אין הבוגרת, כלומר, נערה שכבר בגרה והיא ראויה כבר לנישואין רשאה לנוול את עצמה בימי אבל אביה כדי שלא תימאס בעיני הבריות ולא תוכל להינשא. ונדייק מכאן: הא [הרי] שנערה שעדיין לא בגרה רשאה לנוול עצמה.

ונברר: מאי לאו [האם לא] מדובר כאן בכך שהיא נמנעת מרחיצה, ובמאי [ובמה]? אילימא [אם תאמר] שאסורה הנערה לרחוץ במים חמין והבוגרת מותרת, והאמר [והרי אמר] רב חסדא: אבל אסור להושיט אצבעו בחמין! אלא לאו [האם לא] הכוונה היא ודאי בצונן, שבצוננים מותר לבוגרת לרחוץ, ומכאן נלמד שנערה אינה רשאה לרחוץ אפילו בצונן! ודוחים: לא, אין מדובר כאן ברחיצה כלל אלא על כיחול ופירכוס (צביעת העינים והפנים וסידור השערות), שהבוגרת איננה חייבת להימנע מאלה אפילו בימי אבלה.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם לומר שאפשר לסייע לו] ממה שאמר ר' אבא הכהן משום ר' יוסי הכהן: מעשה ומתו בניו של ר' יוסי בר חנינא, ורחץ בצונן כל שבעה ימים של אבל. הרי שאבל מותר ברחיצה בצונן!

ודוחים, אין זו ראייה, כי אמרי [אומרים]: התם [שם] מדובר בשתכפוהו אבליו (ימי אבלו) זה אחר זה, שמתו בניו בזה אחר זה ולא היה פסק זמן בין ימי אבל האחד לימי אבל אחיו ומתוך שנמשכה אבלותו זמן רב ולא היה יכול לרחוץ עצמו במשך תקופה ארוכה, לכך הקל על עצמו ורחץ בצונן כל שבעה. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: תכפוהו אבליו זה אחר זה, והכביד שערו — מיקל בתער, וכמו כן, אם צריך, הריהו מכבס כסותו במים. ואמר רב חסדא: מספר בתער — אבל לא במספרים כרגיל, כובס במים ולא בנתר ולא בחול ולא באהל (חומר סבוני מן הצומח). כל זה היה נוסח אחד של דברי רבא והמשא והמתן בדבריו.

איכא דאמרי [יש שאומרים] את הסוגיה הזו בנוסח שונה, אמר רבא: אבל אסור ברחיצה אפילו בצונן כל שבעה. ושאלו: מאי שנא [במה שונה] הדבר מבשר ויין שמותר לו לאכול? ומשיבים: התם לפכוחי פחדיה הוא דעביד [שם לפכח, לבטל מפחדו הוא שעושה], כלומר, שכיון שהוא מלא חרדה ודכדוך בגלל המוות התירו חכמים שיחזק עצמו במאכלים טובים ומעוררים, כדי שיוכל להתגבר.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם לומר שאפשר לסייע לו] ממה ששנינו: אין הבוגרת רשאה לנוול את עצמה. ונדייק: הא [הרי] שנערה רשאה! ונברר: במאי [במה] מדובר, אילימא [אם תאמר] כי דין זה שהנערה אסורה לרחוץ והבוגרת מותרת הרי זה במים חמין? והאמר [הרי אמר] רב חסדא: אבל אסור להושיט אצבעו בחמין, ואיך אם כן התירו לבוגרת? אלא לאו [האם לא] מדובר בצונן, וראייה לדברי רבא, שסתם אבל אסור לו להתרחץ בצונן! ודוחים: לא, כל זה מדובר על כיחול ופירכוס.

אמר רב חסדא, זאת אומרת, ממה שהתירו לאבל שתכפוהו אבליו לכבס במים, כי בדרך כלל אבל אסור בתכבוסת כל שבעה. והלכתא [וההלכה] למעשה: אבל אסור לרחוץ כל גופו בין בחמין בין בצונן כל שבעה, אבל רחיצת פניו ידיו ורגליו בלבד, בחמין — אסור, בצונן — מותר. אבל לסוך בשמן אפילו כל שהוא — אסור. ואם סך רק כדי לעבר (להסיר) את הזוהמא — מותר.

א קודם דנו בשאלה באיזו מן התעניות מתפללים תפילת התענית, ולעיקר הדבר שואלים: צלותא דתעניתא היכי מדכרינן [תפילת התענית איך מזכירים אנו], איך מזכירים את תענית היחיד בתפילה? אדבריה [נתן לו רשות] רב יהודה לרב יצחק בריה [בנו] לדרוש ברבים, ואמר לו את תוכן הדברים שיאמר: יחיד שקיבל עליו תענית — מתפלל תפילה של תענית, והיכן אומרה לתפילה יתירה זו — בין ברכת "גואל" לברכת "רופא" שמוסיף עוד ברכה — תפילה לתענית.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יצחק: וכי יחיד קובע ברכה שלימה לעצמו שלא בסדר הברכות? אלא אמר רב יצחק: מזכיר את התענית בברכת "שומע תפלה", שבברכה זו שכל עניינה בקשה שישמע ה' תפילתנו בכלל, יכול אדם להזכיר את כל בקשותיו הנוספות, יתר על הסדר הקבוע ובכלל זה גם את תפילת התענית. וכן אמר רב ששת: מזכיר את תפילת התענית בברכת "שומע תפלה".

מיתיבי [מקשים], ממה ששנינו בברייתא: אין בין יחיד לצבור בתענית אלא שזה היחיד מתפלל שמונה עשרה ברכות וזה הציבור מתפלל תשע עשרה. ונברר, מאי [מה פירוש] "יחיד" ומאי [ומה פירוש] "צבור"? אילימא [אם תאמר] שהיחיד הוא יחיד ממש, וצבור כוונתו שליח צבור המתפלל בתפילת תענית של רבים, וכי הני [אלה] תשע עשרה ברכות בלבד הן? הלא עשרין וארבע הוו [הן]! כמבואר להלן, שמוסיפים בתעניות הציבור עוד שש ברכות.

אלא לאו הכי קאמר [האם לא כך אמר], כך יש להבין את הברייתא: אין בין יחיד שקבל עליו תענית יחיד ליחיד שקבל עליו תענית צבור, אלא שזה שקיבל על עצמו תענית יחיד מתפלל שמונה עשרה ברכות ומזכיר את התענית בברכת "שומע תפילה", וזה שקיבל עליו תענית ציבור מתפלל תשע עשרה ברכות, שמע מינה [למד מכאן] שהיחיד קובע ברכה לעצמו!

ודוחים: לא, לעולם אימא לך [אומר לך] שמדובר פה בשליח צבור, ודקא קשיא לך [ומה שהיה קשה לך] שהרי שליח צבור עשרין וארבע ברכות מצלי [הוא מתפלל], כאן מדובר בשלש תעניות ראשונות, דליכא [שאין בהן] עשרים וארבע ברכות, ומתפללים שמונה עשרה ומוסיפים רק ברכה אחת לתענית.

ומקשים: ולא? וכי אין מזכירים בתעניות הציבור הראשונות עשרים וארבע ברכות? והא [והלא] "אין בין" קתני [שנינו], שהרי כך שנינו: אין בין שלש תעניות ראשונות לשלש אמצעיות, אלא שבאלו בראשונות מותרין בעשיית מלאכה, ובאלו באמצעיות אסורין בעשיית מלאכה. ונדייק: הא [הרי] לענין עשרים וארבע ברכות זה וזה שוין!

ודוחים: מכאן אין ראייה, כי תנא [שנה] ושייר, שלא מנה התנא את כל ההבדלים בין התעניות. ומקשים: מאי [מה] שייר עוד שאתה יכול לומר דהאי [שאת דבר זה] שייר בדווקא? ותו [ועוד] יש להקשות: והא [והרי] "אין בין" קתני [שנה], משמע שהוא מדייק בדברים, שלא רק מנה את הדברים של הבדל, אלא הדגיש שזהו ההבדל היחיד! אלא יש לתרץ בצורה אחרת ולומר כי התנא באיסורי קא מיירי [באיסורים הוא עוסק], בתפלות לא מיירי [איננו עוסק], שההבדלים שמנה היו לענין חומרת איסורי התעניות, ולא לשאר ההבדלים. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] יתר על כן: באמצעייתא נמי לא מצלי [בתעניות האמצעיות גם כן אינו מתפלל] עשרים וארבעה ברכות, שמה שאמרו שמתפלל עשרים וארבע הוא רק בתעניות האחרונות בלבד.

ותוהים: ולא?! והאם אינו מתפלל? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אין בין שלש שניות לשבע אחרונות אלא שבאלו באחרונות מתריעין ונועלין את החנויות, ונדייק מכאן: הא [הרי] לכל שאר דבריהן זה וזה שוין! וכי תימא הכא נמי תנא [ואם תאמר כאן גם כן שנה] ושייר? והא [והרי] "אין בין" קתני [שנה], משמע שלא שייר דבר פרט למה שציין במפורש!

את ההוכחה זו דוחים: ותסברא [והאם סבור אתה] שלשון "אין בין" דוקא [מדוייקת] ואין עוד הבדלים?