|
טקסט הדף מנוקד
מִי שֶׁחֲגִיגָה בָּאָה מֵהֶם יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁאֵין חֲגִיגָה בָּאָה מֵהֶם
רַב אָשֵׁי אָמַר מִוְּשָׂמַחְתָּ נָפְקָא יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁאֵין בָּהֶן שִׂמְחָה וְרַב אָשֵׁי הַאי בְּחַגֶּךָ מַאי עָבֵיד לֵיהּ הַהוּא לְכִדְרַב דָּנִיאֵל בַּר קַטִּינָא דְּאָמַר רַב דָּנִיאֵל בַּר קַטִּינָא אָמַר רַב מִנַּיִין שֶׁאֵין נוֹשְׂאִין נָשִׁים בַּמּוֹעֵד שֶׁנֶּאֱמַר וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ וְלֹא בְּאִשְׁתֶּךָ מַתְנִי' מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אוֹכְלִים מְרוּבִּים וּנְכָסִים מוּעָטִים מֵבִיא שְׁלָמִים מְרוּבִּים וְעוֹלוֹת מוּעָטוֹת נְכָסִים מְרוּבִּים וְאוֹכְלִין מוּעָטִין מֵבִיא עוֹלוֹת מְרוּבּוֹת וּשְׁלָמִים מוּעָטִין זֶה וָזֶה מוּעָט עַל זֶה נֶאֱמַר מָעָה כֶּסֶף שְׁתֵּי כֶּסֶף זֶה וָזֶה מְרוּבִּים עַל זֶה נֶאֱמַר אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ גְּמָ' שְׁלָמִים מְרוּבִּים מֵהֵיכָא מַיְיתֵי הָא לֵית לֵיהּ אָמַר רַב חִסְדָּא טוֹפֵל וּמֵבִיא פַּר גָּדוֹל אָמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת הֲרֵי אָמְרוּ טוֹפְלִין בְּהֵמָה לִבְהֵמָה מַאי קָאָמַר לֵיהּ אִילֵּימָא הָכִי קָאָמַר לֵיהּ הֲרֵי אָמְרוּ טוֹפְלִין בְּהֵמָה לִבְהֵמָה אֲבָל לֹא מָעוֹת לְמָעוֹת וְלֵימָא לֵיהּ אֵין טוֹפְלִין מָעוֹת לְמָעוֹת אֶלָּא הָכִי אֲמַר לֵיהּ הֲרֵי אָמְרוּ אַף טוֹפְלִין בְּהֵמָה לִבְהֵמָה כְּמַאן דְּלָא כְּחִזְקִיָּה וּדְלָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן וְכִי תֵּימָא אָמוֹרָאֵי הוּא דִּפְלִיגִי מַתְנְיָיתָא לָא פְּלִיגִי וְהָא קָתָנֵי אֲכִילָה רִאשׁוֹנָה מִן הַחוּלִּין מַאי אֲכִילָה רִאשׁוֹנָה שִׁיעוּר דְּמֵי אֲכִילָה רִאשׁוֹנָה מִן הַחוּלִּין אָמַר עוּלָּא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ הִפְרִישׁ עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת לַחֲגִיגָתוֹ הִקְרִיב חָמֵשׁ בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן חוֹזֵר וּמַקְרִיב חָמֵשׁ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כֵּיוָן שֶׁפָּסַק שׁוּב אֵינוֹ מַקְרִיב אָמַר רַבִּי אַבָּא וְלָא פְּלִיגִי כָּאן בִּסְתָם כָּאן בִּמְפָרֵשׁ הַאי סְתָם הֵיכִי דָמֵי אִילֵּימָא דְּלֵיכָּא שְׁהוּת בַּיּוֹם לִקְרַב הַאי דְּלָא אַקְרְבִינְהוּ דְּלֵיכָּא שְׁהוּת בַּיּוֹם וְאֶלָּא דְּלֵית לֵיהּ אוֹכְלִין הַאי דְּלָא אַקְרְבִינְהוּ דְּלֵית לֵיהּ אוֹכְלִין לָא צְרִיכָא דְּאִיכָּא שְׁהוּת בַּיּוֹם וְאִית לֵיהּ אוֹכְלִין מִדִּבְקַמָּא לָא אַקְרְבִינְהוּ שְׁמַע מִינַּהּ שַׁיּוֹרֵי שַׁיְּירִינְהוּ וְהָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא דְּכִי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הִפְרִישׁ עֶשֶׂר בְּהֵמוֹת לַחֲגִיגָתוֹ הִקְרִיב חָמֵשׁ בְּיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן חוֹזֵר וּמַקְרִיב חָמֵשׁ בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ כָּאן בִּסְתָם כָּאן בִּמְפָרֵשׁ שְׁמַע מִינַּהּ אִיתְּמַר נָמֵי אָמַר רַב שֶׁמֶן בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן רש"ייצאו אלו שאין חגיגה באה מהן. דחגיגה חלב כתיב בה לא ילין חלב חגי וגו' (שמות כג): מתני' אוכלין מרובין. בני בית רבים מביא שלמים רבים שלמי חגיגה רבים לפי האוכלים ועולת ראייה מועטת: עולות מרובות. דכתיב איש כמתנת ידו: גמ' טופל. מעות חולין ומעשר יחד: אילימא הכי קאמר ליה הרי אמרו בהמה לבהמה מעות למעות לא. כחזקיה: לימא ליה הרי אמרו אין טופלין מעות למעות. כיון דלמיסר טפילת מעות אתא ושמעינן לחזקיה בהדיא דאין טופלין היכי שביק מילתא בהדיא ומותיב מדיוקא: אלא אף טופלין קאמר ליה. דשמעינן לרב חסדא דקאמר בטופל ומביא פר גדול דוקא מעות למעות אבל בהמה לבהמה לא ואמר ליה איהו הרי אמרו אף טופלין בהמה לבהמה כמאן וכו': וכי תימא אמוראי הוא דפליגי. חזקיה ורבי יוחנן הוא דפליגי בבהמה ובמעות: אבל מתנייתא. דאייתינן לעיל תניא כוותיה דמר ודמר: לא פליגי. במעות אלא בבהמה דהך דקתני אם רצה לערב הוא דקאמר מעות דוקא אבל אידך מתניתא ס''ל בין מעות בין בהמה ורב ששת כברייתא בתרייתא סבירא ליה: והא קתני אכילה ראשונה מן החולין. וקא סלקא דעתך דסעודה הבאה ראשונה על השולחן בעי כולה מחולין: דמי אכילה ראשונה. כלומר אכילה ראשונה סתמא קתני דאית ליה בין בהמה עצמה בין מעות שיעור אכילה ראשונה: חוזר ומקריב חמש ביום טוב שני. ולא אמרינן עובר הוא בבל תוסיף ורחמנא אמר וחגותם אותו חד יומא ותו לא דהנך נמי דחד יומא הוא ושני תשלומין דראשון: בסתם. אם הפרישן סתם אינו חוזר ומקריבן כדמפרש ואזיל: כאן במפרש. דאמר בהדיא ליום ראשון אני מפריש את כולן חוזר ומקריבן שאינו אלא תשלומי ראשון: האי סתם. דאמרת אסור להקריבן היכי דמי: משום דלא הוה ליה שהות הוא. ומסתמא ליום ראשון הפרישן: שיורי שייר. שהיה בדעתו לחוג שני ימים: ה''נ מסתברא. דמודה ר' יוחנן בדמפרש: איתמר נמי. דהיכא דמוכח מילתא דלא היה בדעתו לחוג שני ימים מודה ר''י: תוספותמי שחגיגה באה מהם. פרש''י דכתיב לא ילין חלב חגי ומיהו לקמן (דף י:) לא מפקינן ליה לפי המסקנא אלא מגזירה שוה דמדבר מדבר ושמא מכל מקום משמעות המקרא משמע חגיגה ולקמן מפקינן ליה ממדבר מדבר שמא אלשון דויחוגו קא סמיך דמשמע חגיגה דאי ממדבר הוה אמינא עולה ושלמים באה מהם וליכא למימר אם כן לא יהו באים שלמי שמחה ממעשר רק על ידי טפילה כמו חגיגה דהא בסיפרי ילפינן ליה מגזירה שוה דכתיב בו שם במעשר וגם בהתודה (מנחות פב.) מדכר גזרה שוה שם שם לשלמים הקשה ה''ר אלחנן לילף שמחה מהר עיבל דכתיב (דברים כז) וזבחת שלמים ומינה ממעטינן עופות ומנחות וכן דריש רבי יהודה בן בתירא בפסחים (דף קט.) ועוד אמאי לא מוקמינן קרא בבשר חולין דמיקרי שפיר שמחה ותירץ דודאי ילפינן מהר עיבל מה שמחה דלהלן שלמים אף כאן שלמים ובירושלמי איכא אבל לא בעופות ומנחות דכתיב זבח בהר עיבל: בחגך. ולא באשתך. ות''ק דמפיק לה מדרשה ושמחת בחגך מי שחגיגה וכו' י''ל דתרוייהו שמעינן מינה דליכתוב בחג ומיהו מצינו למימר דפליג עליה ולא משמע ליה והא דאין נושאים נשים במועד מוקי טעמא כאידך דהתם: מי שיש לו אוכלין מרובין. בירושלמי אמרינן עני וידו רחבה קורא אני עליו איש כמתנת ידו עשיר וידו מעוטה על זה נאמר כברכת ה' אלהיך עני וידו מעוטה על זה נאמר מעה כסף שתי כסף אין פחות ממעה כסף ואין פחות משתי כסף: חוזר ומקריב (הוא) ביו''ט שני. פרש''י ואינו עובר משום בל תוסיף דרחמנא אמר וחגותם אותו חג חד יומא והוא חוגג שני ימים דהוה ליה תשלומין דראשון אבל בסתם אסור כדמפרש ואזיל ולא שייך לאקשויי כיון דלא הוי חזי בראשון איך הוה חזי בשני הואיל ושמעינן ליה לר' יוחנן בסמוך תשלומין דראשון דהוה חזי בראשון קרינן ביה הואיל ואיכא שם הרבה כהנים שיקריבו אותן בבת אחת ומיהו ר''ח פירש בענין אחר וזהו לשונו אמר ריש לקיש הפריש עשרה בהמות לחגיגתו הקריב חמשה ביו''ט ראשון מקריב חמשה ביו''ט אחרון ואע''ג דאין מקריבין נדרים ונדבות ביו''ט הואיל והללו תחילת הפרשתן לחגיגה היתה מותר להקריבן ביום טוב ורבי יוחנן אמר כיון שפסק שוב אינו חוזר ומקריב ומביא א''ר אבא ולא פליגי כאן בסתם כאן במפרש הא דר' יוחנן כגון שהפרישן סתם והקריב ויש לו שהות ביום לשחוט השאר וגם יש לו אוכלים ולא שחטן שיורי שיירינהו ונעשו כנדרים ונדבות שלא מחמת יום טוב שאין קריבין ודריש לקיש כגון שפירש שאלו הנשארים יקריבם ביום טוב אחרון כגון זה מותר הכי נמי מסתברא דכי אתא רבין אמר רבי יוחנן הפריש עשרה בהמות לחגיגתו הקריב חמשה וכו' חוזר ומקריב וכו' קשיא אהדדי כו' אלא לאו כו' איתמר נמי אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן לא שנו דכיון שפסק [שוב אינו מקריב] אלא שלא גמר היום דאמרינן שיורי שיירינהו ונעשו נדרים ונדבות אבל גמר היום חוזר ומקריב כך פירש רבינו חננאל וראייה לדבריו משמע בירושלמי דמכילתין היו לפניו עשרה בהמות הקריב חמשה ביום טוב ראשון והמותר מהו שידחה יום טוב האחרון רבי קריספא אומר איתפלגון ר' יוחנן וריש לקיש חד אומר דוחה וחד אומר אינו דוחה ולא ידעינן מאן אמר [דא ומאן אמר דא] אמר רבי זירא נפרש מליהון דרבנן מן מליהון דרבי יוחנן דו אמר טופל מעות למעות דו אמר דוחה ריש לקיש דו אמר אדם טופל בהמה לבהמה ואין אדם טופל מעות למעות דו אמר אינו דוחה אמר רב שמן בר אבא בשם ר' יוחנן לעולם הוא מוסיף והולך ודוחה יום טוב עד שיאמר אין עוד בדעתו להוסיף משמע דלענין דחיית יום טוב מיירי: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|