דף יח - א
הוה אמינא שאסורה אם היבמה רק מחיים של היבמה, אבל לאחר מיתה של היבמה פקעה לה זיקה, ואמה מותרת.
קא משמע לן דזיקה בכדי, בלי יבום או חליצה של צרתה - לא פקעה.
לימא מסייע ליה לרב יהודה מהמשנה לקמן [מט א]:
יבמתו שמתה - מותר באחותה.
ומשמע שרק באחותה, אין, הוא מותר, בדומה לאשתו שמתה, שמותר באחותה.
אבל באמה - לא! כי יש זיקה.
ודחינן: הוא הדין דאפילו באמה הוא אסור.
ואיידי דתנא רישא אשתו שמתה - מותר באחותה.
שדוקא באחותה הוא מותר, אבל באמה, לא.
דהויא לה חמותו אפילו לאחר מות אשתו איסורא דאורייתא.
תנא נמי סיפא מותר באחותה, אך הוא הדין באמה.
מתיב רב הונא בר חייא ממשנתנו, ששנינו בה:
עשה בה האח השני מאמר ביבמה שנפלה מהאח הראשון, שלא היה בעולמו של האח השלישי, ומת האח השני, ונופלות עתה לפני האח השלישי אשת אחיו הראשון שלא היה בעולמו, ואשת השני שהיא צרתה של אשת הראשון מהמאמר שעשה בה השני.
הרי היבמה השניה, אשתו של השני - חולצת, כי מן התורה אין היא צרת ערוה של אשת אחיו שלא היה בעולמו, ולא מתייבמת משום שהיא צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו, במאמר דרבנן.
ומדייק רב הונא בר חייא: טעמא דעבד בה השני מאמר באשת הראשון, לכן אין אשתו של השני מתייבמת, לפי שהיא צרת ערוה של אשת אחיו שלא היה בעולמו, במאמר דרבנן.
הא לא עבד בה השני מאמר, באשת הראשון, ומת, הרי אשתו של השני הנקראת "שניה" - נמי יבומי מייבמה!
לפי שאין היא צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו.
ואי אמרת "יש זיקה" לאסור קרובותיה של היבמה, האיך היא מתייבמת כשלא עשה בה השני מאמר?
והרי הויא לה, אשתו של השני, "צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו - בזיקה"!
שהרי אשת הראשון, שהיא "אשת אחיו שלא היה בעולמו" של השלישי, היתה זקוקה לבעלה של השניה, ונעשו בכך צרות, מדרבנן, למאן דאמר "יש זיקה", להחשיב את היבמה כאילו היא ארוסתו של היבם.
אמר רבה: הוא הדין דאף על גב דלא עבד בה השני מאמר - שניה מחלץ חלצה, יבומי לא מייבמה.
לפי שאכן מכח זיקתה של "אשת אחיו שלא היה בעולמו" אל האח השני, נעשית אשתו של השני "צרת ערוה" שלה, ואסורה להתייבם לאח השלישי.
והא דקתני במשנתנו "עשה בה השני מאמר", הוא כדי לאפוקי, להוציא ולשלול משיטת בית שמאי.
דאמרי בית שמאי: מאמר שעושה היבם קידושי כסף ביבמתו קונה את היבמה קנין גמור, מן התורה. ולפיהם נעשית אשת השני צרת ערוה מן התורה של אשת אחיו שלא היה בעולמו, ופטורה אף מן החליצה.
לכן קא משמע לן משנתנו, שאין המאמר קונה ביבמה קנין גמור, אלא רק מדרבנן. ולכן, אפילו אם עשה בה השני מאמר, צריכה אשתו של השני חליצה.
אך הוא הדין אם לא עשה בה מאמר, הרי אשתו של השני, חולצת ולא מתייבמת, משום שהיא "צרת ערות אשת אחיו שלא היה בעולמו, בזיקה" - למאן דאמר יש זיקה!
איתיביה אביי לרבה מהברייתא [לקמן יט א]:
דתניא: שני אחין שהיו בעולם אחד. ומת אחד מהן בלא ולד. ועמד השני הזה לעשות מאמר ביבמתו.
ולא הספיק האח השני לעשות בה מאמר, עד שנולד לו אח [שלישי], שלא היה בעולמו של הראשון, ומת האח השני, מבלי שיעשה בה מאמר -
הראשונה, שנפלה מאחיו שלא היה בעולמו - יוצאה בלי חליצה משום ערות אשת אחיו שלא היה בעולמו.
ושניה, אשתו של השני - או חולצת או מתייבמת!
ואי אמרת יש זיקה, כיצד השניה מתייבמת?
והרי הויא לה השניה "צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו, בזיקה"! וכיצד היא מתייבמת!?
אמר ליה רבה לאביי: הא, ברייתא זו מני, בשיטת מי היא? - בשיטת רבי מאיר היא, דאמר: אין זיקה.
אבל למאן דאמר יש זיקה, היא אכן חולצת ולא מתייבמת.
לקמן נחלקו רב פפא ורבי אושעיא אם "זיקה ככנוסה". ומביאה הגמרא לקמן ראיה לרב פפא, הסובר שזיקה לאו ככנוסה, מברייתא זו, שבסופה נאמר "דברי רבי מאיר".
והניחה עתה הגמרא, שרבי מאיר סובר שאין זיקה כלל לאסור את קרובות היבמה.
ולפיכך תמה אביי על תירוצו של רבה: ומי סבירא ליה לרבי מאיר ש"אין זיקה"?
והתנן לקמן [כו א] בסתם משנה, ללא חולק, והיא שיטת רבי מאיר: ארבעה אחים, שנים מהן נשואים שתי אחיות, ומתו שני האחים הנשואין האחיות - הרי אלו שתי האחיות חולצות ולא מתייבמות, היות וכל אחת היא "אחות זקוקתו".
ואי סלקא דעתך שסבר רבי מאיר "אין זיקה" - מדוע לדעתו אינן מתייבמות שתיהן!?
והרי הני שתי אחיות מתרי בתי, משני בתים של שני אחים קאתיין, הן באות, ואין הן באות מבית אחד שלא יוכלו לייבם את שתיהן.
ואם כן, האי אח לייבם חדא אחות, והאי אח לייבם חדא אחות.
שהרי לדעת רבי מאיר אין איסור לקחת את אחות זקוקתו!
אלא בהכרח שסבר רבי מאיר "יש זיקה".
ואם כן יש סתירה לדבריו בברייתא לעיל, שקסבר אין זיקה.
אמר ליה רבה: לעולם סבר רבי מאיר אין זיקה!
ומה שחייב לחלוץ לשתי האחיות זה לא מחמת האיסור של אחות זקוקתו, אלא משום דקסבר רבי מאיר שאסור לבטל מצות יבמין, ומחמת כן אסר לייבם את שתיהן:
דדלמא אדמייבם, שמא עד שאח אחד ייבם את האחות האחת, יעבור פרק זמן ממושך עד שייבמנה, ולאחר שייבמנה מיית אידך, ימות האח השני לפני שיספיק לייבם את האחות השניה.
ואז, לא תוכל האחות השניה להתייבם, שהרי היא אחות אשתו. והיא אף תצא בלא חליצה כדין יבמה שהיא ערוה על היבם. וקא בטלת מצות יבמין של האחות השניה.
ולכן תיקנו לחלוץ לשתיהן, ואפילו אח אחד יכול לחלוץ לשתיהן! והקשה אביי: ואי סבר רבי מאיר שאין זיקה - תיבטל מצות יבמין!
ולא שיש קשר בין זיקה לביטול מצות יבמין.
אלא כיון ששמענו שכך סובר רבן גמליאל את שני הדברים: אין זיקה, ומותר לבטל מצות יבמין - מדוע שלא יסבור גם רבי מאיר כמותו!?
דהא רבן גמלאל אמר "אין זיקה", ו"מותר לבטל מצות יבמין"!
דתנן לקמן במשנה [קט א]:
שני אחים שהיו נשואים שתי אחיות, והיתה אחת גדולה, הנשואה לאח מן התורה, והשניה היתה קטנה שהשיאוה אמה ואחיה, שנשואיה אינם אלא מדרבנן.
ומת בעלה של גדולה, ונפלה אשתו הגדולה לפני האח שנשוי את אחותה הקטנה, בנשואין מדרבנן.
ואסור לאח הזה לייבם אותה, למרות שהיא יבמתו מן התורה ואילו נשואי אשתו הקטנה הם רק מדרבנן, הואיל והיא אחות אשתו, מדרבנן.
ונחלקו בדבר רבי אליעזר ורבן גמליאל.
לדעת רבי אליעזר יש זיקה, והאחות הגדולה הנופלת לפניו, והזקוקה לו מן התורה, אוסרת בכך עליו את אשתו הקטנה, כיון שהיא נהיית אסורה משום "אחות זקוקתו".
ומעתה הוא אסור גם באשתו וגם ביבמתו.
לכן, מלמדים את אשתו הקטנה שתמאן בו, ותעקור את נישואיה אליו למפרע, ואז יכול לייבם את אחותה הגדולה.
רבן גמליאל אומר: אין זיקה. ואין אשתו הקטנה נאסרת משום אחות זקוקתו. וכיון שאינה נאסרת אשתו הקטנה, אין צורך ללמד אותה למאן בו.
אלא, אם מאנה בו - מאנה, ומותר לו אז לייבם את אחותה הגדולה.
ואם לא מאנה בו - הרי היא עצמה מותרת לו, ואילו היבמה הגדולה תמתין עד שתגדיל הקטנה, ויהיו נשואיה נשואין מן התורה.
ואז, תצא היבמה הלזו משום ערות אחות אשה, בלא יבום ובלא חליצה!
והיינו, שסובר רבן גמליאל שאין זיקה, ולכן מותר היבם באשתו הקטנה, ומותר לבטל מצות יבמין. ולכן אין מלמדים אותה שתמאן, אלא יכול לשאת אותה בנשואין דאורייתא כשתגדל, ותתבטל מצות יבום של אחותה הגדולה.
ואם כן, מדוע שלא יסבור רבי מאיר כרבן גמליאל, שאפשר לבטל מצות יבמין.
אמר ליה רבה: וכי מדרבן גמליאל אדרבי מאיר קרמית? וכי צריך רבי מאיר הסובר כרבן גמליאל שאין זיקה, צריך לסבור כרבן גמליאל בכל דבר, גם שמותר לבטל מצות יבמין!?
אמר ליה אביי: לא. אלא הכי קאמרינן:
וכי יתכן שתהיה המחלוקת ביניהם כה קיצונית עד שרבי מאיר חייש אפילו לספיקא של ביטול מצות יבמין, שאמר בשתי אחיות הנופלות משני אחים שיחלוץ לשתיהן, שמא ימות אחד מהאחים ולא תתקיים מצות יבמין.
ואילו לרבן גמליאל, אפילו לודאי ביטול מצות יבמים לא חייש!
שהרי התיר לו לשאת את אשתו הקטנה כשתגדל, ותצא אחותה משום אחות אשה, ויבטל מצות יבמים בידים.
ודחה רבה: אין זו מחלוקת קיצונית, אלא עקרונית, האם אסור לבטל מצות יבמין, או מותר לבטלה.
ולכן, דלמא מאן דלא חייש לבטול מצות יבמין [רבן גמליאל], אפילו לודאי ביטול לא חייש.
ואילו מאן דחייש לביטול מצות יבמין [רבי מאיר] - אפילו לספיקא חייש.
אמר ליה אביי לרב יוסף: הא דרב יהודה שאמר יש זיקה, ואסור היבם בקרובות אשתו גם אחר מותה - דשמואל היא!
משמואל רבו שמעה רב יהודה, ולא מרב, שגם הוא היה רבו של רב יהודה.
הא דאקשינן מהני מתניתיןואי אמרת יש זיקה או אין זיקה. משום סתמ' דמתני' הוא דאקשינן הכי דקיימא לן הלכה כסתם משנה דאי לאו הכי מאי קושיא הא אמרן דתנאי היא.
והא דאיתיבי' אביי מברייתא דשני אחין בעולם א' וכו' משום דפירושא דמתני' היא דמאי דשייר במתני' פירש בברייתא ולאפוקי ממאי דתרצה רבה למתני' ביש זיקה איתביה אביי ומפרקינן עלה הא מני ר' מאיר היא דאמר אין זיקה פי' כיון דקתני בסיפא דברי ר' מאיר יחידאי הוא וסבירא לי' כרבן גמליאל דאמר אין זיקה כלל ופליגי רבנן עלייהו ומתני' נמי ר"מ היא דסתם מתני' ר' מאיר וכיון דיחידאה היא ולא קיימא לן כוותה.
ויש לפרש דברייתא בלחוד הוא דאוקימנא כר' מאיר משום דמפרש בה דברי רבי מאיר אבל מתני' כדמתרץ לה רבה ואם תאמר כיון דהך סתמא דלא כר' מאיר היכי אקשינן ואמר ר' מאיר אין זיקה והתנן ארבעה אחין וכו' משום דהיא סתם מתני' מאי אולמא דהך סתמא מהך סתמא דילמא כי היכי דסתם מתני' דפירקין לאו ר' מאיר אלא רבנן דאמרי יש זיקה הכי נמי סתם מתני' דארבעה אחין לאו ר' מאיר איכא למימר נהי דאמר רבה ה"ה דאע"ג דלא עבד בה מאמר נמי מתניתא מיהא לאו סתמא דלא כר' מאיר אלא קתני עשה בה מאמר חולצת לאפוקי מדב"ש ולא עשה בה מאמר אי כר' מאיר אי כרבנן אבל למסתם מתניתא דארבעה אחין בהדיא דלא כר' מאיר קשיא להו מילתא ולשון ראשון נראה לי.
והא דאקשינן אפירוקין ואמר ר' מאיר אין זיקה והתנן וכו'. לאו דוקא אלא מקמי דנימא אנן הא מני רבי מאיר היא חזינן בברייתא דר' מאיר היא דהא דברי ר' מאיר קתני אלא אורחא דתלמודא הוא אי נמי משום דכיון דברייתא תרתי בבי קתני ולא מסיימא ברישא דברי ר' מאיר דלמא הוה ס"ד למימר רישא לאו ר' מאיר.
הא דתנן הרי אלו חולצות ולא מתייבמות. אי משום שיש זיקה אי משום שאסור לבטל מצות יבמין אפשר הוא למימר שיחלוץ זה לאחת ואחיו מייבם לשניה אלא גזירה דלמא מייבם והדר חליץ ואתי לידי איסורא כדפירש"י ז"ל.
והא דאוקימנא דלמא אדמייבם חד מיית אידך וקא בטלה מצות יבמין. איכא למידק והא ר' מאיר לא חייש למיתה כדאסיקנא במסכת גיטין פרק כל הגט (גיטין דף כ"ח) בין לאביי ובין לרבא שמא ימות לא חיישינן והאומר לאשתו הרי זה גיטיך שעה אחת קודם למיתתי מותרת לאכול בתרומה לר' מאיר ובמסכת יומא פרק קמא (דף ב') נמי תנן ר' יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ורבנן לא חיישי למיתה ודאי מאן תנא דפליג עלי' דר' יהודה ר' מאיר דלא חייש למיתה והכי נמי אמרינן במסכת סוכה פרק הישן (סוכה דף כ"ג וכ"ד).
ויש מתרצים כיון דיבום וחליצה כי הדדי נינהו אין אנו מביאין עצמנו לידי ספק ביטול מצוה אבל התם צורך הוא שלא לחוש בתרומה שלא נאסור אותה בתרומתה וכן גבי דופן סוכה [מיירי בשעה"ד] וגבי הלוקח יין מבין העכו"ם שלא חשש לבקיעת הנוד בערב שבת היא ואי אפשר להפריש ולפיכך לא חששו וכן פירש שם רש"י ז"ל וגבי יום הכפורים אפילו מאן דחייש בעלמא לא חייש הכא כדקא מפרש עלה התם אם כן אין לדבר סוף.
ובתוספות מתרצים למיתה לזמן מרובה חייש הילכך גבי בקיעת הנוד ודופן סוכה ויום הכפורים אין חוששין שמא תמות ויבקע בו ביום וכן גבי גט כיון דאמר שעה אחת קודם למיתתי אין אומרין תאסור עכשיו שמא ימות לאחר שעה הילכך אוכלת בתרומה לעולם אבל גבי יבום דילמא אדמיבם חד לא מיבם אידך עד זמן מרובה ומיית ומבטל מצות יבמין והא דתנן בת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים ומוקי לה התם בגיטין (דף כ"ח) כר' מאיר דאמר שמא מת לא חיישינן לעולם אפילו לר' יהודה וטעמא כדאמרן דכל שעה ושעה לא אמרינן כבר מת דאם כן אין לך אשת כהן אוכלת בתרומה אלא כשבעלה לפניה.
הא דמותבינן עליה דר' יהודה ממתניתין דעשה בה מאמר ומת, משום דסתם מתניתין היא מותבינן ליה מיניה, הא לאו הכי מאי תיובתיה, הא איכא ר' יהודה בן בתירא דסבר יש זיקה ואפילו בתרי, ורב דאמר כותיה.
והא דמותבינן מברייתא דשני אחין בעולם אחד ומת אחד מהן בלא ולד. היינו משום דברייתא פירושא דמתניתין היא וכאלו אותביה ממתניתין גופה.
ופריק דברייתא ר' מאיר קתני לה. ואי מתניתין ר' מאיר לא קיימא לן כותיה דיחידאה הוא. ומיהו אכתי קשיא דמאי קא מקשה עליה ממתניתין, והלא אפילו לפי סברתו הויא לה סתם במתניתין דפרקין ומחלוקת בפרק החולץ (יבמות מא, א) דתנן שומרת יבם שקדש אחיו את אחותה משום ר' יהודה אמרו אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך הגדול מעשה וקיימא לן כמחלוקת. ותירץ הר' משה בר' שניאור זצ"ל דעל מאי דאמר רב יהודה יש זיקה ואפילו לאחר מיתה קא מותבינן, וקסבר דהא דקתני עשה בה מאמר דברי הכל היא, ואפילו למאן דאמר יש זיקה ,משום דזיקה בכדי פקעה לאחר מיתת יבם, והוא הדין דפקעה מעיקרא לאחר מיתת יבמה ומותר באמה. כ"כ מורי ר' יונה זצ"ל.
וא"ר מאיר אין זיקה והתנן ארבעה אחין כו'. לאו אפרוקין קא מקשינן ולומר דלאו ר' מאיר היא, דהא בהדיא קתני בברייתא דברי ר' מאיר, ואפילו בלא סוגיין הוה לן לאקשויי הכין, אלא אורחא דתלמודא בהכי דכי מייתי מתניתין או ברייתא לא סליק מינה עד דשקיל וטרי בה לברורה. ואי נמי איכא לפרושי דאסוגיין דהכא בלחוד הוא דאקשינן הכי, הא בלאו הכי ליכא לאקשויי מידי, משום דברישא לא מדכר בה ר"מ אלא בסיפא, ואנן הוא דמוקמינן לה כולה כר' מאיר להכי מקשינן ומי אמר ר"מ הכי והתנן כו', וסתם מתניתין כר' מאיר, אלמא רישא דברייתא לאו ר' מאיר היא ותנא אחרינא הוא דתני לה ומתניתין לאו יחידאה היא. ולמאי דכתב מורי הרב ז"ל בשם רבו הרב ר' משה (לעיל בד"ה הא דמותבינן) דאמאי דאמר ר' יהודה דזיקה לאחר מיתה לא פקעה קא מקשינן, א"א לאקשויי נמי אלא אסוגיין דהכא, אבל בלא סוגיין לא, דדלמא מתניתין משום דמחיים אבל ברייתא, משום דלאחר מיתת יבם פקעה לה זיקה. ולהאי פירוש נמי יש לי לפרש דמאי דאקשינן ומי אמר ר' מאיר אין זיקה והתנן כו', כולה רב הונא מקשי לה, כלומר בשלמא אי זיקה בתר מיתה פקעה מעיקרא שפיר, דמתניתין דפרקין וברייתא משום דפקעה לה זיקה ואפילו למאן דאמר יש זיקה, ומתניתין דארבעה אחין משום דיש זיקה מחיים דיבם ויבמה, אלא לרב יהודה דאמר דזיקה לא פקעה אפילו לאחר מיתה, ומתניתין דפרקין וברייתא ר"מ, אם כן תקשי לן סתם מתניתין דארבעה אחין, אבל לפירוש קמא על כרחך האי קושיא לאו רב הונא מקשה לה, דאדרבה רב הונא על כרחך סבירא ליה דמתניתין דארבעה אחין אין זיקה סבירא ליה ומשום דאסור לבטל מצות יבמין וכפירוקין דפרקין לה, דאי לא אדמותיב ליה לרב יהודה ממתניתין דפרקין לסייעיה ממתניתין דפרק ד' אחין. אלא האי מקשה אחרינא הוא דאית ליה דמתניתין דפרקין יש זיקה ס"ל, והוא הדין אף על גב דלא עבד לה מאמר כדפרקינן לעיל. ורישא דברייתא לאו ר' מאיר תני לה ומתניתין דארבעה אחין משום דקסבר יש זיקה היא כנ"ל לפרש לפי פירושא קמא דפרשינן.
וקסבר ר' מאיר אסור לבטל מצות יבמין דדלמא אדמיבם חד מיית אידך. קשיא לן והא ר' מאיר לא חייש למיתה כדאיתא בשלהי כל הגט (גיטין כח, א) והא דתניא האומר לאשתו הרי זה גיטך שעה אחת קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד, דלא כר' מאיר, דלר' מאיר מותרת דלשמא ימות לא חיישינן כדאיתא התם, ותנן נמי בפרק קמא דיומא (ב, א) ר' יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו, ופליגי רבנן עליה דלא חיישי למיתה, ומאן תנא דפליג על ר' יהודה ר' מאיר הוא, וכדמשמע בסוכה (כג, א) גמ' העושה סוכתו על בהמה. ויש מי שתירץ כיון דיבום וחליצה כהדדי, אף על גב דמיתה לא שכיחא שלא לצורך לא נביא עצמינו לידי ספק בטול מצוה, כיון דאפשר דמיית אידך אדמיבם האי. אבל לגבי גט צורך הוא שלא לחוש, כדי שלא תהא מפסידה מן התרומה. וגבי נוד דלא חייש ר' מאיר לבקיעת הנוד בלוקח יין מבין הכותיים, התם נמי לצורך הוא, לפי שבערב שבת עם חשכה הוא, ואי אפשר להפריש ואין לו מה ישתה, ולפיכך לא חשש. וגבי יום הכיפורים משום דאם כן אין לדבר סוף וכדמפרש התם (יג, א) ואפילו מאן דחייש בעלמא התם לא חייש, ובתוס' (ד"ה דילמא) תירצו דכי לא חייש ר' מאיר למיתה היינו למיתה דלזמן מועט, כגון בקיעת הנוד דחששא דחד יומא הוא, ואי נמי בתרומה משום שלא אמר לה אלא שעה אחת קודם למיתתו, ואם אתה אוסרה מיד נמצאת חושש למיתה דלאחר שעה, ואל תחוש ונמצאת מותרת כל ימיה. וגבי יום הכיפורים מהאי טעמא נמי דלמיתה דיום אחד לא חיישינן, וכל שכן שאין לדבר סוף. אבל גבי יבום דלמא לא מייבם אידך לאלתר עד לאחר זמן מרובה, והלכך איכא למיחש לשמא ימות בין זמן מרובה ומיבטלא מצות יבמין.
מתיב רב הונא בר בר חייא עשה בה מאמר וכו' וא"ת ומאי קושי' אי תנא דמתני' סבר אין זיקה אפי' בחד הא איכא תנאי דסברי דיש זיקה אפי' בתרי וכ"ש בחד תירצו בתוס' דקושייא משום דמתני' הלכת' כסתם משנה היא והא דהדר מותביה מבריית' משום דסברי דההיא ברייתא לפרושי מתני' אתיא ולכי מתיב ליה לפרושי מתני' דוק' קתני מאמר ולאפוקי ממאי דדחי רבא דמאמ' לאו דוקא ודחי' לה דההיא ר"מ היא ופליג אמתני':
וכשתמצא לומ' דלא פליגי ומתני' כברייתא דסבר אין זיקה לית הלכתא כמתני' דיחידא' היא כר"מ וסתם לן תנא משום דסתם מתני' כר"מ ולא משום דתהוי הלכת' והא דאוקימנא כר"מ ולא אוקימנא כרבנן דפליגי עליה דר' יהודה איבעית אימא משום דלא פליגי בה בהדיא ואי בעית אימ' והוא הנכון משום דבסיפא קתני דברי ר"מ וכדאיתא לקמן בתניא כוותה וכדפרש"י ז"ל וא"ת היכי חשבי' לסתם מתני' דהכא הלכה דהא סתם ואח"כ מחלוקת היא דבפ"ד אחים תני סברא דר' יהודה בן בתירא דפליג עלה וסבר יש זיקה ואפי' בתרי וקיימי לן סתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם י"ל דלא חשיב ההיא מחלוקת כיון שלא שנו שם אלא דברי ר' יהודה ומשום ר"י אמרו קתני וליה לא ס"ל וכפ"י בתוס' דודאי סתם ואח"כ מחלוקת היא והא דאותבי' ממתני' ומשום דסבי' לן דתנא דמתני' לדברי הכל קתני לה דאפי' למ"ד יש זיקה כיון שמת היבם פסקה זיקתו דמיתה בכדי פקעה כמיתת היבם לגבי אידך לגמרי וה"ה דכי מתה היבמה פקעה זיקתה לגבי קרובותי' ודלא כר' יהודה ומהאי טעמ' נמי מותבי' מברייתא ודחי דלעולם למאן דסבר יש זיקה לא פקעה בכדי וההיא ברייתא ר"מ הוא דאמר אין זיקה והה"נ דכי אמרי' מתני' ולא צריכי לדחויי דרבא ולהאי פירושה אתיא שפיר הא דהדר פרכא וסבר ר"מ אין זיקה והתנן וקושיי' על מאי דפרקי' אליבא דר' יהודה דפריש טעמא דמתני' משום דסבר אין זיקה ותקשי לך אידך סתמא דסבר יש זיקה וסתם מתני' ר"מ דבשלמא למאי דמותיב ר"ה בר חייא דאנן סברי דר"מ סבר יש זיקה מחיים דמתני' אלא דפקעה כמתני' וכמתנית' דהכא אבל לפי הראשונים קשיא לן טובא מאי פרכי השתא אליבא דר' יהוד' דהא לכולי עלמ' קשה דבמתנית' קתני בהדיא ר"מ סבר אין זיקה ובאידך תנן סתם יש זיקה וסתם מתני' ר"מ ויש מתרצי' דלדידן לא הוה קשיא דאנן הוה סברי' דאע"ג דסיפא דמתני' ר"מ רישא לאו ר"מ אבל לרב יהודה דדחי דכולה ר"מ קשה ואין זה מחוור דאנן אפשר דסברי מעיקרא דרישא דברי הכל וסיפא ר"מ אבל הוה סלוקא אדעתין דתהוו רישא רבנן וסיפא ר"מ ואחרים פירשו דהא דפרכינן השתא מדר' מאיר אדר"מ לאו על מאי דפרקי אליבא דרב יהודה אלא לדברי הכל פרכי לה דכיון דמייתי לה להא מתנית' דר"מ בעי' לברורי ואורחא דתלמודא בהכי:
דילמא אדמיית חד מיית אידך וקא בטיל מצות יבמין פי' דכיון דסברי אין זיקה מכיון שבנה לא נפטרה אחותה היבמה האחרת והלכה לה והקשו בתוס' והא ר"מ לא חייש למיתה כדאמרי' במס' סוכה גבי העושה בהמה דופן לסוכה וכדאמרי' נמי במס' גיטין דהא דקתני' דשכיב מרע שאמר הרי זה גיטך שעה א' קודם למיתתי אסור' לאכול בתרומה מיד אתיא כר' יהודה דחייש למיתה ולא כר"מ דאמרי' נמי דר"מ לא חייש לבקיע' הנאד וכן בפ"ק דיומא אמר ר' יהודה אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ורבנן פליגי עליה דלא חיישי למיתה ומסתמא הנהו רבנן ר"מ היא דסבר דלא חיישי למיתה תירץ ר"י לוי ז"ל דכי לא חייש ר"מ למיתה היינו דלזמן מועט כגון בקיעת הנאד דחששא דחד יומא הוא דלא שריא ר"מ אלא לשבת בלחוד וכן גבי דופן סוכה דחד יומא הוא וגבי יום הכפורים נמי חד יומא הוא ועוד דהתם איכא טעמא דא"כ אין לדבר וכו' וכן גבי תרומה נמי לא חייש שתמות לאחר שעה אבל מיתה דלאחר זמן מרובה חייש וגבי ייבום דילמ' לא מייבם אידך לאלתר עד לאחר זמן מרובה ומיית אידך וקא מבטלא מצות יבמי' ואחרים תירצו דר"מ לא חייש למיתה או לבקיעת הנאד כשיש בדבר שום הפסד ומשום צורך דבר כגון שלא להפסידה בתרומה וכן גבי בקיעת הנאד לצורך שבת דהא בערב שבת עם חשיכה מיירי שאין לו פנאי לעשר וגבי סוכה כשאין לו דבר אחר לעשות סוכתו וגבי יום הכפורים אע"ג דצור' הוא מ"מ אין לדבר סוף אבל הכא כיון דאפשר דמיית ואפשר בחליצה למה נביא עצמינו לבית הספק לבטל מצות יבמין כיון דאפשר דמיית אידך ואין זה מחוור כל הצורך דהא אמרי' לקמן דחליצה במקום ייבום לאו מילתא היא אלא אם כן אתה אומר דמצות חליצה קודמת למצות ייבום וכאבא שאול:
ואי אין זיקה תבטיל דהא ר"ג דאמ' אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין אתי' ע"כ לההוא מאן דאמ' בפ' ב"ש דסבר ר"ג דקדושי קטנה כי גדלו לא גדלו בהדה ואי בעל לאחר גדלות גמרו קדושי' ואי לא לא הויא מקודשת וכיון דשרי לבעול אחר שתגדל ואעפ"י שהיא אחות זקוקתו קסבר אין זיקה וכדפרש"י ז"ל הכא וסברא נמי מותר לבטל מצות יבמין שהרי זיקת אחותו קדמה לקדושי' של זו והוא מבטל אותה זיקה בידים כשבועל דסבר ר"ג המקדש אחות יבמה נפטרה יבמה והלכה לה אבל לההוא לישנ' דאמר דכי גדלה גדלי קדושיה בהדה דילמא לא שרי ר"מ לבעול וסבר יש זיקה וליכא בטול מצות יבמין דאדרבה מכי גדלה הא איגלאי מילתא למפרע שה"ל אחות אשתו ולא רמיא קמיא כלל וממילא מבטל זיקה מעיקר' והכא בכל דכן פרכי שפיר מיהא אדרבא דכיון דהתם שרי לבעול ולבטל בידים מפני שהיתה נשואתו כבר כדפריש זכרונו לברכה כ"ש הכא שאין עושה בטול חוצה לה אלא שמייבם יבימתו הזקוקה לו ג"כ ובמצותו הוא עסוק:
הא דרב יהודה דשמואל היא פי' דפסק כר' יהודה דאמר יש זיקה ומיהו לא מוכח מהכא דזיקה בכדי לא פקעה כדאמר ר' יהודה אלא דאנן לא אתינן השתא אלא לאורויי לענין יש זיקה מחיים דמדשמואל הוא דאילו רב אין זיקה ס"ל וכדרב יהודה ושפיר אתיא הא אפי' לפי התירוצי' ' האחרונים שכתבנו לעי' דאע"ג דבסוגיי' לא פרכי לרב יהודה אלא במאי דקאמ' דזיקה בכדי לא מפקע' מ"מ ה"נ אשמועי' רב יהודה דיש זיקה וצריך הוא לסיוע כזה ולומר דכשמואל היא:
מאחר שביארנו שיש זיקה צריך לחזור ולדון על מה שכתבנו במשנתנו עשה בה מאמר ומת שניה חולצת ולא מתיבמת שמשמען של דברים שאלמלא המאמר היתה השניה מתיבמת ואחר שאתה אומר יש זיקה היאך היא מתיבמת והרי מכל מקום השניה צרה לאותה אשת אח שלא היה בעולמו מחמת הזיקה ונהי דמחליצה לא פטרה דלא אמרינן יש זיקה לענין יבום אלא לחומרא לא שנדון אותה ככנוסה לגמרי ליפטר מן החליצה מכל מקום יבום מיהא היאך תתיבם תדע שאף בלא עשה בה מאמר אינה מתיבמת שמכל מקום הויא לה צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו מחמת הזיקה אע"פ שלא כנסה והאי דנקט עשה בה מאמר לאפוקי ממאי דקאמרי בית שמאי מאמר קונה לגמרי להיותה ככנוסה ליפטר צרתה אף בלא חליצה ולימד שהמאמר אינו קונה לגמרי ומכל מקום אף בלא מאמר אין השניה מתיבמת עד שתפקע זיקה של זו כך אנו צריכים לפסוק מכח שמועה זו ר"ל מתיב רב הונא עשה בה מאמר כו' ומה שתירץ בה רבא ומכל מקום גדולי המחברים ראיתי בפירושי המשנה שהביאוה כפשטה ופירשוה דוקא במאמר הא ליכא מאמר מתיבמת ואף בשאר חבוריהם כתבוה בדרך זה לפי הנראה ואף גדולי המגיהים לא הרגישו בה והדברים מתמיהים:
ולענין ביאור מכל מקום יש שואלין בה מאי קושיא וכי עד השתא לא ידעינן דיש זיקה ואין זיקה תנאי היא ודילמא איהו סבירא ליה כמאן דאמר יש זיקה ומתרצים שאין הענין אלא משום דהלכה כסתם משנה ואע"פ שבא מחלוקת אחריה והיא הא דר' יהודה בן בתירא איפשר דהואיל ולא פליג איניש בהדיא בהדי ר' יהודה לאו מחלוקת היא אי נמי אין למדין מן הכללות:
מתוך דברינו אתה למד בשני אחים שבעולם אחד ומת אחד מהם בלא ולד ועמד השני לעשות מאמר ולא הספיק עד שנולד לו אח ומת השני קודם שעשה מאמר שאשת הראשון יוצאת משום אשת אח שלא היה בעולמו ואשת השני חולצת ולא מתיבמת ומה שאמרו עליה בבריתא או חולצת או מתיבמת אין הלכה כן:
מאחר שפסקנו יש זיקה ארבעה אחים ששנים מהם נשואים שתי אחיות ומתו ונזדקקו שתיהן לשנים הנשארים חולצות ולא מתיבמות שהרי כל אחת מהן זקוקה לכל אחד מהם ונמצא פוגע באחות זקוקתו ויש צדדין שיחלוץ האחד תחלה ותפקע זיקתה ואחר כך יכנוס השני את האחרת כמו שיתבאר לדעת רוב הפוסקים:
ולענין ביאור זה שהיה אומר לר' מאיר דלאו משום דיש זיקה הוא אלא משום דאסור לבטל מצות יבמין ואדמיבם האי מאית האי וקא בטלה מאידך מצות יבמין שהרי אחות אשתו היא יש שואלין והא ר' מאיר לא חייש למיתה כדאמרינן בפרק כל הגט כ"ח א' בהאומר לאשתו הרי זה גיטיך שעה אחת קודם למיתתו דלדידה שריא למיכל בתרומה וכן ביומא ב' א' קאמ' ר' יהודה אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ואמרינן עלה י"ג א' ורבנן לא חיישי למיתה ומסתמא מאן פליג עליה דר' יהודה אלא ר' מאיר וכן בשני של סכה כ"ג א' חזינן בעושה סכתו על הבהמה דלא חייש ר' מאיר לסתירת הדופן ולא לבקיעת נאד בלוקח יין מבין הכותים ותירצו בתוספות דר' מאיר לא חייש לכולהו הני משום דכולהו חששא לזמן מועט הוא בקיעת נאד ואשתו דיום הכפורים חששא דחד יומא תרומה לאשת כהן אתה רוצה לאסרה עכשו מחששא דלאלתר וכן בכלם אבל זו של יבום אף למיתה לזמן מרובה יש לחוש ויש מתרצים דבכולהו יש בהם צורך בקיעת הנאד שהרי ערב שבת הוא ואינו יכול להפריש ויום הכפורים צורך עבודה הוא וכן שאם כן אין לדבר סוף וכן בכלן יש בהן צורך אבל זו הואיל ואפשר לו בחליצה אין לו ליכנס לבית הספק וראשון עיקר אלא שלענין פסק אין לנו:
שני אחים נשואים שתי אחיות יתומות אחת גדולה ואחת קטנה מת בעלה של קטנה תצא משום אחות אשה מת בעלה של גדולה מלמדין את הקטנה שתמאן כדי לקיים מצות יבום בגדולה ואין הלכה כרבן גמליאל שאמר אם מיאנה מיאנה ותתיבם גדולה ואם לאו תמתין עד שתגדיל ויבעול שיהו קדושיו גמורים ותצא גדולה משום אחות אשה דהא טעמיה משום דאין זיקה וכבר פסקנו יש זיקה ומכל מקום טעם אחר הוזכר לרבן גמליאל שם אלא שאין צורך בו בכאן ולפי דרכך למדת לענין ביאור דרבן גמליאל לא חייש לבטול מצות יבמין אף במקום שהבטול בא בודאי ומכל מקום הלכה כתנא קמא ומלמדין אותה שתמאן ואם לא מיאנה והגדילה תחתיו הואיל ויש זיקה הויא לה אחות זקוקתו ומוציא את זו בגט ואשת אחיו בחליצה כמו שיתבאר שם וגדולי הדור כתבו בפרק הערל ע"ט ב' שאם גדלה אצלו ובעל לדברי הכל נפטרה היבמה והלכה בלא כלום וראיה להם בסוגית שמעתי שהסריס חולץ כו' שהביאו בה שמועה זו ואין בה הכרח:
לימא מסייע ליה יבמתו שמתה כו' אע"ג דפליגי תנאי בה מ"מ מייתי שפיר דהלכה כן משום דהוי מחלוקת ואח"כ סתם א"נ מייתי מהכא דאפילו לאחר מיתה לא פקעה ליה זיקה ובהא לא איירו תנאי כלל:
ואי אמרת יש זיקה הוה צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו בזיקה. וא"ת ומאי קא מייתי הלא ידעי' דאיכא תנאי דסברי אין זיקה. וי"ל דהכי פריך אא"ב דאפי' למ"ד יש זיקה לאחר מיתה פקעה לה זיקה שפיר דאתיא הך אפי' למ"ד יש זיקה. אלא כיון דאמרת דמיתה לא פקעה לה זיקה תקשי מהך אי סברת יש זיקה דא"כ זיקה חזקה היא כיון דמיתה לא פקעה לה ואין לנו לחלק בין מתה היא למת הוא כיון שהזיקה חזקה כ"כ דמיתה לא פקעה לה:
לאפוקי מב"ש. וא"ת למה לי הא ידעינן דב"ש במקום ב"ה אינה משנה וי"ל דאצטריך לאפוקי משום דאיכא דסבר כאותה ברייתא וא"ת לקמן נמי אמרינן לאפוקי מב"ש וי"ל דאי לאו יתירא דב' משניות ה"א הכא מסברא טעמא דעבד בה מאמר ולא הוה אמינא ה"ה דאע"ג דלא עבד בה מאמר:
אדמייבם חד מיית אידך וקא מבטלא מצות יבמין. וא"ת ולחלוץ ברישא והדר לייבם דאי לא מיית אידך לייבם ואי מיית לחלוץ האי וי"ל דגזרינן דלמא מייבם ברישא:
בפרש"י בד"ה דתנן ר"ג אומר כו' שזיקתה של זו חמורה לאסור הקטנה כו' עכ"ל ואין זה מוכרח דאיכא לפרש דלא משום שיש זיקה פליגי אר"ג אלא משום דאסור לבטל מצות יבמין ולכך לא פריך מפ"ק דר"ג ארב הונא דאמר אין זיקה ויש ליישב וק"ל:
תוס' ד"ה דלמא אדמיבם חד וכו' עד ושמעתין אתיא כאביי דמשמע דקבלה מיניה. י פירוש דהא איתא בשמעתין איתיביה אביי שני אחין וכו' ומשני הא מני ר"מ וכו' ופריך ומי ס"ל לר"מ וכו' ומשני לעולם אין זיקה ומשום דאסיר לבטל מצות יבמין וכו ' ומשמע דאביי קבל האי תירוצא מיניה:
גמ' אמר רבה הוא הדין נ"ב באשר"י גרס רבא:
שם דתנן ר"ג אומר מיאנה כו'. נ"ב ואף שפירשו התוס' לעיל דשאני הכא מאחר שכבר נשואה מ"מ לא עדיף האי נשואין מדרבנן מהאי יבמה דיש לו בה זיקה מדאורייתא שהרי אינה יוצאת בכדי אלא בחליצה ודו"ק אבל לקמן (יבמות דף כ"ט) בד"ה אי כר"ג כו' פירשו התוס' להדיא דהקילו בקטנה יותר אפילו מבעלת מאמר ופירשו דסמיך הכא אקושיא דר"מ אפילו בספיקא חייש ור"ג אפילו בודאי לא חייש ע"ש:
רש"י בד"ה הוה אמינא כו' עד ד"ה באחותה אין דאפילו כו' שייך כל זה לעמוד שלפניו:
בד"ה והא כי כו' ורבנן בתרי הוא דפליגי כו' כצ"ל:
בד"ה לעולם כו' אמרה ליה לקמא חלון כו' כצ"ל:
בד"ה ואי אין כו' יבמין דהא כו' הד"א:
תוס' בד"ה משום דקסבר אסור לבטל מצות יבמין כו' מצות יבמין דדריש כו' כצ"ל:
גמרא וא"א יש זיקה ה"ל צרת אשת אחיו שלהב"ע בזיקה. לכאורה לפי פרש"י לקמן (למ"ד א' בסופו) בדברי רב אשי דאי לא כנסה הויא מותרת כו' דוק שם היטב ה"נ הראשונה אינה נופלת מכח אחיו השני (אולם רש"י בעצמו תברי' לגזיזיה שם בעמוד ב' ומוכרח שם אליבא דרבא ע"ש ובמש"כ שם בס"ד) ואולי יש לחלק כיון דכתיב כי ישבו גו' א"כ אינה זקוקה לו כלל מכחו של ראשון ועי' לקמן ע"ב ברש"י ד"ה ולא מת א"נ לא יבמה כו' (אך שם אזיל אי ס"ל לר"ש יש זיקה מה"ת) וע"ע שם בסה"ע בגמרא יבומי תרוייהו לא דדלמא יש זיקה כו' (אמנם גם שם איירינן לר"ש):
שם ומי ס"ל לר"מ אין זיקה כו'. ר"ל וע"כ טעמא הכא כיון דמת פקע ליה זיקה ודו"ק:
רש"י ד"ה יבומי לא מייבמה. שכשנפלה לפני אחיו כו' שהיתה לאחיו בה. כצ"ל:
רש"י ד"ה ר"מ היא. בפרקין. הוא לקמן (יט):
רש"י ד"ה הא דרב יהודה. כצ"ל:
תד"ה והאי. עי' מש"כ על דבריהם לקמן (ל):
תד"ה הני. הלשון מגומגם כו'. אולי יש ליישבו ע"פ מש"כ רש"י לקמן (ל ב) בד"ה זו היא למעוטי מת בלא גרש וא"ת כו' הויא אשת ב' מתים כו' לזה קאמר הני מתרי בתי קאתיין ר"ל הני דאחיות נינהו ודאי מתרי בתי קאתיין דהא לא היתה אפי' זקוקה לאחיו השני שמת אחריו דהרי היא אחות אשתו ועוד דהא אין זיקה וליכא למיגזר כלל משום אשת ב' מתים:
גמ' א"ל אביי לרב יוסף הא דר"י דשמואל היא. עירובין דף ז ע"א ד' פה ע"א כתובות ד' יב ע"ב:
בגמרא והתנן ד' אחים: ק"ק כיון דמשמע בגמרא דכל זה הוא מקושית אביי מדקאמר בסוף הסוגי' אמר לי' דר"ג אדר"מ קרמית א"כ מאי פריך לי' מהברייתא דסברה אין זיקה הא לרב יהודה הוי סיעתא ממתניתן דס"ל יש זיקה לסברת אביי ואי קושיתו היא דא"כ כתנאי אמרה למלתי' ולא הל"ל סתמא א"כ מאי מתרץ הא מני ר"מ היא הא אכתי תקשי' דכתנאי אמר למלתי', ונלענ"ד ע"פ דברי הריטב"א בסוגין דממתניתן לא הוי סיוע די"ל דלעולם יש זיקה אבל מכ"מ הל"ל דע"י מיתה פקעה זיקה ולכן מקשה שפיר לר"י מברייתא דעבד בה מאמר דהתם ג"כ מיתה הוי ופקעה זיקה ומ"ט ס"ל דאסור באמה דממתניתן דד' אחין אין לו ראי' דהתם לא פקעה זיקה אבל לאחר שתירץ דר"מ ס"ל אין זיקה פריך שפיר ממתניתן דר"מ אדר"מ:
שם מותר לבטל מצות יבמים דתנן רבן גמליאל אומר: ק"ק הא לקמן (ק"ט:) מבעי' לן אי טעמא דר"ג משום דגדלה בהדי' ואפילו לא בעל או בעינן בעל דוקא וא"כ מאי קושיא לרב יהודה דלמא הוא סובר דגדלה בהדי' וא"כ לא שייך בזה משום בטול מצות יבמין דלא הוא מבטלה אלא ממילא בטלה לכי גדלה וכמו שכתב ג"כ הריטב"א וי"ל כיון דמסקינן דרב יהודה מדשמואל אמר ולשמואל ע"כ לא אמרינן דגדלה בהדי' מדקאמר לקמן (שם) צריכה גט משני וכמו שהוכיחו התוספ' שם:
שם ברש"י ד"ה דתנן. שזיקתה של זו חמורה: כתב המהרש"א מ"ב ואין זה מוכרח דאיכא לפרש דלא משום שיש זיקה פליגי אר"ג אלא משום דאסור לבטל מצות יבמין עכ"ל, ולא זכיתי להבין קושיתו דהא ע"כ מוכח דטעם דת"ק משום דיש זיקה דאי אין זיקה וטעמו משום דאסור לבטל מ"י מה פריך לר"מ מר"ג אדרבא תסייע מת"ק שהרי גם לר"מ הוי מתרץ דס"ל הכי רק דפריך ואי אין זיקה תיבטל א"כ היאך אפשר דת"ק ס"ל כן ולכן דברי רש"י בזה א"ש, אבל מש"כ רש"י עוד בדבור זה שלא הי' נישואי' גמורים שמא תמאן עכ"ל, ק"ל למה לי טעם זה ולא פירש בקיצור כיון שנישואי' רק מדרבנן וכן פי' באמת לקמן (דף ק"ט), ולכאורה הי' אפשר לומר שכתב רש"י כן להך שיטה דטעמא דר"ג משום דגדלה בהדי' וא"כ ה"ה ג"כ לרבנן אם לא תמאן נעשו למפרע קידושי דאורייתא, אבל זה נסתר ע"פ מש"כ לעיל דע"כ סוגיא זו אזלא אליבי' דהך שיטה דלא אמרינן גדלה בהדי' דאל"כ לא שייך ביטול מצות יבמין וכמו שכתב הריטב"א ועוד דלקמן אדברי ר"ג פירש רש"י בעצמו דלא נעשית אשתו גמורה רק ע"י בעילה דוקא ולכן דבריו בזה צ"ע:
שם בתוספ' ד"ה והאי דקתני. ה"א דנקט עשה בה מאמר לאפוקי מב"ש: בזה מתורץ מה שהקשו התוספ' לקמן (ל'. ד"ה אמר ר"נ) למה לא דייק ר"נ ממתניתין דהכא ע"ש שהניחו בקושיא, ולפי דבריהם דהכא לק"מ דרק ממשנה יתירה דלקמן מוכח כן דמתניתן דהכא הוי אמרינן לאפוקי מב"ש, ואולי י"ל דקושיתם דלקמן באמת אינה למה לא דייק ר"נ ממתניתן דהכא דאין זיקה אלא למה לא דייק הך דטעמא דעבד בה מאמר אמתניתין דהכא ולימא באמת לאפוקי מב"ש ולכן לא כתבו שם שלא דקדק ר"נ כן אלא כתבו סתמא שלא דקדק ר"ל אמתניתן דריש כיצד:
בד"ה משום דקסבר הא דלא כר"ע: לכאורה צ"ב מה בעי תוספ' בזה מהיכי תיתי שיהי' אתיא כר"ע, וי"ל שהרי מה דפריך ממתניתן דארבעה אחים אר"מ ע"כ היינו משום דסתם מתניתן ר"מ וכמש"כ הראשונים ובסנהדרין (דף פ"ו) אמרינן סתם מתניתן ר"מ וכו' וכולהו אליבי' דר"ע ע"ש, וזהו מה שהעירו התוספ' דפריך מכח סתם מתניתן ר"מ ועל פי מה דמתרץ אינו אליבי' דר"ע:
בד"ה דלמא ואע"ג דאביי מדמה שמא מת לשמא ימות: בתוספ' ישנים ביומא (דף י"ג) כתבו מכח קושיא זו לחד תירוץ דאביי באמת ס"ל יש זיקה ולא הוי הטעם משום בטול מצות יבמים ע"ש, ולא הבנתי דלפ"ז אדמקשה אביי הכא לרב יהודה דס"ל יש זיקה מברייתא תקשי' איהו לנפשי' דהא סובר ג"כ יש זיקה ולדידי' ליכא למימר הא מני ר"מ היא דתקשי' ומי סבר ר"מ אין זיקה והתנן ד' אחים ולדידי' לא שייך תירוץ הש"ס דהא לית לי' חשש דבטול מצות יבמים וצ"ע:
בא"ד. וריב"ן פי' משום דבשעת נפילה לא חזו תרווייהו: ק"ק הא לקמן (כ"ז:) מתרץ רב דסברא זו לא אמרינן אלא כשמדאורייתא לא חזיא משעת נפילה אבל אי ליכא רק איסור דרבנן לא והכא ליכא רק איסור דרבנן וא"ל דרב יהודה סבר כרבי יוחנן דאית לי' הך סברא ע"כ גם בדרבנן, דז"א דהא לר' יוחנן בלא"ה ל"ק ממתניתן דד' אחים דהא קאמר אחיות איני יודע מי שנאן, וי"ל דעיין בסוגיא דלקמן ששם הביאו התוס' פי' ריב"ן דהכא לא שייך שייבם אחר חליצה דצריך לחלוץ לכולן דחליצה פסולה צריך לחזור על כל האחים, ולכאורה יקשה לריב"ן לשיטתו למה צריך הכא תירוץ זה דנאסרה בשעת נפילה ראשונה, אבל באמת לק"מ שהרי כבר ביאר הריב"ן שם שזה לא שייך רק למ"ד יש זיקה ושרב חולק על סוגיא דהכא דמוקי מתניתן כמ"ד אין זיקה ע"ש ולכן ע"פ סוגיא דהכא שפיר צריך הריב"ן לתירוצו, והנה לפי המבואר בתוספ' שם (ד"ה אבל) גם רב לא התיר בלא חזיא משעת נפילה אלא משום דס"ל אין זיקה וא"כ הכא דמוקי מתניתן כמ"ד אין זיקה ואעפ"כ קאמר ולא מתייבמות ע"כ חולק על רב ולכן שפיר כתב הריב"ן כן דאסור משום דבשעת נפילה לא חזיא ומתורצת קושיתנו: ולפ"ז מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספ' על הריב"ן דאותה שנפלה תחלה תשתרי על פי מה שכתבו התוספ' לקמן (דף כ"ד ד"ה אי למ"ד) דלמ"ד יש זיקה אפילו הותרה מתחלה לא אמרינן תחזור להתירה הראשון שכן מוכח ממתניתן דאחיות ע"ש, והנה הר"י בזה לשיטתו אזיל דחולק לקמן (דף כ"ז) ולא רצה לומר דרב חולק על סוגיא דהכא ולכן קאמר דהטעם דלמא אתי לייבם ברישא וזה כתירוץ דכאן אבל לריב"ן לשיטתו כמו דצ"ל דסוגיא דהכא חולק על רב וס"ל דאפי' למ"ד אין זיקה לא אמרינן דחזרה והותרה כמו כן לא אמרינן ג"כ הכי בהותרה בתחלה דאותה ראי' ממתניתן דאחיות שהיא לענין נאסרה מתחלה הוא ג"כ לענין הותרה מתחלה כמו דפריך באמת לר"י ולכן שיטת ריב"ן א"ש:
בד"ה אם מאנה. דלא הל"ל הלזו: אפשר דדעת רש"י דלכך צריך הלזו דאל"כ הוי במשמעות הלשון דותצא אעד שתגדיל דסליק מיני' קאי דהיינו עד שתגדיל הקטנה ותצא מאתו, אכן לקמן (דף ק"ט) פירש רש"י גופא כפי' התוספ' דכאן דתמתין אקטנה קאי ע"ש, ומה שלא פירש הכא כן י"ל דהי' נראה לו דוחק שנאמר דלא יבעול בקטנות משום מכוער הדבר ולכן הכא דע"כ הפי' עד שתגדיל ויבעול דאל"כ ליכא ביטול מצות יבמין וכדברי הריטב"א הנ"ל א"כ תמתין ג"כ הפי' מלבעול וזה לא שייך בקטנה, אבל לקמן פירש רש"י להך ס"ד דאמרינן גדלה בהדי' אפילו לא בעל כנראה מדבריו שם שלא כתב שם עד שתגדיל ויבעול כמו הכא לכן שפיר פירש תמתין הקטנה אצלו שלא תצא עד שתגדיל דאז תצא הלזו ממילא אפילו לא יבעול משא"כ כשתצא בקטנות:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
תוס' ד"ה והא דקתני מאמר לאפוקי מב"ש כו': ורב דאמר אין זיקה סבר דמסברא ה"א דיש זיקה כו'. ולדבריהם ז"ל דלמ"ד אין זיקה ס"ל דמסברא ה"א דיש זיקה ומ"ד יש זיקה ס"ל דמסברא ה"א דאין זיקה והוא דחוק. עוד דהיאך שייך לומר בזה סברא חיצונה כיון דפלוגתא דתנאי היא אם יש זיקה או אין זיקה. ע"כ נראה דלמ"ד יש זיקה שפיר איצטריך משנה יתירא דלא נימא דמתניתין אתיא כפשטא ודווקא עשה בה מאמר. ולמ"ד אין זיקה איצטריך משנה יתירא לאשמעינן דאין זיקה אפילו מחיים דאי לאו משנה יתירא לא שמעינן אלא לאחר מיתה דכי היכי דמיתת היבמה מפקעא זיקה ה"נ מיתת היבם. להכי אשמעינן משנה יתירא דאפי' מחיים אין זיקה ואפי' אם נאמר דמיתת היבם לא מפקע זיקה מ"מ אי לאו משנה יתירא ה"א דלהכי נקט מאמר ולא זיקה כגון אם מתה הערוה קודם מיתת אחיו. וכמ"ד נישואין הראשונים מפילין דדווקא משום מאמר הוא דחולצת ולא מתיבמת. אבל משום זיקה לא דכבר נפקעה הזיקה ע"י מיתת היבמה קמ"ל משנה יתירא:
שוב ראיתי בירושלמי בפירקין דאמרינן התם דטעמא דמתני' מדתני דווקא מאמר ולא זיקה הוא מהאי טעמא דע"י מיתת היבם פקעא זיקה כמו ע"י מיתת היבמה דקאמר התם דטעמא דשומרת יבם שמתה מותר באמה הוא ג"כ מטעם דמיתה מפקעא זיקה ע"ש. אלא דמשיטת הש"ס דילן משמע דלפי האמת לא אמרינן דמיתה מפקע זיקה. וכמו שכתבו התוס' לעיל בד"ה אבל מחיים. וכן מוכח לקמן (דף ל) גבי הא דדייק רב אשי שם דיש זיקה אפילו בתרי אחי ופריך התם ולרב אשי קשיא דרב נחמן דדייק ממתניתין דלעיל דאין זיקה ואמאי לא משני דהתם שאני דמיתת היבם מפקע הזיקה. אלא וודאי לשיטת הש"ס דילן מיתה לא מפקע זיקה. ולא ידעתי מה היא השגתו של הק"ע על התוי"ט ז"ל שכתב דלמאי דקיי"ל דיש זיקה הא דתנן מאמר היינו לאפוקי מדב"ש. ודבריו ברורים לשיטת הש"ס דילן. ועוד נראה לחלק בין מיתת היבמה למיתת היבם דבמיתת היבמה שפיר איכא למימר דפקעא זיקה כיון שלא באת לכלל יבום כלל. אבל אם מת היבם לא פקעא זיקה כיון דנופלת מכחו לפני אחיו ולא מפקע מהאי ביתא. ונראה להביא ראיה לזה מהא דאמרינן בריש פ' נושאין על האנוסה דלא יגלה כנף אביו אתי לשומרת יבם של אביו לאחר מיתת אביו. ואם איתא הא במיתת אביו פקעא זיקתו ולמה יעבור בנו בלאו. אלא ש"מ דמיתת היבם לא מפקע זיקה. אלא דיש לדחות ולומר דהתם גזה"כ היא דהא בלא"ה זיקה דרבנן היא וע"כ גזה"כ הוא:
שוב ראיתי בדברי הרשב"א ז"ל שכתב לפרש הא דפריך רב הונא ממתניתין דעשה בה מאמר. היינו אפילו למ"ד יש זיקה מ"מ לאחר מיתת היבם פקע זיקה. ולקמן בשמעתין יבואר עוד:
גמרא ומי אמר ר"מ אין זיקה והתנן כו': ולפי דברי הרשב"א ז"ל הנ"ל לא יתיישב פירכת הש"ס. דילמא דווקא לאחר מיתת היבם הוא דס"ל לר"מ אין זיקה. אבל מחיים יש זיקה. ורב יהודה ס"ל כרבנן דפליגי אדר"מ וס"ל דאפי' לאחר מיתה יש זיקה. וראיתי בדברי הרשב"א ז"ל שכתב דבאמת לא פריך אלא לרב יהודה דלא מחלק בין מחיים ובין לאחר מיתה. אך לא הבנתי דילמא לר"מ מודה רב יהודה דיש חילוק. אבל רב יהודה ס"ל כרבנן דפליגי עלי' דר"מ דאפילו לאחר מיתה יש זיקה:
תוס' ד"ה מיאנה מיאנה כו': ובירושלמי פ' ב"ש מפורש להדיא כדבריהם ז"ל דהקטנה תמתין עד שתגדיל ע"ש:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
גמרא. קמ"ל דזיקה בכדי לא פקעה. בשיעורים למעלה הבאנו שמהרמב"ם (פ"א מהל' יבום הלי"ג - י"ד) משמע דקרובות הזקוקה בחייה אסורות מדאורייתא ולאחר מיתתה אסורות רק מדרבנן. ונראה שהרמב"ם לומד כן מהגמרא לפנינו דקאמרה "קמ"ל דזיקה בכדי לא פקעה" כלומר שחל איסור מדרבנן ואע"פ שהאיסור מדאורייתא שחל בחייה פקע במיתתה22.
גמרא. אבל באמה לא דהויא לה איסורא דאורייתא כו'. מכאן משמע דלמ"ד יש זיקה האיסור דקרובות זקוקתו חל מדרבנן ולא מן התורה. שהרי עכשיו משמע שהגמ' קיימת למ"ד יש זיקה אלא דס"ד שלאחר מיתה פקע זיקה. והגמ' מפרשת ששונה מאם ארוסה שהיא היתה אסורה מחיים מדאורייתא לפיכך נשארת באיסורה לאחר מיתה משא"כ אם זקוקתו שכל איסורא היתה מדרבנן אפילו למ"ד יש זיקה לכן ס"ד שמותרת לאחר מיתה23. וכן ס"ל לתוס' ישנים לעיל (דף ח. ד"ה כי). מאידך הרמב"ן (לקמן דף יח: ד"ה אומרים) ס"ל דיש זיקה מדאורייתא24.
אמנם כבר הבאנו25 שמהרמב"ם (פ"א מיבום הלי"ג - י"ד) משמע דס"ל שהאיסור של קרובות זקוקתו בשעת הזיקה הוי חלות איסור דאורייתא, אלא דלאחר מיתה או חליצה הוי האיסור מדרבנן.
והנה ביארנו למעלה26 אליבא דהרמב"ן שרב ושמואל החלוקים ביש זיקה או אין זיקה וגם (לקמן דף צו.) באם קידושין תופסין ביבמה לשוק, פליגי אם אישות המת מהוה האוסר של היבמה או"ד שאישות היבם מהוה האוסר. אליבא דרב דס"ל אין זיקה המת מהוה האוסר, ומשו"ה יש חלות קנין באישות דזיקה הנמשכת מהמת. ומשו"ה גם קידושין אינן תופסין בה. ואילו שמואל ס"ל יש זיקה דהיינו היבם הוי האוסר דהיבמה ואין לו קנין אישות בזיקתו, ולפיכך קידושין דעלמא תופסין בה. ברם אם ננקוט כשיטת הראשונים וכדמשמע מפשטות הגמרא כאן דאליבא דשמואל דדין יש זיקה חל רק מדרבנן ולא מדאורייתא עלינו לבאר את מחלוקתם בתפיסת קידושין ביבמה לשוק. ונראה דלכ"ע מדאורייתא האישות דבזיקה מהוה המשך האישות דהמת. ורב ס"ל שכמו שהיה לו למת קנין באשתו ה"ה שיש ליבם קנין ביבמתו, ומשו"ה ס"ל דקידושין אינן תופסין ביבמה לשוק. ומאידך שמואל ס"ל שאע"פ שהמת אוסר את היבמה מ"מ אין לו ליבם קנין אישות ביבמתו כמו שהיה למת. ולפיכך ס"ל לשמואל דקידושין תופסין ביבמה לשוק כי רק קנין אישות מונע תפיסת קידושין ולא איסור קידושין27. ובכן י"ל דלשיטתם אזלו בשאילת יש זיקה. דרב ס"ל שאישות המת שחלה ליבם מן התורה מהוה אישות שיש לו בה קנין, ולכן ס"ל אין זיקה מדרבנן דהיינו שלא גזרו הרבנן אישות ליבם בעצמו ולעשותו את האוסר דהיבמה שהרי עכ"פ יש ליבם קנין אישות מהמת. משא"כ אליבא דשמואל דס"ל שאישות המת שיש ליבם אוסרתה לשוק בלי לתת לו קנין, ושאישות זו איפוא אינה גמורה שהרי חסר לו בה קנין, ולכן ס"ל דמדרבנן יש זיקה, דהיינו שתיקנו הרבנן שאף היבם עצמו אוסרה בלי האישות דהמת. ובהתאם לכך אסור היבם בקרובותיה שהרי הוא זה שאוסרה, ומאחר שאוסרה נאסר בקרובותיה28.
גמרא. צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו בזיקה. מכאן משמע שכשהיבם מת הזקוקה נופלת ממנו לאח הנולד ואוסרת צרתה. ומוכח דלמ"ד יש זיקה זיקה כאישות דמיא שמפלת ליבום. וכבר ביארנו אליבא דהרמב"ן דלכ"ע יש חלות אישות בזיקה אלא דלמ"ד יש זיקה הו"ל אישות של היבם והוא אוסרה ואילו למ"ד אין זיקה הו"ל אישות של המת והיבם אינו האוסר. ולפי"ז מובן שפיר דלמ"ד יש זיקה דס"ל שהיבם הוי האוסר אם הוא מת מפילה ליבום. ואילו למ"ד אין זיקה אין מיתת היבם מפילה ליבום דמכיון דאינו בעלה האוסרה אין מיתתו מפילה ליבום, כי רק בעלה האוסרה מפילה ליבום.
אך צ"ע בשיטת הרמב"ם שהביא את הדין של יש זיקה לאסור קרובות הזקוקה על היבם (פ"א מהל' יבום הלי"ג - י"ד) ואילו הדין דצרת ערוה בזיקה אסורה השמיט מהלכותיו (פ"ו מהל' יבום הלי"ז - י"ח), ועיין במגיד משנה (שם) שעמד ע"ז, וצ"ע.
גמרא. ואי אין זיקה תיבטל דהא ר"ג אמר אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין. וצריך עיון דלכאורה תמוה דמהו השייכות בין דין אין זיקה לבין דין מותר לבטל מצות יבמין.
ונראה דפשיטא דמותר לאדם לבנות לו בית באופן שלא יתחייב במצות מזוזה ואין בכך ביטול מצות עשה דמזוזה שהרי מצות מזוזה אינה חובת גברא כמו תפילין ומצה אלא חובת הבית, ואם הבית פטור ממילא גם הגברא פטור. ואם אמרינן אסור לבטל מצות יבמין הרי הוא משום שחלה חובת גברא על היבם ליבם את יבמתו. ברם יתכן דחובת הגברא לייבם תלויה ביש זיקה ואין זיקה. מפני דלמ"ד יש זיקה יש חלות אישות בין היבם לבין זקוקתו, ולכן חובת מצוה מוטלת עליו לא להשאירה בזיקה דהויא אישות שאינה גמורה אלא ליבמה ולגמור את האישות שיש לו בה, ולכן אליבא דמ"ד יש זיקה חל איסור לבטל מצות יבמין. משא"כ אליבא דמ"ד אין זיקה דס"ל שאין בזיקה חלות אישות29 ובהתאם לכך ס"ל שאין חובת מצוה מוטלת על היבם ליבם את יבמתו אלא שאם ייבמה הרי הוא קיים מצות רשות, ומשו"ה ס"ל דמותר לבטל מצות יבמין.
והנה קיי"ל דעשה דיבום דוחה לא תעשה (לקמן דף כ:), ולפום ריהטא מוכח מזה שיש חובת גברא לקיים מצות יבום, כי חובת הגברא לקיים את העשה דוחה את הלא תעשה. אך נראה דאין זה מוכרח שהרי הוכחנו בשיעורים למעלה שחובת הגברא אינה עצם המתיר דעשה דוחה ל"ת אלא עיקר המתיר הוי מעשה המצוה30, ולכ"ע אפילו למ"ד אין זיקה יבום וחליצה מהוין מעשי מצוה. וי"ל שהמייבם דומה למוהל המל בשבת שאע"פ שאינו מחוייב בחובת גברא, כי המצוה מוטלת על האב למול את בנו ולא על המוהל, מ"מ מעשה מצות המילה שהמוהל עושה דוחה שבת. ועוד הרי עדל"ת בין בעד היבם ובין בעד היבמה, ואע"פ שהיבם מקיים מצוה מ"מ לא מצינו שיש מצוה על היבמה להתייבם31, ועכ"ז חל בעדה נמי את הדין דעדל"ת. ומבואר מזה שאע"פ שאין היבמה מקיימת חובת מצוה, מ"מ מאחר שעושה מעשה מצוה, מעשה המצוה שלה דוחה ל"ת, אפילו בלי חובת גברא32. וכן י"ל למ"ד אין זיקה דעדל"ת משום שיש ביבום מעשה מצוה אך בלי חובת מצוה33.
ונראה שמה שמוני המצוות מונים יבום כמצוה בתרי"ג מצוות התורה נמי אינה ראייה שמהוה מצוה חיובית שהרי הרמב"ם מנה גם קיומי מצוות בלי חובה כגון מצות ערכין ומצות נזירות, והרמב"ם אפילו מנה דינים בעלמא, כגון דיני השומרים טומאה וטהרה ואע"פ דפשיטא שאין בהן לא מעשה מצוה ולא קיום מצוה34.
תוס' ד"ה מיאנה. ז"ל אלא נראה דתמתין הקטנה מלבעול עד שתגדיל אבל בקטנות אסור לבעול אע"ג דסבר אין זיקה דמכוער הדבר כיון דבהאי ביאה לא מיפטרה גדולה עכ"ל. ויוצא אליבא דתוס' דאפילו למ"ד אין זיקה חל איסור ביאה באחות זקוקה דמעשה הביאה מכוער הוא ואע"פ שלא חל עצם האיסור דאחות זקוקתו. אמנם כשהקטנה גדלה מותר לבועלה כי הזקוקה תעשה ערוה ותפטר ולכן הכיעור פקע. ומאידך אליבא דמ"ד יש זיקה הביאה אסורה לעולם ואפילו משגדלה הקטנה מכיון דאחות זקוקה נאסרה בחלות שם איסור שחל בגברא נאסרת לעולם.
22 וע"ע בשיעורים לקמן (דף יח ב) ד"ה ענין דר"י בן בתירא אות ד'.
23 לכאורה רבינו אזיל כפי דברי התוס' ישנים כאן (ד"ה לימא). ולולי דבריו היה אפשר לדחות דהגמ' קאי על עיקר החידוש דיש זיקה אפילו מחיים, ודוחה שאין זיקה כלל רק איסור לבטל מצות יבמין דהוי איסור דרבנן (עי' בתוס' לקמן (כז ב) ד"ה אבל). וכן לכאורה צריך לומר אליבא דתוס' לעיל (יז ב) ד"ה אבל, שהסיקו שהגמ' סוברת שאין צד לחלק בין מחיים לבין לאחר מיתה.
24 אבל עיין ברמב"ן לקמן (כז ב) דס"ל שאיסורי קרובות זקוקתו הויין רק מדרבנן. ולכאורה יש שתי דיעות ברמב"ן אם דין יש זיקה חל מדאורייתא או מדרבנן. ויתכן שהרמב"ן מחלק בין איסור ביאה דקרובות דהוי איסור דאורייתא לבין הפגם בחלות הקידושין דחלה בקרובות זקוקתו דהוי רק דין דרבנן. והביאור שהוא משום שקרובות זקוקתו אינן איסורי כרת ומשו"ה הריהן בנות קידושין גמורים מדאורייתא.
25 בד"ה שומרת יבם שמתה כו' (דף יז ב).
26 בד"ה אין זיקה כו' (דף יז ב).
27 דהו"ל איסור לאו ולא כרת. ועיין בשיעורים לעיל (דף ב ב) ד"ה שיטת הרמב"ם בקידושי מיאון ובהערות שם בשם הפנ"י והא"מ (א"ע סי' מ"ד אות ד').
28 עוד יש לומר דסברי שאפילו אם היבם אוסרה מן התורה באיסור יבמה לשוק, אפילו הכי מן התורה אין איסור קרובות משום שרק כשאוסרה באיסור כרת דאשת איש יש לו הכח לאסור את קרובותיה, ולא לשמואל דאע"פ דהיבמה אסורה לשוק אך האיסור הוא רק איסור לאו. מכל מקום מאחר שהוא אוסרה לשוק קרובותיה דמיין לקרובות אשתו ואסורות מדרבנן.
29 שלא כדמבואר לעיל (דף יז: בד"ה אין זיקה כו' יש זיקה) אליבא דהרמב"ן דלכ"ע יש חלות אישות בזיקה אלא דפליגי אם חלות האישות הויא אישות היבם או של המת.
30 עיין בשיעורים לעיל (דף ו. רש"י ד"ה אלא ותוס' ד"ה שכן הכשר מצוה).
31 כן מפורש בספר החינוך (מצוה תקצח) שמצוה זו נוהגת רק בזכרים.
32 אמנם עי' בתוס' גיטין (מא א ד"ה לישא) בחד תירוץ שאומר שאם אין עשה לאשה אין דחייה. ואולי סובר שהאשה מצוה במצות יבום. וע"ע תו"י לעיל (ב א ד"ה חמש עשרה).
33 לפי"ז יל"ע בסה"מ מצוות עשה (צ"ו - ק"ח).
34 יש להעיר ממתני' לקמן (לט א) וז"ל מצוה בגדול לייבם לא רצה מהלכין על כל האחין לא רצו חוזרין אצל גדול ואומרים לו עליך מצוה או חלוץ או ייבם עכ"ל, ומדכופין משמע שהוא מצוה חיובית, וצ"ע.
ולכאורה יתכן לפרש באופן אחר מביאור דרבינו זצ"ל, דהיינו שאמנם יש חובת מצות יבום לכ"ע. אלא דמ"ד דמותר לבטל מצות יבמין קסבר שאין במעשיו מעשה ביטול מצות יבום בידים אלא רק בדרך גרמא בעלמא, ומשום שכשקידש את אחותה היבמה נפטרה ממצות יבום משנעשה ערוה דממילא פטורה. ואילו היבם לא ביטל את חובתו לייבמה בידים אלא רק גרם שהמצוה תפקע מעצמה כשנעשתה ערוה עליו. ודומה למי שהרס את ביתו שנפטר בגרמא ממצות מזוזה כי הבית הרוס ואינו מחייבו במזוזה. דה"ה כאן כשהיבמה נעשתה ערוה אינה מחייבתו ביבום. וכ"ז אליבא דמ"ד אין זיקה. מאידך מ"ד יש זיקה סובר שיש ליבם חלות אישות משלו בזקוקתו, ולכן אסור לו לגרום שתעשה ערוה ושתפטר משום שבכך מפקיע את האישות שיש לו בזקוקתו והפקעת האישות שלו הויא ביטול מצות עשה דיבום בידים ולא רק גרמא בעלמא. וי"ל שהוא משום שהאישות דזיקה מהווה התחלת האישות דהיבום, ולכן כבר התחילה המצוה משעת הנפילה לזיקה, וכל הפקעת הזיקה הויא איפוא ביטול מצות עשה דיבום בידים.
אך צ"ע א"כ מדוע למ"ד אסור לבטל מצות יבמין הו"ל רק איסור מדרבנן וכדמשמע למעלה (יח א) מלישנא דהגמרא "אבל באמה לא דהויא לה איסורא דאורייתא", ועיין שם בשיעורים, ולא הוי איסור דאורייתא ממש לבטל מצות העשה דיבום בידים.
וי"ל דמדאורייתא ליכא ביטול עשה בידים אלא ביטול בדרך גרמא בעלמא דמותר, שהרי רק קידש את אחותה וגרם חלות שם ערוה שחל משמים על הזקוקה שנפטרה ממילא ע"י גרמתו. אלא שמדרבנן נחשב מעשה קידושיו למעשה ביטול מצות יבום בידים שאסור. והרבנן גזרו את האיסור הזה דוקא אליבא דמ"ד יש זיקה מאחר שכבר חלה האישות דהיבם עצמו בזיקה, ולא אליבא דמ"ד אין זיקה, וכדמבואר.
רשימות שיעורים לגרי"ד סולובייצ'יק (ניו יורק, 2011), באדיבות ספריא, ברישיון CC BY-NC.
באחותה אין. דאפי' כנוסה שמתה מותר באחותה: עשה בה מאמר. מתני' היא: מחלץ חלצה. נכרית: יבומי לא מייבמה. דהויא צרת ערוה בזיקה שכשנפלה לפני אחיו קודם מותו ונזקקה לו נעשית צרה לאשתו בזיקה והויא השתא הך נכרית לגביה צרת ערוה בשביל זיקה שהיתה לאחין בה: מדב''ש. בפ' ד' אחין (לקמן ד' כט.) ב''ש אומרים אשתו עמו והלזו תצא משום אחות אשה כו': קנין גמור. ותיהוי צרת ערוה ותיפטר אף מן החליצה קמ''ל: עד שנולד לו אח ומת אותו שני. ולו אשה אחרת ונפלו שתיהן לפני הנולד: בזיקה. שנזקקה לשני לפני מותו ונעשית צרה לאשתו: ר''מ היא. ר''מ קאמר לה להך ברייתא בפירקין דאמר תניא כוותיה דרב אדא ומייתי לה להך מתניתא וקתני סיפא דברי ר''מ: ומתו הנשואין שתי האחיות. ונפלו שתיהן יחד לפני האחין: ולא מתייבמות. משום דתרווייהו זקיקי ליה להאי ותרוייהו זקיקי ליה להאי ואי נסיב חד חדא פגע באחות זקוקתו: מתרי בתי. משני אחין נפלו: לעולם אין זיקה. והא דקאמר לא מתייבמות משום דאסור לבטל מצות יבמין ואי אמרת לייבם האי חדא דלמא מיית אידך אח ולא מייבם לאידך ונפקא מהאי משום אחות אשה מחליצה ומייבום הלכך אמרינן ליה לקמא חלוץ דאי נמי מיית אידך הדר האי חולץ וחליץ לה ומדינא לבתר חליצה דקמא מצי אידך לייבומי דהשתא מיקיימא מצות יבמין בתרווייהו אלא גזירה דלמא אתי לייבומי ברישא: ואי אין זיקה. דלית ליה איסור זיקה תיבטל מצות יבמין ולא איכפת לן דמאן דלית ליה איסור זיקה לא חייש נמי לבטול מצות יבמין: דהא לר''ג דשמעינן ליה אין זיקה. בפ' ר''ג (לקמן דף נא.) שמעינן ליה נמי דאמר מותר לבטל מצות יבמין בפרק ב''ש (לקמן קט.): דתנן ר''ג אומר כו'. שני אחין נשואין שתי אחיות אחת גדולה ואחת קטנה ומת בעלה של גדולה ונפלה לפני בעל הקטנה מלמדים את הקטנה למאן בבעלה ולעקור נשואיה כדי לייבם את זו שזיקתה של זו חמורה לאסור הקטנה עליו שלא היו נישואיה גמורים שמא תמאן ולכך לא תוציא את זו משום אחות אשה: ר''ג אומר אם מיאנה מיאנה. ותתייבם הגדולה ואם לאו תמתין גדולה עד שתגדיל קטנה ויבעול ויהיו קידושין גמורין ותצא גדולה משום אחות אשה אלמא אין זיקה מדשרי קטנה עליה ומותר לבטל מצות יבמין ולר''מ נמי אי סבר אין זיקה לימא נמי מותר לבטל מצות יבמין: רבן גמליאל אדר''מ קרמית. נהי נמי דבזיקה סבירא להו כי הדדי בביטול יבמין פליגי: אפילו לספיקא. כי ההיא דלעיל אדמייבם חד מיית אידך ורבן גמליאל אפי' היכא דודאי בטלה כגון הכא דתמתין עד שתגדיל לא חייש: הא דרב יהודה. דאמר לעיל אסור באמה דיש זיקה: דשמואל היא. משמיה דשמואל רביה שמיע ליה ולא מרב דהוה נמי רביה:
והאי דקתני מאמר לאפוקי מב''ש. תימה דמה צריך למיתני בשני מקומות לאפוקי מב''ש דלקמן בפ' ד' אחין (דף ל.) גבי ג' אחים שנים מהן נשואים שתי אחיות כו' קתני נמי עשה בה מאמר ומת חולצת ולא מתייבמת וקאמר רב אשי בגמ' דה''ה אע''ג דלא עשה בה מאמר דיש זיקה והא דקתני מאמר לאפוקי מב''ש וי''ל דאי לאו משנה יתירה הוה דייקינן מתני' כפשטה דמשמע דוקא עשה בה מאמר ורב דאמר אין זיקה סבר דמסברא ה''א דיש זיקה ואי לאו משנה יתירה הוה אמרי' דנקט עשה בה מאמר לאפוקי מב''ש: הא מני ר''מ. דקתני בסיפא דברי ר''מ לעיל דפריך ממתני' ה''מ לשנויי נמי הא מני רבי מאיר אלא דניחא ליה לתרוצי סתמא דמתני' כוותיה: הני מתרי בתי קאתיין. הלשון מגומגם דמשמע דאפשר להם להיות מבית אחד ולא ה''ל למימר טפי אלא ואי אין זיקה האי לייבם חדא כו': משום דקסבר אסור לבטל מצות יבמין. הא דלא כר''ע דלרבי עקיבא כי חליץ נמי בטיל מצות יבמין (מדאידך) דדריש בפרק החולץ (לקמן מד. ושם) בית חלוץ הכתוב קראו ביתו ומדאורייתא אחות חלוצה הויא כאחות אשה: דלמא אדמייבם חד מיית אידך כו'. וא''ת הא רבנן למיתה לא חשו דלית להו שמתקנין לו אשה אחרת שמא תמות אשתו (יומא ב.) ור''מ גופיה לא חייש לשמא יבקע הנוד ולא לשמא ימות בפרק כל הגט (גיטין דף כח. ושם) וי''ל דלאלתר דוקא לא חייש אבל הכא פעמים שמאחר זמן גדול מלחלוץ ומלייבם אחר חברו ובזמן מרובה חיישינן שמא ימות לכ''ע ואע''ג דאביי מדמה שמא מת לשמא ימות ולשמא מת לא חייש ר''מ אפי' לזמן מרובה דתנן (שם) בת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדינת הים אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים ושמעתין אתיא כאביי דמשמע דקבלה מיניה אביי לא מדמי להו לגמרי אלא שמא ימות לאלתר לשמא מת לזמן מרובה תדע דלא לגמרי. מדמי דהא לר' יהודה דחייש לשמא ימות לאלתר אי הוה חייש נמי לשמא מת לאלתר א''כ אשת כהן שיצא בעלה מפתח ביתו לא תאכל בתרומה אלא כשרואה בעלה בפניה חי וא''ת וליחלוץ חד והדר לייבם אידך דתו ליכא למיחש לביטול יבמין וי''ל דגזרינן דלמא אתי לייבם ברישא וריב''ן פי' משום דבשעת נפילה לא חזו תרווייהו כל זמן שלא חלץ לאחת וקשיא לפירושו דאותה שנפלה תחילה תשתרי כי חלץ לשניה דהוה לה יבמה שהותרה ונאסרה דתחזור להתירה הראשון: מיאנה מיאנה ואם לאו תמתין עד שתגדיל. ופי' בקונטרס תמתין גדולה עד שתגדיל הקטנה ואין הלשון משמע כן דלא הוה ליה למימר הלזו אלא ותצא משום אחות אשה הואיל דתמתין נמי אגדולה קאי אלא נראה דתמתין הקטנה מלבעול עד שתגדיל אבל בקטנות אסור לבעול אע''ג דסבר אין זיקה דמכוער הדבר כיון דבהאי ביאה לא מיפטרה גדולה: