כמי (כמו) שאומרים בדיני שור המועד, ששור שנגח שור חמור וגמל, שכיון שעשה את הדבר שלוש פעמים בשלושה דברים שונים אנו מניחים שהוא מועד לנגוח הכל, ועל ידי כך נעשה מועד לכל. ואף אדם שעשה שלושה דברים שונים של שטות אין אנו נותנים למעשיו טעם הגיוני, אלא רואים את כולם כמעשה שגעון. אמר רב פפא: אי שמיע ליה [אילו היה שומע] רב הונא הא דתניא [זו ששנינו בברייתא]: אי זהו שוטה — זה המאבד כל מה שנותנים לו, הוה הדר ביה [היה חוזר בו] מדעתו שאין אדם שוטה עד שיעשה שלושה מעשי שטות.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] בביאור דברי רב פפא: האם כי הוה הדר ביה [כאשר היה חוזר בו] רב הונא, האם רק ממקרע כסותו הוא דהוה הדר ביה דדמיא להא [הוא שהיה חוזר בו, שהוא דומה לזה] למאבד מה שנותנים לו, שאדם שאין לו הרגשת אחריות כלל על ממונו נחשב כשוטה, או דלמא [שמא] מכולהו הוה הדר [מכולם היה חוזר בו]? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

א ועוד שנינו במשנה שטומטום ואנדרוגינוס פטורים מן הראייה. תנו רבנן [שנו חכמים]: אילו נאמר בכתוב רק "זכור" הרי נלמד מזה להוציא (למעט) את הנשים מחיוב ראיה, ומה שנאמר "זכורך" שיש בו הדגשה, הרי זה בא להוציא כל מי שאיננו זכר מובהק, והכוונה להוציא גם טומטום ואנדרוגינוס. וכיון שנאמרה גם לשון ריבוי "כל זכורך", הרי זה לרבות את הקטנים.

ומפרשים, אמר מר [החכם]: "זכור" — להוציא את הנשים. ושואלים: הא [לדבר זה] למה לי קרא [פסוק]? מכדי [הרי] הראייה ברגל מצות עשה שהזמן גרמא הוא, שהמצוה תלויה בזמן מסויים, ויש לנו כלל הלכתי: כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות מלקיימה!

ומשיבים: אצטריך [הוצרך] הדבר להיאמר כאן במיוחד, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: נילף [נלמד] בגזירה שווה "ראייה" "ראייה" מהקהל שאף היא מצות עשה שהזמן גרמא; מה להלן בהקהל נשים חייבות, אף כאן בראייה ברגל נשים חייבות, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהן פטורות.

ועוד אמר מר: "זכורך" — להוציא טומטום ואנדרוגינוס. ושואלים: בשלמא [נניח] אנדרוגינוס — אצטריך [הוצרך] לומר לנו שאינו בכלל זכר כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ואית ליה [ויש לו] צד זכרות שהרי יש לו אבר של זכר, ליחייב [שיתחייב] משום כך כזכר, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין אנחנו מחשיבים אותו כזכר במקצת, ובריה בפני עצמו הוא שאינה לא זכר ולא נקבה.

אלא טומטום, כיון שאין לו סימני מין חיצוניים הלא ספיקא [ספק] הוא — מי אצטריך קרא למעוטי ספיקא [האם צריך הכתוב למעט את הספק]? אמר אביי: כאן מדובר בטומטום כשביציו מבחוץ אלא שזכרותו איננה נראית, ומאחר שברור שזכר הוא, צריך הכתוב להודיענו שבכל זאת אינו בכלל הזכרים.

אמר מר [החכם]: "כל זכורך" — לרבות את הקטנים. ותוהים: והתנן [והרי שנינו במשנתנו]: הכל חייבים בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן! אמר אביי: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן בברייתא שנתרבה הקטן לחיוב, הרי זה בקטן שהגיע לחינוך, כאן במשנתנו, מדובר בקטן שלא הגיע לחינוך שהוא פטור מן הראיה. ומקשים: הלא גם קטן שהגיע לחינוך דרבנן [מדברי סופרים] הוא חייב, שהחיוב לחנך ילד במצוות אינו מן התורה! ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך הוא גם כן באמת] וקרא אסמכתא בעלמא [והפסוק שהביאו הוא אסמכתא בלבד] ואינו ראיה של ממש, ולא זו כוונת המקרא.

ושואלים: ואלא קרא [הכתוב] "כל זכורך" למאי אתא [למה, בשביל מה הוא בא]? ומשיבים: לכדאחרים [לכפי שאמרו, לדברי אחרים], דתנן [שכן שנינו במשנה], אחרים אומרים: המקמץ, האוסף גללי כלבים כדי למוסרם לבורסקאים לצורך עיבוד עורות, והמצרף נחשת שעובד בזיקוק הנחושת מן הסיגים, והבורסי העוסק בעיבוד עורות — כל אלה פטורין מן הראייה משום שריחם רע, ואין אנשים יכולים לשאת את ריחם, משום שנאמר "כל זכורך", לומר: מי שיכול לעלות עם כל זכורך עם כל שאר ישראל, יצאו אלו שאינן ראויין לעלות עם כל זכורך כיון שאין אנשים רוצים לשהות במחיצתם.

ב שנינו במשנה: נשים ועבדים שאינן משוחררים פטורים מן הראייה. ושואלים: בשלמא [נניח] לגבי נשים — הרי זה כדאמרן [כפי שאמרנו], שהן פטורות משום שנאמר "זכורך" להוציא את הנשים, אלא עבדים מנלן [מניין לנו] שהם פטורים? אמר רב הונא: אמר קרא [הכתוב]: "אל פני האדון ה'" (שמות כג, יז) ללמד: מי שאין לו אלא אדון אחד ("האדון ה'"), יצא זה (העבד) שיש לו אדון אחר.

ושואלים: הא [דין זה] למה לי קרא [פסוק] ללמד עליו? מכדי [הלא] כל מצוה שהאשה חייבת בה — עבד חייב בה, וכל מצוה שאין האשה חייבת בה — אין העבד חייב בה, דגמר [שהוא לומד] בגזירה שווה "לה" "לה" מאשה, שנאמר בשפחה חרופה "לה" (ויקרא יט, כ) ונאמר בגרושה "לה" (דברים כד, ג), להשוות את דיני העבד והאשה, ואין איפוא צורך בלימוד מיוחד לפטור את העבדים!

ומשיבים, אמר רבינא: לא נצרכה הלכה זו שמי שיש לו אדון אחר איננו עולה לרגל אלא למי שחציו עבד וחציו בן חורין, שיש בו צד שאינו דומה לאשה ואינו למד מן האשה, ואף על פי כן הוא פטור. ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן כך] מלשון המשנה דקתני [ששנה התנא]: נשים ועבדים שאינן משוחררין. ונדקדק בלשון: מאי [מה] משמעות ההדגשה שאינן משוחררין? אילימא [אם תאמר] שאינן משוחררין כלל — ליתני [שישנה] "עבדים" סתמא [סתם] ועבדים הלא אינם משוחררים, אלא לאו [האם לא] הכוונה שאינן משוחררין לגמרי, ומאי נינהו [ומי הם] עבדים אלה — מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ומסכמים, אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ג ועוד שנינו במשנה שהחיגר והסומא והחולה והזקן פטורים מן הראייה. תנו רבנן [שנו חכמים]: "רגלים" יש במשמעותם גם רגלים, הליכה ברגל, ומכאן שחובת עלייה לרגל היא פרט לבעלי קבין, כלומר, בעלי רגל תותבת, שאף שיכולים ללכת, כיון שאין להם רגליים פטורים מלעלות! דבר אחר: "רגלים" — פרט לחיגר ולחולה ולסומא ולזקן ולשאינו יכול לעלות ברגליו. ושואלים: ושאינו יכול לעלות ברגליו לאתויי מאי [להביא להוסיף את מה]? שהרי שנינו כבר גם חיגר וגם חולה! אמר רבא: לאתויי [להביא, לרבות]