"ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (דברי הימים א' יז, כא) ופירוש "אחד" הוא מיוחד.

ועוד הוסיפו: ואף הוא ר' אלעזר בן עזריה פתח ודרש: נאמר, "דברי חכמים כדרבנות וכמסמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרעה אחד" (קהלת יב, יא), למה נמשלו דברי תורה לדרבן — לומר לך: מה דרבן זה מכוון את הפרה לתלמיה והיא חורשת וגורמת בדרך להוציא חיים (מזון מן האדמה) לעולם — אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים. אולם, אי [או] מה דרבן זה מטלטל ואיננו קבוע אף דברי תורה מטלטלין לפי הנסיבות — תלמוד לומר בהמשך הכתוב הזה: "מסמרות", שהם קבועים לעד.

ומאידך, אפשר לומר אי [או] מה מסמר זה חסר ולא יתר שהוא מתכלה עם הזמן ואינו גדל אף דברי תורה חסרין ולא יתירין — תלמוד לומר: "נטועים" (קהלת יב, יא), מה נטיעה זו פרה ורבה וגדלה אף דברי תורה פרין ורבין. "בעלי אספות" — אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות (קבוצות קבוצות) ועוסקין בתורה. ואף שבין החכמים יש לעתים מחלוקות, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין,

אם כן שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה כאשר יש בה כל כך הרבה מחלוקות וחילוקי דעות — תלמוד לומר: "כולם נתנו מרעה אחד" (קהלת יב, יא), לומר: אל אחד נתנן, פרנס אחד (משה רבינו) אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב [שנאמר]: "וידבר אלהים את כל הדברים האלה" (שמות כ, א), ולשון הריבוי בכתוב, כלומר: את כל הדברים, על כל שינוייהם ומחלוקותיהם.

אף אתה, הלומד, עשה אזניך כאפרכסת (הכלי שבו שופכים את גרגירי התבואה לרחיים), וקנה לך לב מבין לשמוע גם את דברי מטמאים וגם את דברי מטהרים, את דברי האוסרין ואת דברי המתירין, את דברי הפוסלין ואת דברי המכשירין. כששמע ר' יהושע דברים אלה, בלשון הזה אמר להם: אין דור נחשב יתום (בלא אב ומדריך) כאשר ר' אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו.

ושואלים: כיון שהיו בידם דברים יפים אלה מפי ר' אלעזר בן עזריה, ולימרו ליה בהדיא [ושיאמרו לו במישרין, מיד] מה שמעו בדרשה ומפני מה הססו תחילה לומר לו? ומשיבים: משום מעשה שהיה חששו לומר זאת. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מעשה בר' יוסי בן דורמסקית שהלך להקביל פני ר' אלעזר בלוד, אמר לו ר' אלעזר: מה חידוש היה בבית המדרש היום?

אמר ליה [לו]: נמנו הצביעו ומנו את הדעות וגמרו (החליטו) שעמון ומואב בעבר הירדן, מאחר שאינם חלק מארץ ישראל אין דין שמיטה ומעשרות חל עליהם, ומכל מקום כיון שסמוכים לארץ ישראל מעשרין מעשר עני בשנת השביעית (השמיטה), והיו צריכים להחליט על כך, משום שנחלקו איזה מן המעשרות צריכים הם להפריש.

אמר לו ר' אלעזר בכעס: יוסי, פשוט ידיך וקבל עיניך, שיצאו עיניו ממקומן ויפלו לתוך ידיו. ואכן כך אירע לו, פשט את ידיו וקבל עיניו. בכה ר' אלעזר ואמר: נאמר "סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם" (תהלים כה, יד), שהם מכוונים לאמת אף בלי לדעת את הסיבות האמיתיות.

אמר לו: לך אמור להם לחכמים בבית המדרש: אל תחושו למניינכם שמא לא החלטתם כהלכה, שאתם סבורים שתקנתם תקנה חדשה, כך מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו ורבו מרבו: הלכתא [הלכה] למשה מסיני שעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. ומה טעם — משום שהרבה כרכים כבשום עולי מצרים בימי יהושע ולא כבשום עולי בבל בימי בית השני,

מפני שקדושה ראשונה שנתקדשה ארץ ישראל עם כיבושה על ידי יהושע קדשה לשעתה כל עוד ישבו ישראל בארצם ולא קדשה לעתיד לבא לאחר חזרתם מן הגלות, והניחום עולי בבל את המקומות הללו שלא כבשו כדי שיסמכו עליהן עניים שבכל המקומות הללו מעשרים מעשר עני בשנה זו, ויש עניים שאין להם די מזון ופרנסה בשביעית שבה אין זורעים וקוצרים.

תנא [שנה החכם]: לאחר שנתיישבה דעתו של ר' אלעזר מכעסו אמר: יהי רצון שיחזרו עיני יוסי למקומן, וחזרו. וכיון שאירע מעשה זה שכעס ר' אלעזר כשאמרו לו דבר שנראה לתלמידים כחידוש, לא רצו תלמידי ר' יהושע לומר לו עד שאמר להם במפורש שהוא רוצה בכך.

א תנו רבנן שואלים: איזהו שוטה (משוגע)? כלומר, מה הם סימניו של שוטה? ומשיבים: היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בדבר, רב הונא אמר: עד שיהו כל הסימנים הללו כולן בבת אחת, ר' יוחנן אמר: אפילו כשעושה אחת מהן הוא נחשב שוטה.

ובבירור הדברים שואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי דעביד להו [אם שהוא עושה אותם] דרך שטות (שגעון), אם כן אפילו בחדא נמי [באחת גם כן] די, שהרי ברור שמשוגע הוא, אי דלא עביד להו [אם שאיננו עושה אותם] דרך שטות ונראה שיש לו טעם בדבר — אפילו אם עושה את כולהו [כולם] נמי [גם כן] לא נחשיבנו כמשוגע, שבמקרה כזה אין אלה סימן לשגעון.

ומשיבים: לעולם תפרש דקא עביד להו [שהוא עושה אותם] דרך שטות, אלא שבכל אחד לעצמו אפשר היה לתת טעם שיש בו הגיון; והלן בבית הקברות — אימור [אמור] שכדי שתשרה עליו רוח טומאה הוא דקא עביד [שעושה] ואף מעשה זה שאיננו מן הראוי, כיון שיש בכך טעם — איננו סימן לשגעון. והיוצא יחידי בלילה — אימור [אמור] שמא גנדריפס אחדיה [קדחת אחזה אותו] והוא רוצה לצנן עצמו, והמקרע את כסותו — אימור [אמור] בעל מחשבות הוא שהוא שקוע במחשבותיו ומודאג, וקורע את בגדיו בלי משים, אולם כיון דעבדינהו לכולהו [שעשה את כולם יחד] הוה להו [הרי הם]