דף טו - ב
הרואה אומר: לאפושי מיא, כדי להרבות מים בשוקת הוא דקא עביד. לכן הוא עושה נקב הרחב.
ואין זה דומה לשתי תורות.
ומביאה הגמרא ראיה שנהגו בית שמאי כדבריהם:
תא שמע, מהא דאמר רבי אלעזר בר צדוק: כשהייתי לומד תורה אצל רבי יוחנן החורני, ראיתי שהיה אוכל פת חריבה במלח בשני בצ ורת.
באתי, והודעתי את אבא.
אמר לי: הולך לו זיתים. והולכתי לו..
ראה אותן, את הזיתים, שהן לחין, וסבר שבא עליהן המוהל היוצא מן הזיתים, ו"הוכשרו" בכך לקבל טומאה.
[אין אוכלים מקבלים טומאה אלא אם כן ניתן עליהם משקה, ובכך הם "מוכשרים", דהיינו, נעשים "ראויים" לקבל טומאת אוכלים].
וחשש, שמא נגע עם הארץ בגב החבית של חרס, שהיו נתונים בו הזיתים, ונטמאו הזיתים, מדרבנן, לפי שגזרו חכמים טומאה על מגע עם הארץ.
אמר לי: אין אני אוכל זיתים! [1]
באתי והודעתי את אבא.
אמר לי, לך ואמור לו: חבית נקובה היתה, ודרך הנקב היה המוהל צריך לצאת ממנה החוצה.
כך, שלא נוח לי בנתינת משקה המוהל על הזיתים.
וכשאין "ניחותא" בנתינת המשקה על האוכל, אין הוא נעשה "מוכשר" לקבלת טומאה.
אלא שסתמוה שמרים למקום הנקב, ולכן נשאר בה המוהל.
ותנן: חבית של זיתים מגולגלים, דחוקין בחבית, ומחמת הדוחק יוצא מהם מוהל - בית שמאי אומרים: אין צריכה לנקב, כדי שיהא מוכח שלא נוח לבעליה בנתינת המוהל על זיתים, היות והמוהל אינו נחשב למשקה, אלא הוא בגדר "מי פירות" בעלמא, שאינן מכשירים את האוכל לקבל טומאה.
ובית הלל אומרים: המוהל היוצא מן הזיתים נחשב משקה כמו שמן, והרי הוא מכשיר את הזיתים לקבל טומאה, אם נוח לבעלים בנתינת המוהל על הזיתים.
ולכן, אם רוצה הבעלים שלא יוכשרו הזיתים המגולגלים בחבית לקבל טומאה מהמוהל, צריכה החבית לנקב, שדרכו יצא המוהל החוצה, ויהיה מוכח שאין ניחותא לבעלים בנתינת המוהל על הזיתים.
ומודים בית הלל לבית שמאי, שאם ניקבה החבית, וסתמוה שמרים - שהיא [הזיתים שבתוכה] טהורה.
ואע"פ שרבי אלעזר ברבי צדוק תלמיד שמאי היה - כל מעשיו לא עשה אלא כדברי בית הלל.
ומדייקינן: אי אמרת בשלמא עשו בית שמאי כדבריהם, היינו רבותיה, יש חידוש במה שציינה הברייתא את הנהגתו של רבי אלעזר ברבי צדוק, שלא נהג כמו בית שמאי, למרות שהיה תלמידם.
אלא אי אמרת לא עשו בית שמאי כדבריהם - מאי רבותיה דרבי אלעזר ברבי צדוק שנהג כדברי בית הלל!?
ומביאה הגמרא ראיה נוספת:
תא שמע מהא דתניא:
שאלו את רבי יהושע: צרת הבת - מהו דינה?
אמר להם: במחלוקת ב"ש וב"ה היא!
וחזרו ושאלו אותו: והלכה כדברי מי היא?
אמר להם רבי יהושע: מפני מה אתם מכניסין ראשי בין שני הרים גדולים?
בין שתי מחלוקות גדולות, בין ב"ש ובין ב"ה!
מתיירא אני לענות לכם כדברי מי ההלכה, שמא ירוצו ירוצצו גלגלתי!
אבל, אני מעיד לכם, על שתי משפחות גדולות שהיו בירושלים, משפחת בית צבועים מבן עכמאי, ומשפחת בית קופאי מבן מקושש, שהם בני צרות ערוה, שנישאו לשוק בלי חליצה, כדברי בית הלל, ומהם יש גם כהנים גדולים, ושמשו על גבי המזבח.
ומדייקת הגמרא: אי אמרת בשלמא עשו בית שמאי כדבריהם, שפיר היינו דקאמר רבי יהושע "מתיירא אני", שלא רצה להכריע נגדם ולפסוק שבני הצרות שנשאו בית שמאי הם ממזרים, לפי שחשש מאותם ממזרים שיפגעו בו כיון שפסלם מלבוא בקהל.
אלא אי אמרת לא עשו בית שמאי עצמן כדבריהם - אמאי קאמר "מתיירא אני"?
אלא, שתמהה הגמרא על מה ששנינו בברייתא:
ונהי נמי דעשו, הרי גם אם נאמר שעשו בית שמאי כדבריהם, בעוד שההלכה היא כבית הלל, גם יקשה:
מאי "מתיירא אני" שאמר רבי יהושע?
והא אמר רבי יהושע: אין ממזר אלא מחייבי מיתות בית דין!
ואילו בני הצרות שהתייבמו לפי בית שמאי, בני חייבי כריתות הם, ואינם ממזרים, לדברי רבי יהושע, אפילו לבית הלל.
ואם כן, אין לו כלל לחשוש מממזרים שיפגעו בו אם יפרסם שהלכה כבית הלל, שהרי אין הם ממזרים לדבריו!?
ומשנינן: נהי נמי דהבן של חייבי כריתות ממזר לא הוי - פגום לכהונה, מיהו, הוי!
וחשש רבי יהושע מאותם שיפגום לכהונה.
ויש ללמוד את פגמו של בן חייבי כריתות לכהונה, מקל וחומר מבנה של אלמנה הנבעלת באיסור על ידי כהן גדול.
מה אלמנה, שאין איסורה נוהג בכל, אלא רק בכהן גדול, בנה הנולד מכהן גדול הרי הוא פגום לכהונה, שהרי הוא חלל.
זו, בנה של צרת ערוה שהתייבמה, שאיסורה שוה בכל - לא כל שכן שהוא פגום לכהונה! [2]
ועתה מבארת הגמרא את דברי רבי יהושע, כיצד ענה לשואלים אותו:
והוינן בה: קבעו, שאלו מיניה מרבי יהושע את דין צרות הערוה, האם הן מותרות ליבום כבית שמאי, או שהן חייבי כריתות כבית הלל.
ואילו רבי יהושע קפשיט ליה את דינם של בני הצרות, שנישאו אמותיהן לשוק בלי חליצה, כשהעיד להם על בניהן, שהיו מהם כהנים גדולים.
והרי פשיטא שבני צרות ערוה שנישאו לשוק אינם ממזרים אפילו לבית שמאי, שהרי בני חייבי לאוין הם, ואינם ממזרים!?
ומשנינן: תרתי שתי בעיות קא בעי מיניה דרבי יהושע:
האחת, צרות ערוה עצמן - מאי, מהו דינן? ואם תמצי לומר בצרות ערוה שהלכה כבית הלל, יש לנו לשאול בעיה שניה:
בני צרות ערוה דבית הלל, שנישאו לשוק ללא חליצה - לפי בית שמאי - מהו דינם?
שמא תאמר: למאי נפקא מינה מה דינם של בני צרות ערוה לבית שמאי, והרי כל השאלה היתה על הצד שהלכה כבית הלל?
תשובתך: למיפשט מכאן את דין ולד מחזיר גרושתו לאחר שנישאת לבעל אחר, וגירשה בעלה האחר, והחזירה הראשון אליו באיסור ["לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה"] - לבית הלל.
והיינו, שנלמד ממה שסוברים בית שמאי בולד יבמה לשוק, שאינו אלא ולד חייבי לאוין, לבית הלל, בולד מחזיר גרושתו. שגם הוא אינו אלא חייבי ולד לאוין.
[ואילו בולד איסורי כהונה של כהן הדיוט, כגון גרושה לכהן, פשיטא שהוא אסור מדין "חלל", ואין ללמוד ממנו בקל וחומר].
מי קאמרינן שיש לדרוש קל וחומר כך: ומה אלמנה לכהן גדול, שאין איסורה שוה בכל, שהרי היא אסורה רק לכהן גדול - בנה פגום לכהונה.
זו, גרושה שהחזירה בעלה משנישאת לאחר, שאיסורה שוה בכל - אינו דין שבנה פגום לכהונה.
או דלמא איכא למיפרך לקל וחומר: מה לאלמנה לכהן גדול, שהיא עצמה מתחללת בביאה זו, ולכן גם בנה חלל.
תאמר במחזיר גרושתו משנשאת, שאין היא מתחללת בביאתו, שהרי אסורה היא כבר להנשא לכהן מאז שנתגרשה.
ואילו מאכילת תרומה היא אינה נפסלת, כיון שאין האשה מתחללת בביאת חייבי לאוין אלא בביאת מי שהיה זר אצלה מתמיד, כגון ביאת ממזר. אך לא בביאת מי שנאסר עליה עתה, כגון מחזיר גרושתו משנישאת, או שומרת יבם להנשא לשוק בלי חליצה.
ואמר להו רבי יהשע: צרות עצמן - מתיירא אני לענות לכם מה דינן, שהרי לפי בית שמאי הן מתייבמות, ובניהן בני חייבי כריתות הם, ובני חייבי כריתות פסולים לכהונה, ולכן ירא אני מהם.
הערות
[1] אין אני אוכל זיתים. לפי רש"י החשש היה שמא נגע עם הארץ בחבית חרס, מגבה, וטימא את החבית, והיא מטמאת את הזיתים, כיון שהיו מוכשרים מכח משקה של זיתים מגולגלים. ותמהו הראשונים, שהרי כלי חרס מטמא רק מטומאה בנכנסת אל אוירו ולא במגע בגבו. ותירצו, שבעם הארץ החמירו, שיהיה מטמא אותו אפילו מגבו, מדבריהם, כדי שיתרחקו ממגע עם הארץ. והוסיף הריטב"א שאפשר לומר כי חששו שמא נגע עם הארץ בתוכה. ועוד, שמא היה טמא הכלי עוד לפני שהניחו שם את הזיתים, שהרי "מוסקים בתחילה בטומאה [בכלים טמאים] ".
[2] הלימוד בקל וחומר מאלמנה לכהן גדול הוא לגבי בני חייבי לאוין שאינם פסולי כהונה אלא פסולי קהל. וכגון בני מחזיר גרושתו משניסת, או בני שומרת יבם שנסית לשוק לפני חליצה. והקל וחומר בא ללמד פגם כהונה. ונחלקו רבותינו הראשונים במהות הפגם הזה. כי בעוד שהפגם באלמנה לכהן גדול הוא פגם ברור של חללות, שהיא מתחללת, ובנה חלל, הרי כאן מדובר בפגם של ישראל לכהונה, ואין זה פסול רגיל של חללות, כי לא מצינו פסול חלל אלא בכהן שהתחלל, ולא בישראל. מחלוקת הראשונים היא לקמן בדף מה א, בדין עכו"ם ועבד שבאו על בת ישראל, שהכל מודים בה שהיא עצמה נפסלת לכהונה, כדין בת ישראל שנבעלה לגוי, שעשאה פסולה בפסול זונה. והכל מודים שבנה פגום לכהונה, מקל וחומר מאלמנה לכהן גדול. אך לרש"י הפגם יכול להיות רק בבתה, שהיא פסולה לכהונה, אבל בנה אינו פסול, שהרי פשוט הוא שאינו "חלל", שאין חלל אלא כהן פסול, וזה שנולד מגוי פשיטא שאינו כהן. ואילו הרמב"ן כתב שגם הבן פסול לכהונה, בכך שיש לו "דורות" של פסול, ואם כי בו עצמו אין נפקא מינה לפסולו, הרי בתו שתוולד ממנו תהיה פסולה לכהונה, כמו בת כהן חלל זכר! וכמו כן, כתב הריטב"א, שאם הוא יבוא על אשה הוא יפסלנה כדין ביאת חלל שפוסלת אשה. ומחלוקתם בעבד ובגוי הבא על בת ישראל, הנלמדת בקל וחומר מאלמנה לכהן גדול, נוגעת גם לשאלה בכל הנבעלת לפסולי קהל, מהו גדר הפגם שלה ושל הולד. הקובץ הערות מבין בדעת רש"י שאפשר לפסול אותה רק משום זונה ולא משום חללה, ולכן ניתן לפסול רק את בתה, ששייך בה פסול זונה, ולא את בנה, שלא מצינו שם של פגם "זונה" בבן, אלא רק פסול חללות. והאחרונים [קובץ הערות וחזון איש] כתבו שאפילו אם יבוא כהן על פסולי קהל כגון שומרת יבם שלא נחלצה או על גרושתו שהחזירה, לא יהיה בנו חלל, אלא כהן כשר, לפי שאין הוא מתחלל. אך הביא החזון איש [טו-טו] את ספיקו של הגר"א באם הבת הפגומה לכהונה תנשא לכהן, האם יהיה בנה חלל, או שמא נאמר שהדין "ולא יחלל זרעו" לא נאמר אלא בפסול המפורש בתורה, ולא בדין החדש של פגם לכהונה, הנלמד בקל וחומר מאלמנה לכהן גדול. וטוען החזון איש, שאם נאמר שהבן אינו נפגם לכהונה אלא רק הבת, צריך לומר שעדותו של רבי יהושע בסוגייתנו על כך שבני יבמה שנשאת לשוק בלי חליצה הם כשרים, מזה שששימשו בכהונה גדולה, היא על בנים שנולדו לבת שנולדה מאותה שומרת יבם שנשאה בלי חליצה, כי לבנים שלה עצמה, אין כל פסול, לשיטת רש"י. אך עיין בחידושי רבי שמואל [סימן י], שהוכיח מלשון הרמב"ם, שפסול זונה אינו נובע מביאת איסור גרידא, אלא הוא פסול של פגימה. וכיון שעצם מהות הפסול של זונה הוא פגם, ניתן לשייך אותו גם לבן זכר.
אין אני אוכל זתים פרש"י ז"ל ראה אותה לחין והכיר שהיה ממשקה של זתים מגולגלי' שהוא מכשיר לפי דעתו דאלו מוחל ראשון דכ"ע אינו מבשל ולפי' מוסקים בטומאה וחשש שהיה החבית טמאה משני טומאת עם הארץ שנגע על גבה והוא תימא דחבית כלי חרס הוא שאינו מטמ' מגבו במגע י"ל דבעם הארץ החמירו שיהא מטמא אותו מדבריהם מגבו וצ"ע ומיהו אין צריך לפי' דבלאו הכי נמי אפשר לחוש שמא נגע בתוכה א"נ שהיא עצמה טמאה לפי שמוסקים בתחל' בטומא':
שהיו בני צרות פי' בני צרות שהותרו לשוק בלא חליצה כדברי ב"ה וכדפרש"י ז"ל ובניהם כהנים גדולים דקסברי שאין הולד פגום לכהונ' דקל וחומר מאלמנה פריכא הוא וא"ת לרבי יוחנן בן נורי דפסיל לעיל מאי איכא למימר י"ל דאיהו לא חזי האי עובדא א"נ דאיהו סבר שלא ברצון ב"ש נעשה אלא שהיתה יד ב"ה תקיפא אבל לר' יהושע דברצון ב"ש נעשה והיינו דפשיט מיניה כשרים לכהונה למפשט ולד מחזיר גרושתו פי' נקט האי משום דדמי ללאו דשומרת יבם שאין בו כרת ואינו זר אצלה מעיקרו דאלו בחייבי כריתות או לאוין שאין זר אצלם מעיקרא כגון זר או ממזר ועבד ונתין הרי הן מתחללת בביא' לכהונה ותרומ' כדאית' לקמן במכילתין ושפיר איתא לק"ו דאלמנה בלאו שום פירכא וכדפרש"י ז"ל:
מיחל היוצא מן הזיתים עד שלא נגמרה מלאכתן אינו מכשיר שאינו חשוב משקה ולא ניחא ליה אבל לאחר שנגמרה מלאכתן לדריכה מכשיר רוצה הוא בקיומו כדי שיהו נוחין לדרוך ומכאן אמרו חבית של זיתים מגולגלים ר"ל שהם מוכנים לדריכה צריכה לינקב כדי שיצא המיחל משם ואם לא ניקבה הוכשרו ואם ניקבה וסתמוה שמרים אע"פ שהמיחל בלול בהן ומלחלחן לא הוכשרו שהרי גלה בדעתו שאין נוח לו בכך הואיל וניקבה:
ממה שאמרו כאן הולכתי לו זיתים וראה אותם שהם לחים כלומר והחזיקם במוכשרים וחשש על הכלי שהם בתוכו שיהא כליו של עם הארץ ולא יהא החכם נזהר בו מצד שסובר שאינה צריכה לינקב מפני שאין המיחל אצלו חשוב משקה וכבית שמאי ואמר לו איני אוכל זיתים אתה למד שכל שהביאו לו בשם אדם חשוב דבר שהיא חושדו באיסור לא יאמר אני אוסרו אלא דרך צניעות ודרך ענוה אומר לו איני רגיל בהם או איני אוכל מהן וכן כל כיוצא בזה:
כבר ביארנו שהצרות ניתרות לשוק בלא חליצה ומכל מקום שאר יבמות שנישאו בלא חליצה הרי הן חייבי לאוין ובניהן מכל מקום כשרים לכהונה וכן מחזיר גרושתו ולדה כשר לכהונה ואין אומרין שיהא הולד פגום לכהונה בקל וחומר מאלמנה לכהן גדול שאינו לאו השוה בכל ואעפ"כ בנה חלל שאף אתה אומר מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת בביאה זו אצל המותר לה ר"ל אצל כהן הדיוט וכן לתרומה אם היא בת כהן ושבה לביתו שהרי נעשית חללה בביאה זו תאמר במחזיר גרושה שאינה נעשית חללה בביאה זו שאם לכהונה ומשום זונה הרי פסולה ועומדת משעה שנתגרשה ואם לתרומה אם היא בת כהן ושבה אל בית אביה הרי לא נתחללה בכך בביאת ישראל שביאת כהן הוא שעושה האשה חללה בכל שהיא פסולה אצלו אבל ביאת אדם אחר אינה פוסלתה לתרומה משום זונה בחייבי לאוין אלא בפסול מתחלתו כגון ממזר וגוי ועבד ואע"ג דבחייבי כריתות לא בעינן זר מעיקרו לפסול לתרומה בחייבי לאוין מיהא בעינן פסול מתחלתו ויבמה לשוק אע"ג דלכהונה אסירא משום זונה הא בלאו הכי נמי אסירא וכן שמכל מקום לתרומה לא נפסלה ולמדת שכל חייבי לאוין שבישראל שאין בו פגם יוחסין כגון יבמה לשוק ומחזיר גרושה משנשאת אין הולד פסול לכהונה ומכל מקום יש מפרשים שאין זונה אלא ממי שאין לו בה קדושין כמו שיתבאר בפרק החולץ לקמן מ"ד ב':
א) וא"ת כי קאמר לקמן גבי עובד כוכבים ועבד ומה אלמנה וכו'. לימא גר עמוני שבא על בת ישראל יוכיח. שאיסורן שוה בכל ואין בתו פגומה לר' יוחנן דאמר התם בתו כשרה לכהונה. וי"ל לרשב"ג דאמר התם [דגר עמוני אין] פוסל אשה בביאתו משום דכל שאתה נושא בתו אתה נושא אלמנתו ניחא דליכא למימר הכא גר עמוני יוכיח דאיכא למימר מה לגר עמוני שאין פוסל אשה בביאתו וגם ליכא למימר מצרי ראשון יוכיח דשאני מצרי ראשון דליכא רק עשה. וא"ת מאי האי דקאמר הכא למפשט ולד מחזיר גרושתו הלא אין לדמות ולד יבמה לולד מחזיר גרושתו דבולד מחזיר גרושתו גלי קרא היא תועבה ואין בניה תועבין אבל ולד יבמה דלא כתיב בה מיעוטא אימא מק"ו דהוי פגום. וי"ל דאם איתא דולד מחזיר גרושתו כשר משום דגלי קרא מעתה גם גבי ולד יבמה לשוק יש לנו לומר דכשר דלא מצינו למימר דפגום הוי מק"ו דאלמנה דאיכא למימר מחזיר גרושתו יוכיח דאיסור ששוה בכל הוא ואין בנה פגום:
גמ' נהי נמי דממזר לא הוי פגום כו' למאי דבעי למימר השתא דעשו ב"ש ואבני צרות דב"ש לב"ה קאמר מתיירא אני משום דפגום מיהא הוי אין לפרש נמי הא דקאמר מעיד אני לכם כו' שהם בני צרות שהם כהנים גדולים אבני צרות דב"ש דא"כ ה"ל עדותו לסתור דבריו דקאמר מתיירא אני משום דפגום הוויין אלא דצ"ל דלצדדין קתני מתיירא אני אבני צרות דב"ש לב"ה דפגום מיהא הויין ומעיד אני לכם אבני צרות דב"ה לב"ש דלאו פגומין הן כדמסיק דליכא למילף מאלמנה לכ"ג וק"ל:
בפרש"י בד"ה היא עצמה מתחללת כו' דכתיב לא יחלל זרעו בעמיו ועמיו היינו אשתו עכ"ל אבל לקמן בפרק החולץ (יבמות דף מ"ד) פרש"י שכן היא עצמה מתחללת כו' דכתיב לא יחלל זרעו ולא כתיב לא יחל ומשמע ב' חילולין א' לו וא' לה כו' וכן פרש"י בפ' י' יוחסין ובפרק ד' מיתות דף נ"א וכתב שם מהרש"ל דזה לא היה ולא נברא אלא דבפרק י' יוחסין (קידושין דף ע"ז) ילפינן לה בברייתא מלשון חילול דמשמע מי שהיה כשר ונתחלל כו' ע"כ תוכן דבריו ונעלם מעיני הרב סוגיא דפ"ק דתמורה דבהדיא אמרינן התם נימא קרא לא יחל מאי לא יחלל א' לו וא' לה והיינו כפרש"י בפרק החולץ ובפרק ד' מיתות אבל פירושו דהכא דיליף לה מבעמיו לא מצינו בשום מקום וצ"ע:
גמרא וא"ל צרות מתיירא אני בני צרות כו'. ק"ק כיון דקאמר להו בני צרות דב"ה לב"ש אינו פוגם היאך לא היה מתיירא לומר צרות מתיירא אני דע"כ דרצונו מתיירא אני לומר דהלכה כב"ה ומשוי להו בני צרות דב"ש פגום דבני צרות דב"ה לב"ש הא קאמר דמעיד אני שאינן פגום ויש ליישב דלתלמידיו בצנעא קאמר הכי דמתיירא אני וק"ל:
תד"ה א"ל איני אוכל כו' ובגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה כו' עכ"ל לא הוה צריכי לכך אלא כיון דרבי צדוק ודאי פרוש היה ובגדי ע"ה מדרס לפרושים:
בד"ה מה לאלמנה כו' וקשיא דנהי דמכי תהיה כו' נילף בק"ו שתתחלל כו' ועוד דדחקינן כו' ת"ל מהאי ק"ו כו'. עכ"ל יש לעיין בזה דאימא דהך קושיא היא תירוצה של הראשונה דלהכי איצטריך קרא בעמוני ומואבי כו' למילף מניה מדאצטריך קרא בעמוני כו' ול"ל קרא דהא אתי מק"ו דאלמנה אלא דאתי למידק הא כיוצא בהן דהיינו יבמה לשוק לא תתחלל ואף על גב דקרא אינו חוזר לגופיה אין לחוש בזה דכה"ג כתבו התוס' לר"י בן נורי דלא איצטריך קרא במחזיר גרושתו היא תועבה ואין בניה תועבה אלא למידק מיניה ביבמה לשוק דבניה תועבה וי"ל דהכא ליכא למידק מדאצטריך קרא דלא נילף מק"ו שתתחלל דאימא מלתא דאתי בק"ו טרח וכתב לה קרא ודו"ק:
בא"ד דמתחללת בביאת גר עמוני כו' התם מקרא דריש כו' עכ"ל. הוא מגומגם דמשמע מדבריהם דמקרא דכי תהיה לאיש זר דרוש בגר עמוני דמתחללת משום איסור חללה וא"כ תקשי בבא על אחותו דזונה משוי לה ולא משוי לה חללה הא מהאי קרא דכי תהיה לאיש זר גו' נדרוש גם בבא על אחותו דמשוי לה חללה דהא אחותו נמי בכלל זר אצלה מעיקרא הוא. ועי' במ"ש בחדושינו פ' י' יוחסין לדעת רוב הפוסקים דבשום דוכתא ליכא איסור חללה אלא מאיסור כהונה והא דמרבינן נמי גר עמוני כו' מכי תהיה לאיש היינו משום איסור זונה ולא חללה:
בא"ד ומיהו י"ל דדוקא ר' יהודה אית ליה כו' במה הצד מאיסור כהונה כו' עכ"ל. וצ"ל לר' יהודה דקושטא דיבמה לשוק מתחללת בביאה דנילף במה הצד וילפינן נמי ק"ו דבנה פגום דהא ליכא למיפרך מה לאלמנה כו' וק"ק דא"כ מי הכריחם לדחוקי ור"י בן נורי לעיל דאימא דסבר כר"י דניליף שהיא מתחללת במה הצד ואפשר שבזה כוונו לעיל בתירוץ קמא דלית ליה פירכא דמה לאלמנה כו' ודו"ק:
תוס' ד"ה אמר לי וכו' עד ולר"י נראה דודאי ידע ביה ר' יוחנן וכו'. דגם לפי' ר"י ע"כ צריך לשנויא קמא דהא לפי' ר"י יש לדקדק יותר במה דן רבי יוחנן את רבי צדוק שקנה החבית מעם הארץ אלא ודאי גם לדידיה צ"ל שדן אותו משום שהוא תלמיד ב"ש וס"ל דא"צ לנקוב ולכך לא חשש לקנותו מעם הארץ ולא הוסיף ר"י אלא שלפי' רש"י צ"ל שהיה ר' יוחנן חושש מן הספק שמא לא היה נזהר רבי צדוק ממגע ע"ה ולר"י לא היה חושש מן הספק אלא דודאי ידע ביה וכו':
רש"י בד"ה צריכא כו' מכשיר כשמן ומ"ה נקבו כדי שיצא כו' כצ"ל:
תוס' בד"ה צריכא כו' לא גזרו על המסיקה. נ"ב פי' למסוק בטהרה כמו שגזרו על בציר לבצור היין בטהרה:
בד"ה מה לאלמנה כו' נילף בק"ו שתתחלל כו'. נ"ב כאן שייך ובהחולץ נמי יליף כו' וקאמר וכי תימא כו' דבא עליה עשאה זונה ול"ל טעם דעשאה זונה היא גופא תתחלל ועוד דדחינן לקמן כו' כצ"ל:
בא"ד או מאלמנה או מחלל כו' כצ"ל:
גמרא ת"ש דארב"צ כשהייתי לומד תורה כו'. תוספתא פ"ב דסוכה וע"ש:
רש"י ד"ה שהן לחים. ושמא נגע בגב החבית וטמאה כו' וטמאתם. כצ"ל. ותמוה דהא כ"ח אינו מיטמא מגבו ואולי כוונתו שהסיטו וס"ל דע"ה מטמא בהסיט לתרומה עי' תוס' חגיגה (יט ב) אבל א"כ היו הזיתים ג"כ מטמאים בהסיטו ול"ל וטמאתם ור"ל החבית טמאתם:
רש"י ד"ה היא עצמה מתחללת. ועמיו היינו אשתו. אולי משום דכתיב לא יטמא בעל בעמיו ומפרש דר"ל באשתו ועי' קדושין (עז א) מ"ט דר' דוסתאי כו' לא יחלל זרעו בעמיו בעם אחד כו' ע"ש בפרש"י:
מָה אַתֶּם מַכְנִיסִין רֹאשִׁי בֵּין שְׁנֵי הָרִים גְּדוֹלִים, בֵּין שְׁתֵּי מַחֲלֹקוֹת גְּדוֹלוֹת, בֵּין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל? מִתְיָרֵא אֲנִי שֶׁמָּא יָרֹצּוּ גֻּלְגַּלְתִּי. נראה לי בס"ד הכונה דכל חד מנהון יש לו טענה של רוב כי בית הלל יש אתם רוב מנין ובית שמאי יש אתם רוב בנין דחריפי טפי ונמצא שניהם הרים גדולים הם דיש יתרון בזה מה שאין בזה ויש יתרון בזה מה שאין בזה.
ועוד השני מחלוקות האלה הם גדולות מפני שהם נוגעים בענין היחוס ולעז ממזרות ולא דמיין למחלוקת של שאר איסורין.
רש"י ד"ה היא עצמה מתחללת וכו'. ועמיו היינו אשתו. עי' לקמן דף סט ע"א ברש"י ד"ה מקיש זרעו:
תוס' ד"ה מה לאלמנה וכו' וי"ל דר"י ס"ל כר"ע. עי' לקמן ד' מז ע"א תד"ה נאמן:
בגמרא אלא שסתמוה שמרים: פי' והוי שלא לרצון שאין מכשירין, וק"ל דמה בכך דשלא לרצון הוא הא כיון שחשש שמא טמא ע"ה את החבית כפי' רש"י א"כ החבית טמא את המשקה ומשקים טמאים מכשירין לרצון ושלא לרצון דטומאתן והכשירן באין כא' כמבואר במכשירין (פ"א) ובשלמא אהא דנקב וסתמוה שמרים דמתניתן ל"ק היכי משכחת לה די"ל דמשכחת דהוכשר בחבית טהורה ואח"כ נתנגב ונגעה בו טומאה והוי נפקותא דלא נטמא משום דהכשירו לא חשיב הכשר אבל כאן לא שייך זה, ואין להשיב מהמתניתן דמכשירין (פ"ד משנה ב') דהתם ה"ט כיון שנבלעו המים בשיער לא חשיב משקה כן הוי לפי' הראב"ד והר"ש והרא"ש א"נ שלא נטמאו המים כשניער המים בכח לפי' הרמב"ם אבל כאן אכתי קשה, ונ"ל ע"פ מה דאמרינן בשבת (דף י"ז) הניחא למ"ד כלי טמא חושב משקים וכו' ע"ש שהביאו התוספ' שיש פלוגתא בתוספתא דלר"מ משקה טמא לכ"ע בכי יותן ולרבי יוסי לא ע"ש, ולכן י"ל דר"י החורני סבר כרבי יוסי דלכ"ע אין כלי טמא חושב משקה ולכן הותר לו:
שם מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת: ק"ק במאי מספקא להו הא ק"ו אדם דן מעצמו וגם פירכא אדם פריך מעצמו, וי"ל ע"פ מה שכתבו התוספ' דנילף במה הצד ותירצו דדוקא ר' יהודה אית לי' הך סברא ולא רבנן, וא"כ י"ל דבהא מסופקים השואלים אי כר"י אי כרבנן, אי נמי י"ל ע"פ מה שכתב הרמב"ן לקמן (דף מ"ד) דטעם דריב"נ דס"ל לעיל דלב"ש בנה פגום דיליף מק"ו ולא פריך שכן היא עצמה מתחללת דס"ל דגם ביבמה לשוק מתחללת דלא בעינן זר מעיקרא ע"ש, וא"כ י"ל דבזה מסופקים אי בעינן זר מעיקרא או לא:
שם ברש"י ד"ה שהן לחין. ושמא נגע בגב החבית: הריטב"א תמה על פירושו דהא חבית כלי חרס הוא שאינו מטמא מגבו, ועוד דלמה לא פירש דשמא נגע מתוכה והניח בצ"ע, ולענ"ד אולי דהנה בה' אבות הטומאות (פ"ז) יש פלוגתא בין הרמב"ם להראב"ד שלהרמב"ם אם נגעו משקים טמאים באחורי כלי אפילו כלי חרס נטמאו אחוריו וע"ש בראב"ד שכתב שיצא כן להרמב"ם ממה דאמרינן בבכורות (דף ל"ח) מה כלי חרס נטמא גבו ולא נטמא תוכו וכו' אבל הוא חלק עליו וס"ל דמשקים טמאים לא מטמאים כלי חרס מגבו, גם מבואר ברמב"ם (שם) דטומאה זו דאחוריו אינה רק לענין אוכלי קדש דכלי שנטמא אחוריו כולו טמא לקדש אבל לענין תרומה לא נטמא ע"ש, ולפ"ז י"ל דרש"י ס"ל הכא כשיטת הרמב"ם וס"ל דר"י החורני הי' אוכל חולין שלו על טהרת הקדש ולכן חשש שמא נגע ע"ה בגב החבית שהי' שם משקה טופח להטפיח וטמא את המשקה והמשקה טמאה החבית והאוכלים שבתוכו די"ל דס"ל חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמי ולכן כלי שנטמאו אחוריו כולו טמא לחולין שנעשו על טהרת הקדש, ומה שהכריח לרש"י לפרש כן ולא פירש בפשטות שחשש שמא נגע ע"ה מתוכו, י"ל דהוקשה לו קושית התוספ' איך הי' חושש ר"י החורני שר"צ ובנו רבי אלעזר לא יחושו למגע ע"ה, ועל מה שתרצו התוספ' דהי' חושש שמא לא הקפיד ר"צ מפני שמתלמידי ב"ש הוא והם ס"ל דאין צריך לנקוב, קשה קצת דא"כ כי דייק בגמרא אא"ב עשו היינו רבותי' אלא אי אמרת לא עשו מאי רבותי', עדיפא מזה ה"ל למידק אי לא עשו מה הי' חושש ר"י, ולכן הי' ס"ל לרש"י דר"י הי' חושש שמא הניח ר"א ב"ר צדוק ליגע ע"ה מאחורי החבית דלו לשיטתו ליכא חשש בזה אפילו הי' אוכל חולין שלו על טהרת הקדש דהוא ובתרומה כלי שנטמא אחוריו לא נטמא תוכו כמבואר (שם) אבל הוא הוי ס"ל דכקדש דמי ולכן לדידי' חשיבי הזיתים כטמאים אם הוכשרו, ואל תתמה על מה שכתבנו דרש"י ס"ל כשיטת הרמב"ם שהרי מפירושו בבכורות (דף ל"ח) נראה בפירוש שס"ל כהראב"ד דליכא טומאת אחוריו בכלי חרס וכן ביאר דעתו המשנה למלך (ה' כלים פ"א) ע"ש שהרבה פעמים מצינו לרש"י כן שפירש על פי שיטות חלוקות ואזכיר רק אחת לדוגמא שבע"ז (ס:) כתב בפשיטות דאדם הנוגע בזב בקנה טמא ובנדה (מ"ג.) דחה שיטה זו בשתי ידים ע"ש, ולכן שפיר י"ל ג"כ דפירש הכא ע"פ שיטה זו דס"ל הרמב"ם כוותה אף שבבכורות ס"ל כשיטת הראב"ד:
בד"ה אין צריכה לנקב. דמי פירות הן ואין מכשירין: הרמב"ם והראב"ד ותוספ' שנץ והברטנורא בעדיות (פ"ד) פירשו דכ"ע אית להו דמוהל ה"ה כשמן רק דפליגי אי סגי במחשבה דלא ניחא לי' או אם צריך לעשות מעשה לגלות מחשבתו ע"ש, וא"כ צריך טעם למה לא פירש גם רש"י כן, אבל י"ל ע"פ מה שהקשתי לעיל דמה מועיל שסתמוהו שמרים הרי אם טמא ע"ה את החבית משקים טמאים מטמאים שלא לרצון ותרצתי דר"י החורני ס"ל כר"י דאין כלי טמא חושב משקה, אכן י"ל עוד דרש"י רצה ליישב קושיא זו גם לאידך מ"ד ולכן פירש דטעם דב"ש הוא דלא חשיב לי' משקה שהרי לפי מש"כ התוספ' מה שלא רצה ר"י החורני לאכול היינו משום שחשש שמא ר"צ ובנו ס"ל כב"ש והניחו לע"ה ליגע כיון שב"ש ס"ל א"צ לנקב אך זה לא שייך רק אי ב"ש לא חשיב מוהל משקה דאי חשיב משקה ורק משום דלא ניחא לי' ס"ל לב"ש דא"צ לנקב אכתי היו צריכים לזהר ממגע ע"ה כיון דאם טמא ע"ה את המשקה אזי מכשיר אפילו שלא לרצון ולכן פירש דטעם דב"ש משום דלא חשיב מוהל משקה כלל ולכן חייש ר"י החורני שמא ס"ל כב"ש והניחו לע"ה ליגע אבל אחר שהודיעו לי שסתמוהו שמרים הרי הראו לו שחיישי לב"ה לחשבו משקה שהרי נקבו החבית שלא לעשותם מוכשר לכן אכל מהם ר"י החורני, ולפ"ז מיושבת קושיתנו הנ"ל גם למ"ד דכלי טמא חושב משקה ואף דלעיל כתבתי לשיטת רש"י במה שפירש שמא נגע בגב החבית דרצה ליישב בזה קושית התוספ' שלא חשד לר"צ שמא עשה כב"ש אלא שמא ס"ל דכתרומה דמי, י"ל שזה כתב רש"י להך שיטה אי נימא דר"י החורני ס"ל דאין כלי טמא חושב משקה דלפ"ז באמת טעם דב"ש כפי' הראשונים אבל הכא פירש לאידך שיטה שיתיישב טעם דר"י החורני לשני התנאים לר"מ ולר"י:
בד"ה היא עצמה מתחללת. ועמיו היינו אשתו: עיין במהרש"א שהקשה הא בתמורה (דף ד') ילפינן כן מלא יחלל, ולכאורה זה לא יקשה כ"כ דלפי המבואר שם רק לאביי אמרינן כן, וי"ל דדרשא דהכא אליבי' דרבא אזלא, וא"ע מצאתי כן בספר שער המלך (הל' א"ב) ע"ש, ועוד הביא שם תירוץ בשם ש"מ כ"י דצריך בעמיו לגלות דחלול שני דמרבינן מלא יחלל הוא באשתו, אכן לכל התירוצים ק"ל הרי בעמיו ליכא למידרש על אשתו דצריך להא דדרשינן מיני' בת"כ לפסול בת חלל זכר לכהונה וע"פ דרשה זו דרשינן גז"ש בקידושין (דף ע"ז) להכשיר בת חללה ולכן דעת רש"י צ"ע:
שם בתוספ' ד"ה צריכה לנקוב. דמוהל אינו מכשיר: לפי' רש"י דטעמא דב"ש משום דס"ל דמוהל מי פירות חשיב לכאורה ל"ק קושיא זו דמה שגזרו על הבצירה הוא כב"ש דלב"ה בוצרין בטומאה והר"י פורת גופא אב"ש התם מפרש כן והרי ב"ש גם הכא ס"ל דמוהל אינו מכשיר אבל לפי' הברטנורה דלעיל דטעמא דב"ש משום דלא ניחא לי' שפיר ק' קושית התוספ', ולכאורה מזה ראי' לפי' רש"י, אכן בשבת (דף קמ"ד) כתב רש"י בעצמו כדברי התוספ' דכאן דג' מיני מוהל הן:
בד"ה למאי. לב"ה דקאי בה: לענ"ד י"ל ביישוב קושיא זו ע"פ מה שכתבתי לעיל בשם תוספ' הרא"ש דאחר דדרשינן היא תועבה למעט ולד מחזיר גרושתו תו ליכא למילף ולד יבמה לשוק מק"ו די"ל דולד מ"ג יוכיח דאיסורה שו' בכל ואעפ"כ אין בנה פגום ולכן כיון דשם בנדה כבר הקשו אנשי אלכסנדריא לר' יהושע על ולד מ"ג והשיב מהיא תועבה לכאורה לא הקשו לו מידי כאן דאפילו ליכא למיפרך מה לאלמנה וכו' מכ"מ ליכא למילף מק"ו מאלמנה לכן הא דאמר למיפשט מחזיר גרושתו להשמיענו שהשואלים דהכא לא ידעו מתשובת ר' יהושע לאנשי אלכסנדריא:
בד"ה מה לאלמנה. דלהכי אייתר לי' חללה: פירש דהך חללה גבי כה"ג מיותר דנוכל ללמוד מכ"ה אלא לדרשה אתיא דאין חללה אלא מאיסור כהונה כדאמרינן בקידושין (דף ע"ז) ע"ש:
בא"ד. דדוקא ר"י אית לי' הך סברא: ק"ק לפ"ז מאי פריך לקמן (דף מ"ד) לר"ש בר רבי הך פירכא דמה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת וחזר ע"י קושיא זו מאוקימתא אימא דכר' יהודה ס"ל ויליף במה הצד, וי"ל ע"פ מש"כ התוספ' דר' יהודה כר"ע ס"ל דיש ממזר מח"ל והכל מודים דלקמן ע"כ לאו כר"ע ס"ל כמבואר שם:
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
(טו ב) ואע"פ שתלמיד שמאי היה וכו'.—פי' שר' יוחנן החורני היה תלמיד שמאי (עי' מ"ש בסוכה כח א, עמ' 66).
תו׳ ד״ה למאי נ״מ כו' דהומ״ל ולד יבמה גמורה לשוק. ויש לדחות קו' התו׳ עפד״התו לעיל יד"ב בד"ה נעשה כדב״ש כו' מדאצטריך במחזיר גרושתו היא תועבה כו׳. וע' תו׳ נדה דף ע׳ ע״א ועלא"ז רש״א לקמן מ"ד בה"ד מה לאלמנה כו׳ וא״כ י״ל דהאיבעא הכי דנ"מ לולד מחזיר גרושתו מי קאמרינן ק״ו וצריך היא תועבה בגרושה לגופי' ול"ל יבמה גמורה לשוק בק״ו מאלמנה דגרושה יוכיח וא״כ ביבמה לשוק אין בנה פגום. או דאיכא למיפרך מה לאלמנה שהיא עצמה מתחללת וא״כ לא צריך היא תועבה בגרושה לגופא אלא למידק ביבמה לשוק דבני׳ תועבה וא"ל בני צרות אני מעיד לכם דכשרין וע"כ דילפינן מגרושה והיא תועבה אצטריך לגופא ולא למעוטי יבמה לשוק וא״כ כיון דבח״ל כשרין מוכח דידעינן מחזיר גרושתו בק״ו וצריך היא תועבה לגופא ומוכח שפיר וולד יבמה גמורה לשוק:
באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org | לתנאי הרישיון, הקדשות ומידע נוסף
סימן ט"ו
בדין יבמה שבא עליה זר
גמ' ד' ט"ו. ת"ש שאלו את ר' יהושע צרת הבת מהו אמר להם מחלוקת ב"ש וב"ה, הלכה כדברי מי, אמר להם מפני מה אתם מכניסין ראשי וכו', אבל אני מעיד לכם על שתי משפחות גדולות שהיו בירושלם גו' שהם בני צרות ומהם כהנים גדולים כו', קבעי מיני' צרות, וקפשיט לי' בני צרות, תרתי בעי מיני', צרות מאי, ואם תמצא לומר צרות כבית הלל, בני צרות דבית הלל לב"ש מהו, למאי נפקא מינה למיפשט ולד מחזיר גרושתו לבית הלל, מי אמרינן ק"ו ומה אלמנה לכה"ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום, זו שאיסורה שוה בכל אינו דין שבנה פגום, או דילמא איכא למיפרך מה לאלמנה שהיא עצמה מתחללת, וכתב רש"י בד"ה היא עצמה, ז"ל, תאמר במחזיר גרושתו שאין מתחללת בביאה זו דאי לינשא לכהן כבר מיפסלא משעת גירושין, ואי בתרומה דבי נשא לא מיפסלה, כדאמרינן בפ' אלמנה לכהן גדול דאין נפסלת בביאת חייבי לאווין, אלא בזר אצלה מעיקרא, לאפוקי מחזיר גרושתו ויבמה לשוק דלאו זר מעיקרא הוא כו'.
אכן הרמב"ם כתב בפי"ח מהלכות איסורי ביאה הלכה ג' ז"ל, וכן יבמה שבא עלי' זר עשאה זונה, והוא תמוה, דהרי אמרינן מה לאלמנה שהיא עצמה מתחללת, הרי דיבמה לזר לא נפסלה, עוד תמה המ"מ אמאי הרמב"ם בהלכה א' כתב דמפי השמועה למדו שבת ישראל שנבעלה לאדם שהיא אסורה להנשא לו היא זונה, ולא ביאר דמחזיר גרושתו משניסת לא נפסלה מלאכול בתרומה משום דלאו זר אצלה מעיקרא הוא, כדאיתא לקמן בדף ס"ט, והכא, דקאמר מה לאלמנה שכן הוא עצמה מתחללת.
א) והנה הראב"ד בפ"א מהלכות איסורי ביאה פסק כלישנא בתרא דרבה, דבאונס לא הוי זונה, ותמה שם המ"מ, דהא אמר רב עמרם דאשת ישראל שנאנסה פסולה לכהן, וכיון שהראב"ד פוסק כלישנא בתרא דרבה איך פוסק להא דרב עמרם, וזה אי אפשר להלום דברי רב עמרם ולישנא בתרא דרבה, דהא אשת ישראל שנאנסה, אין כאן משום טומאה, וע"כ משום זונה מתסרא, הרי דאף באונס הויא זונה.
אכן לפי דברי המ"מ, יקשה על לישנא בתרא דרבה דס"ל דבאונס לא הויא זונה, א"כ יקשה מתניתין דכתובות, מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן המעין ונאנסה ואמר ר' יוסי אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה כשירה, הא אם אין רוב אנשי העיר משיאין פסולה, והא התם באונס הוי וע"כ צריך לומר דלפסול גם לישנא בתרא דרבה מודה דנפסלה אם נבעלה לפסול לה, דילפינן מקרא דבת כהן כי תהי' לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה נפסלה, ורק ללקות משום זונה ס"ל ללישנא בתרא דרבה דזונה הוי דוקא אם זנותה הי' ברצונה, אזי נעשות בשביל זה זונה, אבל אם היא לא זנתה ברצון לא נעשות זונה, אבל פסול דכי תהי' לאיש זר, כיון שנבעלה לפסול לה נפסלה, וא"כ אפשר להלום דברי לישנא בתרא דרבה עם דברי רב עמרם, דאע"ג דזונה לא הויא באונס, אעפי"כ נפסלה משום שנבעלה לפסול, וכי תהי' משמע בכל גווני בין באונס בין ברצון.
אכן אפשר לומר, דהמ"מ הקשה מטעם דסבירא לי' דבאשת איש כיון שאיסורה ע"י קידושין לא נפקא מקרא דכי תהי' לאיש זר, שזה אינו זר אצלה מעיקרא וכמו שהקשה תוס' לקמן בדף ל"ה על דברי רש"י דס"ל דאשת ישראל שנאנסה נפסלה לכהונה מקרא דכי תהי' לאיש זר, וע"ז הקשה בתוס' הא לאו זר אצלה מעיקרא הוא, אכן הא כתבו שם בתוס' דאף שאשת ישראל שנאנסה אין בה טומאה לבעלה, אבל טומאה לכהן ולתרומה הויא אף באונס, והתוס' בדף מ"ד הביאו גם בשם ר"י דאשת איש נפסלה מקרא דכי תהי' לאיש זר משום דאין תופסין קידושין, ונראה לי דהר"י שם יפרש דהא דבעי בגמ' לומר דמחזיר גרושתו לא הויא זר משום דאין זר אצלה מעיקרא. אין הפירוש דזר הוא דוקא בזר אצלה מעיקרא, אלא דלא קרי זר אלא מי שהוא מעיקרו מין אחר, אבל מי שאינו מין אחר שאיננו נתין וממזר וכדומה, איננו זר עתה, דרק איסור יש אבל איננו בגדר זר, כל זה אם תופס קידושין ורק איסור הוא דרביעי, אבל בחייבי כריתות דאמרה התורה דאין תופס קידושין הרי התורה עשאו לזר במה שאמרה שאינו תופס קידושין, וא"כ שפיר נוכל ללמוד דאשת איש שנבעלה לאיש אחר אף באונס פסולה מקרא דכי תהי' לאיש זר, וא"כ בודאי אפשר להלום דברי רב עמרם עם לישנא בתרא דרבה.
ב) ואפשר לומר דהרמב"ם והראב"ד בפי"ח מהלכות איסורי ביאה אזלי לטעמיהו, שהרמב"ם כתב שהזונה היא שנבעלה לאדם שאסורה להנשא לו איסור השוה בכל, והראב"ד כתב שאין זונה אלא מחייבי כריתות או מעכו"ם ועבד שאין בהן קידושין מיהו כל הפסולים לבא בקהל אם בא עלי' פסולה מן הכהונה ומן התרומה כו' אבל ללקות משום זונה לא, והיינו משום דבגמ' שם אמרינן אשכחן לתרומה, לכהונה מנא לן, ק"ו וכי מזהירין מן הדין, גילוי מילתא בעלמא, והנה ללישנא קמא דרבה דאף באונס מקריא זונה ע"כ דזונה הוא ג"כ דין בפסלות ובפגימה, דכל שנבעלה ביאה פסולה מאדם שאיסורו שוה בכל נפגמה ונעשית זונה, וא"כ שפיר אמרינן גילוי מילתא בעלמא, דכיון דגלתה התורה שאם נבעלה לזר אצלה פסולה לתרומה, הרי שביאת הזר אצלה עשאה לפגימה וממילא הויא זונה, שהרי זונה ג"כ תלוי בפגימה, שהרי אף באונס הויא זונה, אכן ללישנא בתרא דרבה דבאונס לא הויא זונה, הרי דזונה איננה משום פגימה, דפגימה אין לחלק בין אונס לרצון, אלא דזונה הויא משום שעברה על האיסור ברצון, נעשית זונה, א"כ לא שייך כלל גילוי מילתא בעלמא, דאף דילפינן מקרא דכי תהי' דכיון שנבעלה נפגמה, ופגומה אסורה לתרומה ולכהונה, אבל לעשותה זונה דוקא באיסור כריתות, אבל לא מחייבי לאווין, שאין ללמוד כלל מפגימות לאיסור זונה.
והנה לכאורה קשה איך אמרינן דזר הוא דוקא בזר אצלה מעיקרא, ויבמה לשוק לא תתחלל משום דלאו זר אצלה מעיקרא, הא בפירוש קרי רחמנא זר, שהרי כתיב לא תהי' אשת המת החוצה לאיש זר הרי דיבמה לשוק הוי לזר, אכן אפשר לומר דדוקא התם דקרא אשמעינן דמשום שנבעלה לפסול נפסלה, א"כ הפירוש זר מה שהוא פסול לה, שם ילפינן דוקא אם הוא זר מעיקרא, אבל אם איננו זר מעיקרא, לא הוי פסולו זרות, אבל ביבמה מה דקרי רחמנא זר אין הטעם משום פסולו, אלא שאיננו מן האחין, אפשר דכאן לא דייקינן זר אצלה מעיקרא, וא"כ אפשר דאף יבמה לשוק אין נפסלת אם אין זר אצלה מעיקרא.
אכן הא קאמר בגמ' דף י"ג דילפינן מקרא דלאיש זר דאין קידושין תופסין ביבמה, הרי דסבירא לגמ' דמדקרי זר, ראי' שאינו תופס קידושין, וא"כ ע"כ לסוגיא דגמ' הנ"ל התורה קראה ליבמה לשוק זר משום פסלותו שאין תופס קידושין, וכיון שאין תופס קידושין בודאי דפוסל בביאתו, דהרי רחמנא עשאו לזר, וע"כ צ"ל דהאי סוגיא דסברה דאפשר להיות שיבמה לשוק אינה מתחללת, ע"כ אתיא כשמואל דהוא לא דריש מלאיש זר דאין תופס קידושין, והוא יסבור דקריא רחמנא זר שאינו מן האחין, דלא קאי מטעם פסלות, והא דמספקא לי', משום דדילמא ללאו הוא דאתא, או קרא ללמוד בא, דלא תהי' הוי' וא"כ לב"ש דהוא דריש החוצה, מכלל דאיכא פנימית, אליבא דב"ש, בודאי דתפסי קידושין ביבמה לשוק, ורק לב"ה דלא דרשי החוצה מכלל דאיכא פנימית, לדידהו אפשר לומר דלא תפסי קידושין.
ובזה יש לישב מאי דקאמר בדף ט"ו, תרתי בעי מיני', צרות מאי, ואת"ל צרות כב"ה, בני צרות לב"ש מהו, למאי נפקא מינה למיפשט ולד מחזיר גרושתו לבית הלל, והקשה בתוס', דאמאי נקט ולד מחזיר גרושתו, דהוה לי' למיפשט ולד יבמה גמורה לשוק לב"ה דקאי בה, אכן לדברינו משו"ה לא קאמר אליבא דבית הלל דלבית הלל דלא דרשו החוצה מכלל דאיכא פנימית, אפשר דאין קידושין תופסין ביבמה, וכיון דאין קידושין תופסין ביבמה, בודאי דיבמה לשוק נפסלה, דאם אין בה קידושין הויא בכלל כי תהי' לאיש זר, אף אם אין זר אצלה מעיקרא, דכיון דאין תופס קידושין זהו זרות, משו"ה קאמר למיפשט ולד מחזיר גרושתו, דודאי לב"ה תופס קידושין, ומבעיא לי' אי הויא זר, היכא דאין זר אצלה מעיקרא ותפסי קידושין.
והנה הא דמספקא להו לתלמידי ר' יהושע מי אמרינן ק"ו מאלמנה לכה"ג. או דילמא מה לאלמנה לכה"ג שכן הוא עצמה מתחללת, ולכאורה מאי תיבעאי להו, הא פשיטא היכא דאיכא למיפרך פרכינן וכן לקמן בדף מ"ד פריך אלא אלמנה קשיא, מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת, אכן באמת הקשה זאת תוס' בדף י"ד, דאמאי איצטריך לר' יהושע קרא דהיא תועבה ואין בני' תועבין ועיין שם בדברי תוס' דמסקי דתלמידי ר' יהושע לא מסקי אדעתיהו הנך דרשות, וכמובן זהו דוחק גדול.
והנה ראיתי שם תוס' ישינים בדף מ"ד כתבו בשם הר"ח, דהא דאיתא ברייתא, היא כשירה, לא קאי על מחזיר גרושתו, דנהי נמי דולדה כשר משום דכתיב היא תועבה ואין בני' תועבין, מ"מ איהו אפסלה מתרומה דבי נשא, ובירושלמי מפורש כן:
ולכאורה הדברים תמוהים דהא בגמ' אמר ד' ס"ט, ואימא אף מחזיר גרושתו, ושני זר מי שזר אצלה מעיקרא והרי שם ג"כ בדף מ"ד בהאי סוגיא מפורש איתא מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת.
ולכן נראה לי, דהאי דמספקא לתלמידי ר' יהושע, זהו גופא דמספקא להו, איך הוא הפירוש בזר, אם הפירוש דאם איננו מין אחר כמו עכו"ם ועבד וממזר אי הוי זר מפני שאסור עתה, או דילמא אף שאסור כיון שאין איסורו מפני שהוא זר מעיקרו, אף עתה אינו זר אם קידושין תופס, ולפי זה הפירוש בגמ' בדף ס"ט, ואימא אף מחזיר גרושתו, וא"כ מאי מיבעאי לתלמידי ר' יהושע, ומשני דזהו דמיבעא להו, דילמא אין זר אלא מי שהוא זר אצלה מעיקרא, וכיון דר' יהושע פשיט להו דקרא דהיא תועבה ואין בני' תועבין, דהי' בקבלה דדרשה דהיא הוא ללמוד דאין בני' תועבין, א"כ נפשטו להו שני האיבעיות ביחד, דבני דמחזיר גרושתו כשרין, ושהיא עצמה אסורה לכהן, דזר לאו דוקא אם הוא זר מעיקרא, דמדאיצטריך קרא לאשמעינן דבני' אינם תועבין, הרי אשמעינן קרא, דבלא קרא הוי אמינא דבני' ג"כ פסולין, דהוי ילפינן מאלמנה לכה"ג, וע"כ דגם היא מתחללת, דבלא זה לא נוכל למילף ק"ו, והא דפריך בגמ' בדף מ"ד אלא אלמנה קשיא, מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת, הוא אם דרשינן היא תועבה ואין צרתה תועבה, אבל בני' לא כתיב בקרא, וא"כ שפיר פריך דילמא זר הוא דוקא בזר אצלה מעיקרא ואינה מתחללת, אבל אם מפי השמועה למדו דהיא תועבה ואין בני' תועבין, ע"כ אשמעינן קרא דבלא זה הוי אמינא דגם בני' תועבין, ע"כ דפירוש זר הוא מה שהוא אסור לה ואפילו באינו זר אצלה מעיקרא, וא"כ למסקנא דפשיט ר' יהושע דהיא תועבה ואין בני' תועבין כדאיתא בנדה דהכי פשיט להו, ע"כ דמחזיר גרושתו נפסלה, משו"ה כתב הר"ח דהא דאיתא בברייתא היא כשרה לא קאי על מחזיר גרושתו וממילא גם יבמה לשוק בודאי נפסלה כמו מחזיר גרושתו, דמאי דכתיב בקרא כי תהי' לאיש זר, הוא למי שנאסרה לו איסור השוה בכל, דכיון דעתה אסורה לו, האיסור של עתה עושהו לזר אף דלא הוי זר אצלה מעיקרא.
ג) והא דאיתא בגמ' כריתות דף ו', הסך בשמן המשחה למלכים ולכהנים ר' מאיר מחייב, ור' יהודה פוטר כו', ואמר ר' יוסף במאי פליגי ר' מאיר ור' יהודה גבי מלכים וכהנים, ר' מאיר סבר ואשר יתן ממנו על זר כתיב, ומלך וכהן השתא זרים נינהו, ור' יהודה סבר בעינן עד דאיכא זר מתחילתו ועד סופו, ומלך וכהן לאו זרים נינהו, והרמב"ם פסק כר' יהודה, נראה לי דאדרבה משם ראי' דהאיסור עושהו לזר, דהנה הרמב"ם כתב ז"ל, הנותן משמן המשחה על גבי מלך או כהן גדול שכבר נמשחו פטור שנאמר אשר יתן ממנו על זר ואין אלו זרים אצלו, אבל הסך ממנו אפילו למלך וכהן גדול חייב, שנאמר על בשר אדם לא ייסך כל אדם במשמע, וכהן גדול שנטל משמן המשחה מראשו וסך במעיו חייב כרת והוא שיסוך ממנו בכזית, והשיג הראב"ד ז"ל, א"א לא מחוור מתוך הגמ' דכריתות דבעינן לסיכה כזית, אלא לנתינה בלבד עכ"ל, וכתב הכ"מ דטעמו מדתניא התם כו' וכמה יסוך ויהא חייב ר' מאיר אומר כל שהוא, ר' יהודה אומר כזית כו', ר' מאיר ור' יהודה במאי פליגי, אמר רב יוסף בהא פליגי, ר' מאיר סבר על בשר אדם לא ייסך וכתיב ואשר יתן ממנו על זר, מה סיכה כל שהוא אף נתינה כל שהוא, ור' יהודה סבר ילפינן נתינה דעל זר מנתינה דעלמא, מה נתינה דעלמא בכזית אף נתינה דעל זר כזית, אבל סיכה לממשח מלכים וכהנים דברי הכל כל שהוא כו', ופשטא דהגמ' כהראב"ד דדוקא בנתינה הוא דאמר ר' יהודה כזית, משום דילפא מנתינה דעלמא, אבל סיכה דלא ילפא מנתינה הויא בכל שהוא עכ"ל הכ"מ, ונראה עוד להקשות על הרמב"ם, איך כתב הרמב"ם דאם סך כהן גדול חייב כרת, הא בכרת כתיב זר, והרי כה"ג לא זר הוא מעיקרא ונהי דכתיב על בשר אדם לא ייסך, ומזה ילפינן דאפילו בכה"ג עובר, אבל כרת מנא לן, הא כרת כתיב רק באם נתן על זר, שהרי כתיב, ואיש אשר יתן ממנו על זר.
אכן נראה לי, דהרמב"ם מפרש, דהא דאמרינן דאם לאו זר הוא מעיקרא אינו בכלל איש אשר יתן ממנו על זר, הוא כשלא נדע כלל אם אסור בדבר או לא, היינו דהרי עוד לא נדע אם אסור לתת על גופו או לאו, וכיון שלא נדע אם הוא אסור בדבר, בודאי דאמרינן דקרא קרי זר מי שהוא זר אצל שמן המשחה, ולא כה"ג ומלך שאינו זר, דאין לומר דכונת הכתוב זר מי שהוא אסור בנתינת שמן המשחה, דהרי עוד לא נדע אם אסור הוא, ומשו"ה אם נתן על גוף הכהן גדול והמלך, לא עברי כלל, דמפרשינן הפסוק זר שלא הי' אצל משיחה, אבל בסיכה הרי כתב קרא על בשר אדם לא ייסך, הרי דאסרה התורה סיכה על כל אדם, משו"ה אף כה"ג במשמע, אלא דסיכה אף אם נימא דמשהו במשמע, אבל הרי בסיכה לא כתיב כרת, וא"כ אם סך כהן גדול משהו לא יתחייב כרת, אכן אף דנתינה לא הוי סיכה, אבל סיכה הא הוי נתינה ג"כ, וא"כ אם סך כזית, הרי לסיכה כיון שגם כה"ג אסור בזה, שהרי זה ילפינן מקרא דבשר אדם לא ייסך, וכיון שהוא אסור הרי לסיכה הוא זר אף שאינו זר מעיקרא, נמצא דאם סך כזית הרי נתן על זר כזית, שהרי לסיכה הוא זר, משו"ה חיוב כרת, אבל אם לא סך כזית, נהי דאסור משום סיכה, אבל כרת אינו מחויב, ואם נתן ולא סך פטור לגמרי, דנתינה לא אסרה תורה אצלו, והא דבת כהן שנפסלה ואכלה תרומה אינה משלמת החומש, התם משום דמפרשינן קרא דזר לא קאי לענין איסורים אלא בגוף מי שהוא זר שאיננו כהן, אבל היכא דפירוש הקרא לענין איסורים, אף מי שאין זר מעיקרא הוא זר, משו"ה בקרא דבת כהן כי תהי' לאיש זר, הפירוש למי שאסורה לו אף אם אינו זר מעיקרא, אם הוא אסור זר מקרי.
משו"ה פסק הרמב"ם דאם נבעלה יבמה לשוק או מחזיר גרושתו נפסלה, כדמסיק ר' יהושע דהיא תועבה ואין בני' תועבין, ומזה מוכח דהיא בעצמה נתחללה כנ"ל.
באדיבות ספריית דיקטה dicta.org.il | רישיון CC BY-SA 4.0
הרואה אומר כו'. ולא דמי לשתי תורות אבל היכא דדמי לאגודות אגודות לא עשו בית שמאי כדבריהם: שהן לחין. והוכשרו לקבל טומאה וכלי חרס טמא על גבי עם הארץ ושמא נגע בגב החבית וטמאה מדרבנן וטימאתם: חבית היתה נקובה. משוליה היתה נקובה כדי שיצא משקה הזב מן הזיתים לחוץ וכיון דגלי דעתיה דלא ניחא ליה ביה לא מכשר: אלא שסתמוה שמרים. ולא יצאו מן המשקין לפיכך הן לחים: מגולגלים. כמו ביצה מגולגלת (עוקצין פ''ב מ''ו) דחוקין ועומדים בחבית: אין צריכה לנקב. דמוהל היוצא מן הזיתים מי פירות הן ואין מכשירין: צריכה לנקב. שמוהל מכשיר כשמן [וצריכה לנקוב] שיצא המשקה לחוץ לגלויי דעתיה דלא ניחא ליה ביה: ירוצו. כמו ותרץ גלגלתו דאבימלך (שופטים ט) ל' ריצוץ: שהן בני צרות. שנשאו לשוק כב''ה: ומהן כהנים גדולים וכו'. לקמן פריך קא בעו מיניה צרות וקפשיט להו בני צרות דאפילו לב''ש פשיטא דכשרים דבני חייבי לאוין בעלמא נינהו: היינו דקאמר מתיירא אני. דמשוי להו ממזרים ולקטליה ליה: הא א''ר יהושע. לקמן בפ' החולץ (דף מט.) אין ממזר אלא מחייבי מיתות ב''ד ואפי' פשיטא ליה דהלכה כב''ה לא משוי להו ממזרים: מאלמנה מה אלמנה לכה''ג שאין איסורה שוה בכל בנה פגום. לכהונה דכתיב לא יחלל זרעו (ויקרא כא): זו שאיסורה שוה. בישראלים כבכהנים אינו דין שבנה פגום: בני צרות דב''ה. דחייבי לאוין נינהו מי הוו פגומין אליבא דב''ש: למאי נפקא מינה. מאחר שהלכה כב''ה: למיפשט ולד מחזיר גרושתו. משנשאת לאחר והחזירה וילדה לו בת אותה הבת מה היא לכהנים לב''ה ומבית שמאי בבני צרות נשמע לב''ה בבת מחזיר גרושתו דהוי נמי חייבי לאוין: היא עצמה מתחללת. שאם מת כהן גדול פסולה זו להדיוט או אם היתה בת כהן נפסלת מן התרומה דשוייה חללה בביאתו דכתי' (שם) לא יחלל זרעו בעמיו ועמיו היינו אשתו ומשמע דשניהם מתחללים האשה והזרע תאמר במחזיר גרושתו שאין מתחללת בביאה זו דאי לינשא לכהן כבר מיפסלה משעת גרושין ואי בתרומה דבי נשא לא מיפסלה כדאמרי' בפ' אלמנה לכה''ג (לקמן סט.) דאין נפסלת בביאת חייבי לאוין אלא בזר אצלה מעיקרא לאפוקי מחזיר גרושתו ויבמה לשוק דלאו זר מעיקרא הוא ולעיל גבי חייבי כריתות בני צרות דבית שמאי דלא פרכינן מה לאלמנה לכהן גדול שכן היא עצמה מתחללת התם נמי כיון דנבעלה לחייבי כריתות עשאה זונה ומתרומה דבי נשא מיפסלא כדאמרינן בפ' אלמנה לכה''ג ולהנשא לכהן נמי מיפסלה כדתנן במתניתין (דף יג:) נתייבמו ב''ה פוסלים: צרות מתיירא אני. לומר הלכה כדברי מי דמשוי להו לצרות דבית שמאי בני חייבי כריתות:
אמר לי איני אוכל זיתים. מתוך פירוש הקונטרס משמע שהיה רבי יוחנן חושש שלא היה מקפיד ר' צדוק על מגע עם הארץ ואף על גב דרבי צדוק כהן הוה ובגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה מ''מ היה חושש לפי שר' צדוק מתלמידי ב''ש הוה ולכך היה חושש ר' יוחנן שמא לא הקפיד ר' צדוק לשומרה בטהרה משום דבית שמאי אומרים אין צריך לנקוב ולר''י נראה דודאי ידע בי' ר' יוחנן שר' צדוק קנה חבית מעם הארץ: צריכה לנקוב. פירש בקונטרס דמוהל של זיתים מכשיר והכי נמי תנן בהדיא במס' מכשירין (פ''ו מ''ה) מי חלב כחלב מוהל של זתים כשמן וקשה דבסוף פרק קמא דשבת (ד' יז. ד''ה גוזרני) פירש הרב ר' יוסף דלכך לא גזרו על המסיקה משום דלא שייכא טעמא דבצירה גבי מסיקה דטעמא שמא יבצרו בקופות מזופפות לא שייך במסיקה דמוהל אין מכשיר וי''ל דיש ג' עניני מוהל דמוהל היוצא על ידי המסיקה לכ''ע אינו מכשיר והיוצא על ידי איצצא פירוש ע''י שמתחממים בכומר ויוצא מהם מוהל פליגי בה (שבת דף קמד:) ר' יעקב ור''ש דר''ש מטהר ור' יעקב מטמא והאי דהכא שהחבית צריכה לינקב צ''ל דחשיב כההיא דנפיק ע''י עיקול בית הבד דמודה בה ר''ש כי היכי דלא תיקשי מב''ה לר''ש: למאי נפקא מינ' למיפשט מחזיר גרושתו. קצת קשה דאמאי נקט ולד מחזיר גרושתו דהוה ליה למיפשט ולד יבמה גמורה לשוק לב''ה דקאי בה וי''ל לפי שפעם אחרת שאלו עליה לר' יהושע בסוף נדה (דף סט:) אנשי אלכסנדריא בת משולחת מהו לכהונה מי אמרינן ק''ו כו': מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת. וא''ת היא גופה נילף דתתחלל גרושה מק''ו דאלמנה ובקונטרס פי' דלתרומה דבי נשא לא מיפסלה כדאמרי' לקמן בפ' אלמנה (דף סט.) דאינה נפסלת בביאת חייבי לאוין אלא בזר אצלה מעיקרא הוא ולאפוקי מחזיר גרושתו ויבמה לשוק דלאו זר אצלה מעיקרא הוא וקשיא דנהי דמכי תהיה לאיש זר (ויקרא כב) לא מצינו למילף אלא ההוא דזר אצלה מעיקרא מ''מ נילף בק''ו שתתחלל ובהחולץ (לקמן מד: מה.) נמי יליף חייבי כריתות מאלמנה וקאמרי' וכי תימא מה לאלמנה וכו' ה''נ כיון דבא עליה עשאה זונה ולמה לי טעם דעשאה זונה היא גופה נילף בק''ו שתתחלל ועוד דדחקינן לקמן בפרק אלמנה (דף סח. ושם) למדרש מקרא דעמוני ומואבי ומצרי ואדומי כולן פוסלין בביאתן תיפוק ליה מהאי ק''ו ונראה לפרש דמהאי ק''ו לא מצינן למילף שתתחלל דאין חילול אלא מאיסורי כהונה כדאמרי' בפ' עשרה יוחסין (קדושין דף עז: ושם) מהאי טעמא דישראל הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה ואע''ג דלקמן יליף דמתחללת בביאת גר עמוני ומואבי ומצרי ואדומי כותי חלל נתין ממזר אף על גב דלא הויא איסור כהונה התם מקרא דריש לה אבל מק''ו ליכא למילף דלהכי אייתר ליה חללה לומר דלא ילפינן בק''ו ולענין בנה ודאי הוה בעי למילף מק''ו אבל פסול האשה דהיינו פסול חללות שהיתה כשרה ונתחללה לא ילפינן וא''ת נילף במה הצד מאלמנה וכותי ועבד או מאלמנה ומצרי ואדומי דבפ' עשרה יוחסין (שם עח. ושם) מוכח דילפינן במה הצד מאיסור כהונה דרבי יהודה יליף התם דגר פוסל בביאתו מחלל ומצרי כו' ומיהו יש לומר דדוקא ר''י אית ליה להאי סברא דילפינן במה הצד מאיסור כהונה אבל רבנן פליגי עליה דלית להו בת גר זכר כבת חלל זכר אבל קשיא לרבי יהודה למה לן קרא דגר עמוני ומואבי כו' דפוסלים בביאתם נילף במה הצד או מאלמנה או מחלל כותי ועבד דכי פרכת מה לחלל שכן איסור כהונה כותי ועבד יוכיחו מה לכותי ועבד דלא תפסי בה קידושין חלל יוכיח וי''ל דר''י סבר לה כר''ע וסבר נמי דיש ממזר מכותי ועבד והשתא לא שייך למילף מכותי ועבד כיון דהתם נמי הוי ממזר: