ע"פ הרמב"ן דשיטת ב"ש שמאמר קונה קנין גמור משום דס"ל שמאמר חל מדין יבום, ולכן לרבי ומסתמא דה"ה לב"ש מאמר אינו צריך דעת היבם והיבמה כמו דין היבום, וכדאיתא במשנה לקמן (דף נג:) שהבא על יבמתו קונה אותה בין בשוגג ובין במזיד בין באונס בין ברצון אפי' הוא שוגג והיא מזידה הוא מזיד והיא שוגגת קונה. ולכן קבע נמי הגר"ח זצ"ל דליכא שליחות ביבום כיון דליכא בו חלות בעלים. ואם ננקוט שלב"ש מאמר חל מדין יבום וקונה בע"כ של היבמה נמצא שהיבמה אינה הבעלים על המאמר, וא"כ גם אינה יכולה למנות שליח למאמר כמו שאינה יכולה למנות שליח ליבום, וקשה היאך כ' התוס' שהיבמה יכולה למנות שליח למאמר. וגם יל"ע בדין שליח למאמר אף מצד היבם, שהרי אם מאמר קונה מדין יבום, אף היבם אינו בעלים על חלות המאמר, וגם הוא אינו יכול למנות שליח.
אמנם נראה דיתכן דחלות מאמר לב"ש חלות יבום הוא ולפיכך קונה קנין גמור כביאת יבום, ועכ"ז מעשה המאמר לב"ש הוי מעשה קידושין ולא מעשה יבום. ובכן י"ל שיש בו חלות דעת בעלים כדי ליצור את מעשה הקידושין, וע"ז הוי היבם הבעלים ולכן יכול למנות שליח. אמנם בדרך זה נהי דמבואר מינוי שליח למאמר מצד היבם, אך עדיין צ"ע במינוי שליח למאמר מצד היבמה, שהרי בקידושין עצמן יש דין "כי יקח ולא כי תקח" (קידושין דף ה:) כלומר שכל מעשה הקידושין חל מצד בעלות האיש ולא מצד בעלות האשה. ואע"פ שאין האשה מתקדשת אלא מדעתה (קידושין דף ב:) נראה דהיינו לומר שקידושין זקוקין לדעת האשה בעד חלות הקידושין אך לא בשביל מעשה הקידושין דהו"ל מעשה האיש. ויוצא שבנוגע לחלות הקידושין האשה נמי הויא בעלים, אך אינה בעלים על מעשה הקידושין, כי רק האיש הוי הבעלים על מעשה הקידושין ולא האשה. ולפיכך יכולה אשה למנות שליח לקידושין דעלמא בעד החלות מכיון דהויא נמי בעלים על חלות הקידושין, ואע"פ שאינה בעלים על מעשה הקידושין. מאידך מאמר מהוה מעשה קידושין עם חלות יבום. ואילו על חלות היבום שבמאמר ליכא בעלים כי יבום חל ממילא משמים, ואילו על מעשה הקידושין שבמאמר האיש לבדו הוי הבעלים ולא האשה50. וא"כ דברי התוס' עדיין מרפסין איגרי, דנהי די"ל דהיבם יכול למנות שליח למאמר מכיון דהוי בעל מעשה הקידושין דבמאמר, מ"מ היאך יכולה היבמה למנות שליח למאמר מאחר שאינה בעלים לא על מעשה המאמר המהוה מעשה קידושין ולא על חלות המאמר המהוה חלות יבום, וצ"ע.
ענין זיקה ככנוסה.
א
אליבא דר' אושעיא ר"ש סובר זיקה ככנוסה, ובשיטתו מצינו בסוגיין נפקא מינה לגבי שלש הלכות:
א) בנולד ולבסוף יבם הנולד מותר באשת אחיו כמו ביבם ולבסוף נולד (גמ' דף יח:),
ב) בשלשה אחין נשואין שלש נשים נכריות ומת אחד מהם ואח"כ מת השני, האח השלישי מייבם לאיזה מהן שירצה והאחרת נפטרת בלי חליצה (גמ' ריש דף יט.);
ג) בג' אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות או אשה ובתה כו' ומתו השנים השלישי מייבם לקמייתא ואידך נפטרת (גמ' דף יט.).
ועלינו לבאר כמה דברים: א) מהו החילוק בין דין זיקה ככנוסה לפי ר' אושעיא אליבא דר"ש לבין דין יש זיקה אליבא דשמואל (דף יח:); וב) מדוע דוקא שלש ההלכות האלו תלויות בדין זיקה ככנוסה. ונאריך בעזה"י בביאור הדברים.
ב
יעויין ברשב"א שהעלה דאליבא דר"ש דס"ל זיקה ככנוסה היבמה אסורה על האח הנולד מדין אשת אחיו היבם. ומשמע דס"ל לרשב"א דהויא מחייבי כריתות דאורייתא וז"ל וא"ת בתרי ולא ייבם ולא מת ל"ל כי ישבו למעוטי, כיון דס"ל לר"ש זיקה ככנוסה דמיא תיפוק לי משום דאשת אחיו כו' עכ"ל. והנה אי לאו קרא למעוטי אשת אחיו שלא היה בעולמו היה האח הנולד בכלל מצות יבום של האח המת, ומכל מקום הקשה הרשב"א שיאסר מחמת איסור אשת אח של האח החי, ומוכח דאיסור כרת הוא שפוטר מיבום לגמרי ואינו רק איסור לאו בעלמא שא"כ היתה חולצת (כדלקמן כ.). ולכאורה דבריו תמוהים שהרי יבמה לשוק אסורה בלאו בלי כרת ולמה א"כ תאסר הזקוקה על הנולד באיסור כרת דאשת אחיו היבם. ומשמע מהרשב"א דר"ש ס"ל דלשאר דיני התורה הזקוקה הויא אשת איש גמורה של היבם ושחלין מחמתה איסורי ערוה דאורייתא עם עונשי כרת, אלא דבנוגע לאיסור אשת איש לשוק גזיה"כ שהזקוקה אסורה לשוק בלאו בלבד בלי כרת שלא כדין אשת איש דעלמא, ושיטתו צ"ע.
אמנם בתוס' רי"ד בריש פירקין (ד"ה ואמרי' בגמ') מפורש שלא כהרשב"א וז"ל ודוקא לענין זיקת יבמות אמרי' הכי שלא תחשב לו כאשת אחיו שלא היה בעולמו ולא לכל מילי, שהבא על שומרת יבם אינו חייב מיתה ולא אמרינן זיקה ככנוסה דמיא, א"נ אם קידש את אחותה מקודשת היא ולא אמרינן ככנוסה דמיא ולא תפסי בה קידושין כו' עכ"ל, שיטת הרי"ד היא שכמו שיבמה אסורה לשוק בלאו בלי כרת ה"ה בנוגע לאיסור קרובותיה על היבם שאינן אסורות עליו מחייבי כריתות דעריות אלא מחלות איסור בעלמא וקידושין תופסין בהן. ואליביה עלינו להבין שאם אין בזקוקה חלות דין אשת איש וחיוב כרת כבעריות דעלמא מהו ביאור דין זקוקה ככנוסה דמיא דבמה דומה זקוקה לאשת איש. ועוד צ"ע לכ"ע היאך שונה חלות דין זיקה ככנוסה לר"ש מדין יש זיקה אליבא דשמואל.
ונראה לבאר את הנ"מ בין יש זיקה לבין זיקה ככנוסה עפ"י מה שביארנו בשיעורים למעלה51 שבכל קידושין ונשואין חל איסור אשת איש על כל העולם וחל היתר לבעל. ולפי"ז י"ל דזוהי עיקר הנ"מ בין "יש זיקה" אליבא דשמואל לבין "זיקה ככנוסה" אליבא דר"ש. אליבא דשמואל דס"ל יש זיקה חלות הזיקה מהוה חלות של איסורי אישות על כל העולם בלי היתר אישות ליבם. משא"כ אליבא דר"ש דסובר זיקה ככנוסה, בעצם חלות הזיקה חל נמי היתר אשת איש לבעלה ובכך הרי היא ככנוסת היבם.
ולפי"ז נראה שקיימת נ"מ בין שמואל לבין ר"ש ביבם על זקוקתו ולא קנאה כגון שבא עליה בלי עדי קיום לפי הסוברים שעדי קיום מעכבים בקנין יבום52 או שבא עליה כמתעסק שלא קנאה (כדאיתא לקמן נד.)53. דלמ"ד יש זיקה דס"ל דליכא היתר אישות ליבם בזקוקתו, באופנים דהיבם לא קנה, הביאה הוי ביאת זנות והיבם עובר על איסור קדשה משום דבעל זקוקתו בלי היתר אישות54. משא"כ למ"ד זיקה ככנוסה דמיא דס"ל דבזיקה חל היתר אישות ליבם, לכן יבם שבעל זקוקתו בלי לקנותה אינו עובר על איסור קדשה משום דאינה ביאת זנות, שאע"פ שלא קנאה מ"מ היבמה מותרת לו מדין זיקה ככנוסה כמו אשת איש דעלמא שמותרת לבעלה.
ונראה להוסיף, הנה איסור יבמה לשוק מהוה איסור לאו בלי כרת, ואילו האיסור של יבמה לאחר יבום דהויא אשת איש מהוה איסור כרת. ומסתבר איפוא דהאיסור דיבמה לשוק לא שייך לחלות האישות דאשת איש שחלה אח"כ עם היבום, אלא דחלות אישות מיוחדת חלה בזיקה האוסרתה לשוק, והאישות הזאת פקעה עם היבום וחלה במקומה חלות אישות חדשה דאשת איש. וכל זה אליבא דמ"ד יש זיקה55. משא"כ אליבא דר"ש דס"ל זיקה ככנוסה, היתר האישות דלאחר היבום חל בזיקה עצמה דס"ל שהיתר הזקוקה ליבם הוי אותו חלות היתר דאשת איש לאחר יבום. ואליבא דר"ש אישות חדשה לא חלה ביבום, אלא שהאישות שבזיקה נגמרת ע"י היבום, דהאישות דזיקה והאישות דיבום מהוות חלות אישות אחת, ולכן ס"ל דזקוקה ככנוסה דמיא.
ג
ועכשיו נבאר את שלשת הדינים הנ"ל התלויים בשיטת ר"ש.
הדין הראשון:
בסוגיין איתא וז"ל אשת אחיו שלא היה בעולמו לר"ש היכי משכחת לה בחד אחא ומית ונולד לו אח א"נ בתרי ולא יבם ולא מית כו' מ"ט קסבר יש זיקה וזיקה ככנוסה דמיא עכ"ל. אליבא דהגמרא אע"פ שר"ש סובר זיקה ככנוסה מ"מ בתרי ולא יבם ולא מת ס"ל דחל איסור אשת אחיו שלא היה בעולמו. וצ"ע שהרי אם זיקה ככנוסה דין הנולד בשעת הזיקה לכאורה צ"ל כדין הנולד בייבם ולבסוף נולד דאשכחא בהתירה אשכחא, שהרי אף בזיקה הותרה לו כאשתו, וא"כ קשה בלא יבם ולא מת למה אסורה לו.
ויעויין בתוס' רי"ד שעמד על זה וז"ל קסבר ר"ש יש זיקה וזיקה ככנוסה היא פי' כשנולד מצאה זקוקה לזה האח כאלו היתה כנוסה תחתיו דמי דזיקה ככנוסה דמיא, והילכך לא מצאה באיסור, וכיון דאמרי' זיקה ככנוסה דמיא אע"פ שלא יבמה השני אם מת מותרת היא לזה שנולד ומשו"ה אמרי' לעיל א"נ בתרי אחי ולא מת ולא יבם, וטעמא דכל זמן שהוא בחיים אסורה לו אע"פ דאמרי' זיקה ככנוסה דמיא הרי הוא חי והאיך ישאנה, אבל הכא דמית מותרת היא דכאלו כנוסה היא כו' עכ"ל. ולכאורה משמע שרצה לומר שמאחר שהוא חי אסור לנולד לישאנה משום איסור אשת אח בחייו, אבל קשה לומר כן שהרי כבר הבאנו לעיל (אות ב') שהרי"ד סובר שזיקה ככנוסה אינו מועיל לחדש תורת ערוה. ואם כן יש לעיין בנולד ולא יבם ולא מת למה אין סברא דבא ומצאה בהיתר56.
ונראה דס"ל דדין זיקה ככנוסה מתלא תלוי וקאי בסופה של הזיקה אם באה לידי קיום מצוה או לא, דהיינו כשיש קיום יבום או חליצה לבסוף אמרינן למפרע דזיקה ככנוסה. משא"כ בלא יבם ולא מת שהזיקה עדיין לא הגיעה לידי קיום מצותה ומשו"ה לא אמרינן זיקה ככנוסה, והנולד נאסר באיסור אשת אחיו שלא היה בעולמו. אך לפי"ז עלינו להבין למה כשנולד ולא יבם ומת אמרינן דמותרת לנולד, והרי ליכא כאן נמי קיום מצותה דהזיקה מכיון דהיבם מת ולא יבמה ולא חלצה.
ונראה שבמיתת היבם יש קיום זיקה הגומרת למפרע את הזיקה שהרי במיתתו היא נופלת ליבום ונפילה זו מהוה קיום זיקה, ולפיכך למפרע חל דין זיקה ככנוסה ומותרת לנולד. ויוצא איפוא שישנם שלשה קיומים דזיקה הקובעים זיקה ככנוסה למפרע: א) יבום; ב) חליצה; וג) מיתה המפילתה ליבום.
ומבואר עכשיו אליבא דר"ש למה נולד ולבסוף יבם מותר דוקא משום דס"ל זיקה ככנוסה ולא משום דסובר יש זיקה. והוא משום שהמפקיע של השם דאשת אח שלא היה בעולמו הוא חלות השם דאשת אח שחל מחמת היבם. ולכן קיימת בזה נ"מ בין דין יש זיקה לבין דין זיקה ככנוסה, שהרי דין זיקה ככנוסה קובע שבעצם הזיקה כבר חל ליבם את ההיתר דהאישות דלאחר היבום, ומשום שהזקוקה מותרת ליבם הרי היא נחשבת על הנולד כאשת אח היבם לבדו ופקע השם של אשת אחיו שלא היה בעולמו. משא"כ אליבא דמ"ד יש זיקה דהאישות דזיקה חלה רק כאיסור לשוק ולא כמתיר ליבם והויא חלות אישות מיוחדת שאינה שייכת לאישות של אחרי היבום, ולכן אין הזקוקה נחשבת כאשת אח של היבם בלבד ואסורה לנולד אף מדין אשת אחיו שלא היה בעולמו.
אמנם עדיין יל"ע בזה, כי לכאורה אינו דומה נולד ולבסוף יבם ליבם ולבסוף נולד וכפי שהשווה אותם תוס' רי"ד. דבשלמא ביבם ולבסוף נולד ניחא שחלה חלות אישות של יבום המהוה חלות אישות גמורה ומשום הכי לגמרי פקע השם של אשת אחיו שלא היה בעולמו שהרי קנויה היא ליבם כאשתו לכל דבר ולכן הנולד אח"כ מותר בה. וכן כתבו התוס' לקמן (כ. ד"ה האי) שיסוד הדין דבא ומצאה בהיתר מיוסד על הדין שאחר יבום מגרשה ומחזירה דילפינן לעיל (ח:) מולקחה לו לאשה. משא"כ בנולד ולבסוף יבם, דנהי דזיקה ככנוסה וחל בזיקה היתר האישות דהיבום, מ"מ קשה לומר שמשום כך יפקע לגמרי את השם של אשת אחיו שלא היה בעולמו שחל מחמת האח המת שהרי עוד זקוקה היא בזיקה מחמת המת, ובדין הוא שהשם של אשת אחיו שלא היה בעולמו יחול בה כל זמן הזיקה57, שלא כמו ביבם ולבסוף נולד, וצ"ע58.
ויתכן ביאור אחר, שלפי שיטת רבי אושעיא בר"ש אין ההיתר בנולד ולבסוף יבם מיוסד על הדין דנעשית כאשתו לכל דבר שמפקיע את השם של אשת אחיו שלא היה בעולמו, אלא דאע"פ שבשעה שנולד הרי היא אשת אחיו שלא היה בעולמו ואסורה, מ"מ כשהיבם מת הזקוקה נופלת ממנו ליבום לפני הנולד ובנפילה זו אף האיסור דאשת אחיו שלא היה בעולמו הותר59. דלר' אושעיא ר"ש סובר זיקה אלימה ככנוסה שמפלת את היבמה ליבום מהזיקה, והנפילה השניה מתרת אף את האיסור דאשת אחיו שלא היה בעולמו שחל על הנולד. וכ"ז למ"ד זיקה ככנוסה אך לא למ"ד יש זיקה. ונראה שההבדל הוא משום דבזיקה ככנוסה חל היתר אישות ליבם, ובהתאם לכך כשהוא מת מפילה ליבום לפני הנולד בנפילה גמורה המתירתה לאח הנולד. מאידך למ"ד יש זיקה כדביארנו60 זיקה מהוה חלות איסור ולא חלות היתר, ומפני כך כשהיבם מת אינה נופלת בנפילה גמורה המתירתה לגמרי ולכן האיסור דאשת אחיו שלא היה בעולמו לא הותר. ואע"פ שאף למ"ד יש זיקה יש נפילה מהיבם לשאר אחיו בזיקה מ"מ אין זו נפילה גמורה המתרתה אלא נפילה האוסרת ומחילה דין צרת ערוה בזיקה. והביאור כי למ"ד יש זיקה חל תרתי דסתרי - דזיקה הויא חלות אישות ואף אינה חלות אישות - ומכיון דחסרה בה חלות היתר, וודאית הנפילה אוסרתה ולא מתרתה. משא"כ למ"ד זיקה ככנוסה, הנפילה מהיבם לאח הנולד מתירה לגמרי מכיון דבזיקה עצמה חל היתר כנוסה61.
אך עדיין צ"ע למה לפי"ז מותרת מדין המשנה לקמן (דף ל.) בג' אחין שנים מהם נשואים ב' אחיות וא' נשוי נכרית דאם מת א' מבעלי אחיות וכנס נשוי נכרית את אשתו ומתה האחות השניה ואח"כ מת נשוי נכרית דהאחות הראשונה אסורה על היבם עולמית הואיל ונאסרה עליו שעה אחת, ואילו באופן דר"ש אמרינן שהאיסור דאשת אחיו שלא היה בעולמו שחל לכתחילה על הנולד הותר לבסוף כשמת היבם ונפלה לפני הנולד ולא חל דין נאסרה.
ונראה שאין זו קושיא, דשאני לקמן שנפלה פעמיים לפני אותו היבם ובפעם הראשונה נאסרה עליו כערוה, וההלכה היא שאיסור הערוה שבראשונה מפקיע אותה מיבום ואוסרתה עליו לעולם ואף בשעת הנפילה השניה. משא"כ באופן דר"ש שלא נפלה לנולד אלא פעם אחת בלבד, אזי הנפילה הזו מתרת כל חלות איסור אשת אחיו שעליה ואף האיסור דאשת אחיו שלא היה בעולמו, ולא חל דין נאסרה62.
ד
הדין השני:
בסוגיין איתא (דף יט.) דבשלשה אחין נשואין שלש נשים נכריות ומת א' מהם ואח"כ מת השני שאם זיקה ככנוסה היבם מייבם חדא ומיפטרא אידך בולא כלום. והנה יש בדין זה שני אופנים: א) שמיבם את אשת המת הראשון ואזי היבום מועיל כי מ"ד זיקה ככנוסה ס"ל זיקה מפילתה מהראשון לשני ומהשני לשלישי בנפילה גמורה וכדנתבאר למעלה (באות ג'). ולפיכך כשאשת המת הראשון מתייבמת מתקיימות שתי מצוות יבום מהמת הראשון ומהמת השני, ואשת המת השני נפטרת ביבום אשת המת הראשון דצרות גמורות הן בזיקה דככנוסה דמיא. משא"כ למ"ד יש זיקה דאליביה אין בזיקה היתר אישות אלא איסור אישות בלבד, ולכן אין אשת המת הראשון צרה גמורה בזיקה של אשת השני ואין יבום אשת הראשון פוטר את אשת השני. ב) שייבם את אשת השני. ברם באופן זה צ"ע מדוע אשת הראשון נפטרת כי אע"פ שמצות היבום מחמת המת השני מתקיימת מ"מ לא מתקיימה מצות היבום מחמת המת הראשון.
ונראה שניתן לתרץ את הקושיא בשלשה אופנים:
א) יתכן דר"ש ס"ל שמפני שזיקה ככנוסה יש קיום מצות יבום בעצם חלות זיקה ככנוסה63. ונמצא שזקוקה לשלישי רק כדי לקיים מצות היבום מחמת האח השני שמת, כי קיום היבום בעבור האח הראשון שמת נתקיימה כבר ע"י האח השני שמת עם החלות זיקה ככנוסה. ומשו"ה היבום של אשת האח השני ע"י האח השלישי מועלת אף לאשת הראשון כי שתיהן בזיקה אחת הן לשלישי מהשני בלבד וליכא זיקה מהאח הראשון כלל משום דכבר נתקיימה מצות היבום בשביל הראשון ע"י חלות זיקה ככנוסה שחל למפרע לשני כשמת.
ואין להקשות למה אין השלישי יכול ליבם מכח הראשון כמו שהיה יכול לעשות קודם שמת השני, שהרי קודם שמת השני הדין זיקה ככנוסה תלויה ועומדת במי יקיים את הזיקה, ואם השלישי מייבם נמצא שלא היה קיום זיקה אצל השני ולמפרע לא היתה ככנוסה אצלו כלל. אבל כשמת השני חל עליו דין זיקה ככנוסה למפרע שמיתתו מהוה קיום זיקה כמו שביארנו לעיל משום דמיתה מפילתה ליבום ובכך נמי יש קיום זיקה. ולכן כשמת השני ומפיל את זקוקתו לשלישי זיקת השני ככנוסה למפרע, ובזה יש קיום מצות יבום של הראשון ועכשיו המצוה לשלישי היא לייבם רק בשביל השני.
ב) א"נ י"ל שנפילת הזקוקה מהאח השני לאח השלישי במיתת האח השני מהוה נמי נפילה נוספת מהשלישי לראשון ע"י הנפילה מהשני, ומשו"ה בקיום יבום עם נשי האח השני יש אף קיום יבום בשביל אשת האח הראשון כי שתי הנפילות של הזקוקה מהראשון לשני ומהשני לשלישי נחשבות לנפילה אחת ארוכה מהראשון לשלישי ע"י נפילה מהשני. ולכן כשהאח השלישי מייבם את אשת האח השני הרי הוא מקיים מצות היבום אף בשביל אשת האח הראשון שנפלה בנפילה אחת ארוכה מהראשון לשני ומהשני לשלישי, כי כמו שהנפילות מהראשון ומהשני מצטרפות לנפילה אחת כמו"כ הקיומים מצטרפים לקיום יבום אחד, ובקיום יבום עם אשת האח השני יש אף קיום יבום גמור עבור אשת האח הראשון בין בנוגע למצות יבום מהשני ובין בנוגע למצות יבום מהראשון64.
ג) עוד יתכן שמאחר שנפלה אשת הראשון פעמיים בזיקה לאותו יבם השלישי אינה זקוקה לו בשתי מצוות יבום ובשתי חלויות דזיקה שונות אלא במצות יבום וחלות זיקה אחת, כי מצות יבום וחלות הזיקה תלויות ביבם ויבמה שהם אחד ולא במתים שהם שנים, ולפיכך כשהיבם מייבם את אשת השני היבום מועיל אף בשביל אשת הראשון65.
ה
הדין השלישי:
בשלשה אחין שנים מהם נשואים לשתי אחיות או לאשה ובתה ומתו שניהם קובעת הגמרא דאליבא דר"ש דסובר זיקה ככנוסה מייבם לקמייתא ואידך נפטרת. ובפשטות משמע דאליבא דר"ש אחות זקוקתו דינה כערוה ופטורה מחליצה ויבום כערוה דעלמא. וצ"ע שהרי אפילו אליבא דר"ש יבמה לשוק מחייבי לאוין ומאחר דאיסור יבמה לשוק מחייבי לאוין הוא ה"ה לגבי איסורי קרובות זקוקתו על היבם דמחייבי לאוין הן ולא מחייבי כריתות, וא"כ למה פטורה אחות זקוקתו כדין העריות דמחייבי כריתות ואיננה צריכא חליצה כמו מחייבי לאוין.
ויתכן וכן משמע מהרשב"א הנ"ל דר"ש מחלק בין האיסור דיבמה לשוק לבין איסורי קרובות הזקוקה, דיבמה לשוק מחייבי לאוין ע"פ גזיה"כ ואילו קרובותיה אסורות על היבם מחייבי כריתות. אמנם תירץ זה קשה להולמו.
ונראה לבאר את שיטת ר"ש עפי"מ דאיתא לקמן בתוס' (דף כט. ד"ה אלא) וז"ל דסבר רב אשי דמהני מאמר להסיר הזיקה ודחי לצרה לענין שלא תאסור את זו משום אחות זקוקתו ואחר שיבעול בעלת המאמר קאמר דתצא אחותה משום אחות אשה עכ"ל. ויתכן דה"ה אליבא דר"ש הסובר שזיקה ככנוסה שהזיקה דוחה אחותה שנפלה אחריה שלא תאסר את הראשונה, אך הראשונה אינה פוטרת מיד את אחותה שנפלה אחריה, אלא שמותר לייבם את הראשונה ואח"כ תפטר אחותה מדין אחות אשתו. ונראה שפירוש זה מדוייק בלשון הגמרא שכ' "מייבם לקמייתא ואידך נפטרת" דמשמע שרק לאחר היבום נפטרה אחותה ולא לפני כן.
ועלינו לעיין בדין מאמר אליבא דב"ש לפי רב אשי ודין זיקה ככנוסה אליבא דר"ש, אמאי מצד א' המאמר והזיקה מועלים למנוע את חלות האיסור דאחות זקוקה מלחול על היבם, ומצד שני אינם מועילים לפטור את האחות שנפלה שנית מדין ערוה.
ונראה דמכיון דמאמר אליבא דב"ש וזיקה אליבא דר"ש אינן חלות אישות גמורה לאסור את היבמה לשוק באיסור כרת דאשת איש, לכן אחות זקוקה נמי אינה אסורה באיסור כרת דערוה ונופלת לזיקה ולא פטורה. ומאידך אחות הזקוקה שנפלה בזיקה שנית אינה אוסרת את הזקוקה הראשונה ומותר ליבמה. והטעם משום דבחלות מאמר אליבא דב"ש וזיקה ככנוסה אליבא דר"ש חל אף היתר אשת איש ליבם ולא רק חלות איסורי אישות כבזיקה דעלמא. והיתר אשת איש שחל בראשונה מתיר את האיסור דקרובות זקוקתו דצריך לחול על היבם מחמת זיקת האחות שנפלה לאחרונה. וכל זה למ"ד זיקה ככנוסה ואליבא דשיטת ב"ש במאמר. מאידך מ"ד יש זיקה ס"ל דליכא בזיקה חלות היתר אלא חלות איסור בלבד ומשו"ה אחותה שנפלה לאחרונה אוסרת את היבמה הראשונה על היבם באיסור אחות זקוקתו66.
ברם יש להקשות על זה מדברי רש"י (דף יט. ד"ה שניה כו') שכתב וז"ל דחדא מן הראשונות חשובה ככנוסה ומתייבמת והשניות פטורות אחת משום ערוה דהי מינייהו מן הראשונות דחשבת ככנוסה אית לה חדא קרובה בשתים השניות נמצאת האחת יוצאת משום ערוה ושניה משום צרתה עכ"ל. רש"י קבע שחל כאן הפטור דערוה וצרת ערוה. וצ"ע דבשלמא אם ננקוט שזיקה ככנוסה אוסרת את אחותה כערות אחות אשה גמורה שחייבת כרת ניחא דלכן אף צרתה נפטרת עמה כצרת ערוה. אבל לפי מה שביארנו פרש"י קשה, שהרי קבענו ששתיהן זקוקות אלא שמותר לו ליבם את הראשונה שהיא ככנוסה אצלו, ורק אחרי שמייבמה נפטרת אחותה מדין אחות אשתו, וא"כ קשה מדוע נפטרת צרתה כדין צרת ערוה דהרי היא צרת ערוה לאחר נפילה שאינה נפטרת וכדמבואר לעיל בתו"י (דף ח. ד"ה כי) ולקמן בתוס' (דף כו: ד"ה וחליצה).
ונראה דשאני שאר האופנים דצרת ערוה לאחר נפילה כגון בנשא מת ומת ואח"כ נשא חי שלא היתה צרת ערוה כלל בשעת הנפילה, ולכן לא נפטרה הצרה אח"כ בשעת פטור הערוה. משא"כ באופן דידן שחל דין ערוה וצרתה במקצת בשעת הנפילה, שהרי נאסרו באיסור אחות זקוקה וצרתה, ומכיון שחל דין צרת ערוה בזיקה, כשהזקוקה נאסרת אח"כ כערוה גמורה נפטרת אף צרתה עמה.
אמנם יל"ע בזה דלכאורה הוא מתנגד לסברת התוס' לקמן (דף כו: ד"ה וחליצה) שכ' שאין דין צרת ערוה חל לאחר נפילה, ושם מיירי אף למ"ד יש זיקה דס"ל שאיסור אחות זקוקה חל בשעת הנפילה, וא"כ הו"ל צרת ערוה במקצת בשעת הנפילה ואעפ"כ כשהאחות נפטרת אח"כ לשוק כערוה צרתה לא נפטרת, ומ"ש כאן שאף הצרה נפטרת.
ונראה דשאני התם דהתוס' אזלו אליבא דמ"ד יש זיקה משא"כ רש"י כאן דאזיל אליבא דמ"ד זיקה ככנוסה. ובכן מאחר דזיקה ככנוסה היתר הזיקה משתייכת לחלות האישות דלאחר היבום, ומשו"ה השם צרת ערוה שחל במקצת בזיקה מצטרף לשם צרת ערוה שחל לאחר היבום. משא"כ למ"ד יש זיקה דס"ל דהאישות דזיקה חלות אישות מיוחדת ולא מצטרפת לאישות דלאחר היבום, ובהתאם לכך ס"ל שדין ערוה במקצת שחל בזיקה אינו מצטרף לדין הערוה שחל לאחרי היבום, ומשו"ה הו"ל צרת ערוה דלאחר נפילה שאינה נפטרת, ודו"ק67.
35 ע"ש בשיעורים על התוס' וע"ע בשיעורים (דף ד א) לרש"י ד"ה אנוסת בנו אות א'.
36 וע"ע בשיעורים למעלה (דף ב א) ד"ה חמש עשרה נשים כו'.
37 עי' בשיעורים (דף ד א) רש"י ד"ה אנוסת בנו אות ב'.
38 עיין בתו"י (דף ח א) וברשב"א (דף כז ב).
39 עיין בשיעורים לעיל (דף ב א) תוס' ד"ה ואחות אשתו, וע"ע בקובץ הערות סי' ג' אותיות ג' - ד' ובהערות לחידושי הריטב"א (דף יח ב). מספר 64, וע"ע ברמב"ם (פ"ד מהל' אישות הלי"ד).
40 ברם התרתי דסתרי בזיקה יוצר חומרה בדינה, ואילו התרתי דסתרי ביו"ט מתיר את הביצה ביו"ט שני, והחילוק פשוט.
41 עוד אופנים דתרתי דסתרי המולידים ספק נמצאים בדין האנדרוגונוס למ"ד דהוי חצי איש וחצי אשה ובדין בהש"מ דהוי ספק יום וספק לילה, עיין ברשימות שיעורים למס' סוכה דף ק"ח ובדף רמ"ו ואכמ"ל.
42 עיין בשיעורים לעיל (דף יז ב) ד"ה שומרת יבם כו' שיטת הרמב"ם אות ד'.
43 ברם אנו צריכים לזכור שקרובות החלוצה עצמה אסורות על החולץ אף אחרי החליצה והוא מגזירה מיוחדת אטו קרובות גרושתו, כי המתיר של החליצה חל למעשה רק בנוגע לקרובות צרת חלוצתו שהותרו. מאידך בערוה לא גזרו לאסור את קרובות הזקוקה כלל וכולן הותרו, וכמו שהערוה עצמה הותרה לשוק כמו"כ הותרו קרובותיה אף ליבם.
צע"ק מ"ש קרובות החלוצה המותרות מדאורייתא דהחליצה מהווה מתיר, מקרובות אשת איש דעלמא האסורות אחרי המתיר דגירושין. ואולי י"ל דהמתיר דחליצה מפקיע את זיקת האישות דיבמה למפרע, וה"ה כשנעשה ערוה. משא"כ גט שהמתיר חל מכאן ולהבא ולא למפרע. ולפי"ז יל"ע האם האיסור דיבמה לשוק נמי פקעה למפרע. וי"ל דההפקעה למפרע חלה רק מכאן ולהבא למפרע ולא למפרע למפרע, ולכן האיסור דיבמה לשוק לא פקע למפרע, אלא דהאיסור דקרובות פקע מכאן ולהבא למפרע דמשום כך נחשב כאילו לא היתה זיקה לאסור את הקרובות למפרע, ודו"ק. א"נ י"ל דהאיסור דיבמה לשוק אינו תלוי בזיקת אישות אלא בזיקה למצוה, ולכן אע"פ דהאישות דזיקה פקעה למפרע אך למפרע לא פקעה הזיקה למצוה, ומשו"ה אף למפרע אסורה היא לשוק.
44 צ"ע באיזה לאו נאסרו קרובות זקוקתו על היבם - האם נאסרו בלאוין של קרובות אשתו אך נאסרו באיסורי לאו טפל בלי כרת, או"ד שנאסרו בלאו טפל דיבמה לשוק שכולל בו איסור קרובות זקוקתו על היבם. אך נראה דממ"נ אין לוקין עליהן שהרי נאסרו בלאו טפל ולא נאסרו מעיקר הלאוין דעריות ויבמה לשוק שיש בהן עונשין. וממ"נ קידושין תופסין בהן ומדינא אסור לקדשן ולהנשא להן כמו שאסור בחייבי לאוין דעלמא וכדמבואר בשיעורים.
ויתכן ששאילתנו תלויה בטיב חלות זיקה, שאם זיקה מהווה המשך אישות המת אזי הקרובות אסורות מחמת הלאוין דעריות דקרובות אשתו דעלמא וכמו דנאסרו על המת, ואילו אם זיקה מהווה חלות אישות דהיבם אזי הקרובות נאסרו באיסור דהיבמה עצמה שנאסרה לשוק.
45 עיין ברש"י למס' קידושין (דף סז ב) ד"ה הא לכתחילא דסובר דיש איסור לקדש ערוה וכן ס"ל לחינוך (מצוה ר"ו) ועיי"ש במנ"ח אות ב'. וע"ע בהערות לחידושי הריטב"א (דף יז ב) אות 70.
46 עיין בברכת שמואל סי' ט' וע"ע בשיעורים לקמן (דף כט ב) ד"ה זה יעשה מאמר ויקנה כו'.
47 עיין בחדושי רבנו חיים הלוי (רמב"ם פ"ד מהל' יבום הלט"ז).
48 והא דאליבא דהתוס' הנישואין אסורין הוא רק מחמת איסור מראית עין דעלמא ולא מחמת איסור קרובות, ושלא כשיטת הרמב"ן הנ"ל (באות ה').
49 עיין בשיעורים לעיל (דף י ב) ד"ה איתמר החולץ ליבמתו כו' אות ו'.
50 ע"ע בשיעורים (דף יט ב) ד"ה העושה מאמר.
51 (דף ג א) רש"י ד"ה משום הכי תני פוטרות.
52 עיין ברמ"א (אה"ע קס"ו: ב) ובגר"א שם (אות ט').
53 עיין בש"ע אה"ע (קס"ו: ח).
54 יעויין ברמב"ם (פ"א מהל' אישות הל"ד).
55 לכאורה ביאור זה הוא שלא כרמב"ן (לקמן דף נא א) שקבע דלמ"ד יש זיקה, הזיקה הויא אישות היבם עצמו ולמ"ד אין זיקה הזיקה הויא אישות המת. דלרמב"ן מסתבר דהאישות שבזיקה מהיבם עצמו נגמרת ביבום. ועיין בשיעורים לעיל (דף יז ב) ד"ה יש זיקה ואין זיקה ולקמן בשיעורים (דף יט ב) תוס' ד"ה ר' שמעון.
56 יתכן לומר שההיתר של ר"ש דבא ומצאה בהיתר חל דוקא במקום שהנולד בא מכח השני וזה לא שייך בחייו. וכן פירש רש"י לקמן (דף כ' ד"ה אאיסורא וד"ה איסור אחותו) עיי"ש. ועיין בתוס' רי"ד ריש פרקין שמשמע שלומד כרש"י וז"ל כיון דמכח שני נפלה קמיה מותרת היא לו עכ"ל. אמנם תוס' (דף כ א ד"ה האי) אינו מזכיר שהשלישי מכח שני הוא בא.
57 אולי י"ל דמכיון דזיקה ככנוסה דהיינו דחל היתר האישות דיבום, אזי לא נשארת אישות כלל מהמת דהופקעה ע"י זיקת היבם לגמרי, ומשו"ה לא נאסר הנולד באיסור אשת אח מהמת מכיון דבא ומצאה בהיתר אצל החי בתורת כנוסתו. דכל דין המת עתה הוא רק לחייב יבום, אך כל שיורי האישות שלו הופקעו בזיקת החי, ומשו"ה הותר הנולד דבא ומצאה בהיתר.
58 כבר הבאנו שתוס' הרי"ד לומד כרש"י לקמן (דף כ א) שיסוד ההיתר הוא משום דשלישי מכח שני הוא בא. ויש לעיין אם זהו בצירוף לדין נעשית כאשתו לכל דבר. ועכ"פ עלינו למצוא מהלך אחרת לדעת התוס' שם. אמנם יתכן שתוס' סובר שזיקה ככנוסה עושה איסור אשת אח וכשיטת הרשב"א שהובא לעיל אות ב' ולשיטתו אין מקום לייבם בנולד ולא ייבם ולא מת. ורבינו נמנע מזה מפני שכבר העיר לעיל ששיטת הרשב"א מחודשת מאד לומר שזיקה עושה ערוה מאחר דליכא אלא לאו דיבמה לשוק.
59 דבעצם חל בה רק איסור אחד דאשת אחיו, ואע"פ שנאסרה מהאח הראשון ונופלת רק מהשני, מ"מ הותרה כל האיסור דאשת אח בנפילה מהשני, דנפילה ליבום מתרת כל חלות איסור אשת אחיו שבה, ל"ש מאיזה אח היא נאסרה. ודומה לבהמה שנטרפה מכמה טריפות דמ"מ חל רק חלות איסור טריפה אחד, וה"ה באשת אחיו מכמה אחין דחל רק איסור אשת אחיו אחד ובנפילה מהשני כל האיסור הותר.
ומאידך הרבנן חולקים על ר"ש וסבורים שאין נפילה מהיבם מתרת איסור אשת אחיו שלא היה בעולמו. ויתכן דס"ל דאיסור אשת אחיו דחל מכל אח ואח מהווה חלות איסור בפני עצמו, ובמיוחד אשת אחיו שלא היה בעולמו איסור בפני עצמו הוא הנלמד מגזיה"כ. א"נ דס"ל דחל דין נאסרה באשת אחיו שלא היה בעולמו כמו דחל בערוה, ועיין לקמן (דף יט ב).
60 בשיעורים (דף יז ב) ד"ה צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו.
61 ומכאן שהיתר אישות בלי איסור אשת איש גמור לשוק מפילה בנפילה גמורה, והוא חידוש.
62 יש להעיר לפי המהלך האחרון בשיעורים איך יפרש ר' אושעיה לשון ר"ש בברייתא לקמן (יט ב) הואיל ובא ומצאה בהיתר ולא עמדה עליו שעה אחת באיסור, דלפי השיעורים הנולד היה אסור אלא שהנפילה מהחי מתירתה, ונמצא שהנולד לא מצאה בהיתר. ואולי יש שני דינים נפרדים לפי ר"ש, דהיינו הפקעת שם אשת אחיו ביבם ולבסוף נולד, והיתר האיסור בנפילה שנית בנולד ולבסוף יבם ומת. והאמת שר' אושעיא איתותב מהברייתא ההוא לקמן בסוגיא. והרמב"ן (יט ב ד"ה האי) לומד שהתיובתא הוא מלשון בא ומצאה בהיתר, אך ראשונים אחרים חולקים, עיי"ש.
63 לפי"ז צריך לומר שמצות יבום הוא הקנין שכונס את אישות המת ובזה בונה בית אחיו, כי חלות הקנין לבדה מהוה המצוה, ולא מעשה היבום, ומקיים את המצוה ממילא בלי לעשות מעשה מצוה, והוא חידוש עצום. ועיין בהקדמה למסכתא בענין גדר מצות יבום.
64 אולי יש להוסיף ביאור, שיסוד הדין דבית אחד הוא בונה ואינו בונה ב' בתים הוא שעל ידי יבום של אחת נחשב כאלו בנה כל בית אחיו (אולי זה רק לרבי יוחנן דשליחותא דצרה קעבדא). ובכן מאחר שהאישות של השני בהיבמה הראשונה עפ"י דין זיקה ככנוסה מהוה המשך האישות הראשון, נמצא שכשבונה השלישי ביתו דהשני הוי כאלו בונה האישות של הראשון נמי.
65 ולפי"ז הפסוק (דברים כ"ה: ו) דמשמע שמתייבמת כדי להקים שם אחיו המת ושלא ימחה שמו מישראל לאו דוקא, שהרי ביבום אשת השני לא מתקיים שם דהאח הראשון המת ומ"מ יש קיום יבום דאשת הראשון, והוא חידוש. מאידך עיין ברמב"ן עה"ת (בראשית ל"ח: ח) שכתב ע"פ סוד שיש ביבום תועלת גדולה לאח המת ואינה רק מצות היבם לבדו.
66 ונראה שסברת רבינו זצ"ל כאן דומה במקצת למה שמובא לעיל מהרמב"ן (דף יח: ענין דר"י בן בתירא אות א') וז"ל לדברי האומר יש זיקה שתיהן כמקודשת אצלו, אבל נשואה אם מפקעת זיקה דין הוא לפי שזו אשה גמורה אצלו בביתו והיאך תכנס הלזו ותוציאנה מביתו עכ"ל. וכן כאן למ"ד זיקה ככנוסה, דס"ל שכבר חל בזיקה ההיתר דנשואה ליבם, ולכן אחותה שנפלה לאחרונה אינה יכולה להפקיע ההיתר ולאוסרה.
א"נ י"ל שמאחר שהיתר האישות חל באחות הראשונה מדין זיקה ככנוסה אף האחות השניה נמי נופלת ליבום משום דאינה ערוה גמורה, ומ"מ דין זיקה ככנוסה לא חל בה, דא"א לשתי אחיות שתהיינה מותרות לאותו יבם. וכבר הבאנו בשיעורים לעיל (דף יז ב ד"ה יש זיקה) בשם הרמב"ן דלמ"ד יש זיקה אישות דיבם חלה ולמ"ד אין זיקה אישות דהמת חלה בלי איסור קרובות. וכאן דא"א שיחול בשניה דין זיקה ככנוסה הריהי נופלת רק מצד דין אישות המת בלבד ואינה אוסרת את קרובותיה על היבם בדומה למ"ד אין זיקה.
67 לראשונים שסוברים שיש זיקה דין דרבנן הוא פשיטא שאינו מועיל לאוסרה אח"כ בדין צרת ערוה מן התורה ולא דמי למ"ד זיקה ככנוסה דין תורה.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
שומרת יבם. ממתנת לייבום יבמה: שקדש אחיו. של יבם את אחותה אחר שנפלה זו לפניו: אומרים לו. למארס המתן מלכנוס לפי שאחות זקוקתך היא: עד שיעשה אחיך מעשה. עד שייבם אחיך את היבמה ותפקע זיקתה ממך אלמא זיקה אסרה לאחותה: א''ל. רב יוסף לאביי ואי משמיה דרב אמרה מאי קשיא לך: דרב אדרב. דא''ר הונא אמר רב לעיל מותר באמה: אמוראי נינהו. רב הונא ורב יהודה תלמידי דרב הוו ופליגי אליביה: כיון דאיתמר משמיה דשמואל בהדיא. דיש זיקה דשמואל עצמו אמרה ולא תלמידו משמו ומצינו למימר דרב יהודה תלמידו מכלל אותה שמועה אמר לההיא דידיה: ומשמיה דרב איתמר כאמוראי. בפלוגתא דהא פליג רב הונא לא שבקינן כו': הכי קמתניתו לה. לרב יהודה דלעיל בסתמא שלא הזכיר שם רבו וצריכיתו למידק הא דרב יהודה דשמואל היא: ה''ג אנן בהדיא מתנינן לה: ואזדא שמואל לטעמיה. כולה רב כהנא אמרה: ה''מ מחיים. כל זמן שיבמתו קיימת: מתני' ומת. המייבם: מייבם לאיזו שירצה. ופטורה חברתה ולאו אעשה בה מאמר קאי אלא ארישא דקתני הראשונה יוצאה כו' דקאמר ר''ש דכיון דכשנולד כבר נתייבמה ולא היתה על זה בזיקת נישואי אחיו הראשון מעולם מותרת לו: גמ' אף בראשונה. וקא שרי נולד ואח''כ ייבם: מדקתני משנה יתירה. לכולה ההיא בבא דרישא דלמאן קתני לה אי לאו דפלוגתא דר''ש עלה קיימא ולהכי תנייה לאשמועינן דאפי' בההיא שרי: למאן קתני לה. לאשמועינן מילתיה דמאן איצטריכא: אילימא לרבנן. לאשמועינן איסורא לרבנן דהא לא איסור ולא היתר לר''ש שמעת מינה ברישא דהא לא איירי בה: ונטר להו. המתין להם: והדר פליג עלייהו. בכולה מילתא: בחד אחא. דודאי מכח זיקת זה שלא היה בעולמו אסורה לזה להתייבם: אי נמי בתרי. אחים ומת האחד ונולד להם אח השלישי: ולא ייבם. זה השני את יבמתו: ולא מת. אסורה לזה שנולד לאחר מיתה ליבמה מזיקת אח שלא היה בעולמו אבל היכא דייבמה השני פקעה זיקת אח הראשון ונעשית אשתו של זה השני אי נמי לא יבמה האי שני הואיל והוזקקה לו הרי היא ככנוסה כדלקמן וכשמת מותרת לשלישי: בהתירא אשכחה. שלא נאסרה עליו שעה אחת שלא נזקקה לו מכח הראשון כלום: יש זיקה. כשנפלה לפני השני קודם לידתו של זה ונזקקה לו לשני אלימא ההיא זיקה לשוויא ככנוסה והוי ליה כייבם ולבסוף נולד: זיקת יבם אחד. כגון שלא נפלה אלא פעם אחת או שכנסה שני ופקעה זיקה ראשונה וכשמת אין כאן אלא זיקת ייבום של שני או לא עשה בה מאמר ומת אין כאן אלא זיקת ייבום ראשון ועכשיו יש כאן זיקת ייבום של שני יבמין שיש עליה קצת זיקה מן הראשון דכל זמן שלא נתייבמה לא פקע זיקתה מן השני וצרתה אשת השני אסורה משום דידה: מייבם לאיזו שירצה. דלית ליה הך דרשה דזיקת שני יבמים דאי מאמר קונה הרי היא אשת שני ואין כאן אלא זיקתו ואם אין קונה הרי הוא כמו שאינו ואין כאן אלא זיקת ראשון: וחולץ לשניה. משום ספיקא כדמפרש ואזיל:
שומרת יבם שקידש אחיו את אחותה כו'. אר''י דדוקא קידש אומרים לו המתן מלישא משום דבשעת נישואין נראה כנושא אחות זקוקתו אבל אם נשא כבר שהיא אשתו גמורה פקע לה זיקה לגמרי ואין צריך להמתין מלבעול ודוקא קידש אחר נפילה כדמוכח בהחולץ (לקמן מא. ושם) דבקידש באיסור איירי דמסיק עלה מתה אשתו מותר ביבמתו משום דהואי יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה אבל אם קידש בהיתר קודם נפילה שלא היתה אחות זקוקתו בשעת קידושין א''צ להמתין כלל: אומרים לו המתן. וא''ת למה צריך להמתין דכיון דקדשה פקעה לה זיקה לגמרי כדמוכח בפ' ד' אחים (לקמן כט. ושם) גבי הא דא''ר אלעזר מאמר לב''ש אינו קונה קנין גמור אלא לדחות בצרה בלבד א''ר אבין אף אנן נמי תנינא ב''ש אומר יקיימו דיעבד אין לכתחלה לא ואי ס''ד דמאמר קונה קנין גמור זה יעשה מאמר ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה ומאי קושיא אפי' קני קנין גמור הא אמרי' הכא דצריך להמתין בקידושין דאורייתא ולפי מאי דפרישית לעיל דמש''ה חשיב לר''י בן בתירה יחידאה א''ש וי''ל דלר''י בן בתירה דסבר יש זיקה אין הקידושין מפקיעים הזיקה אבל ר' אבין סבר אין זיקה ולא אסור לייבם אלא משום ביטול מצות יבמין ולהכי פריך אי מאמר קונה לב''ש קנין גמור זה יעשה קנין גמור ויקנה וזה יעשה מאמר ויקנה ויכולים לעשות ע''י שליח בבת אחת דליכא ביטול מצות יבמין והא דשרי הכא לקיימה אפי' לרבי יהודה בן בתירה ובפ' ד' אחין ששניהם נשואים ב' אחיות דאייתי לעיל קתני סיפא קדמו וכנסו יוציאו אר''י דשאני גבי ד' אחים שהאחיות לא היו באות לעולם לכלל היתר שכל אחת אחות זקוקתו אבל היכא דאחות יבמה אתיא לכלל היתר לאחר שיעשה אחיו מעשה לא החמירו להוציא: דאי דרב מאי. וא''ת דבסוף פ''ק דכתובות (דף יב:) נמי אמרינן הא דרב יהודה דשמואל היא ולא פריך דאי דרב מאי וי''ל דהכא משמע דרב יהודה משמיה דרב קאמר לה דקאי ארב הונא דקאמר משמיה דרב שומרת יבם שמתה מותר באמה: משכחת לה בחד אחא. וא''ת לעיל בפ''ק (דף ט: ושם) בשמעתיה דלוי קאמר בפלוגתא לא קמיירי ופריך והא א''ר אושעיא חלוק היה ר''ש אף בראשונה הא לרבי אושעיא נמי משכחת לה בחד אחא ולפטור צרתה וצרת צרתה נמי משכחת לה למאי דאמר לקמן דמודי ר''ש בזיקת שני יבמין דלאו ככנוסה דמיא וי''ל דמתני' דפרקין אתא לפרושי פרקין קמא דקתני כיצד אשת אחיו שלא הי' בעולמו ולר' אושעיה דחלוק ר''ש אף בראשונה ע''כ מתני' דפרק קמא איירי בפלוגתא