מה חג המצות טעון לינה שחייב ללון בירושלים במוצאי החג, ואינו רשאי לשוב לביתו אלא למחרת החג — אף חג הסוכות טעון כמו כן לינה בירושלים טרם שוב העולים לרגל אל ביתם.

ושואלים: והתם [ושם] בחג המצות מנלן [מניין לנו] דין זה? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: בקרבן הפסח "ובשלת ואכלת במקום אשר יבחר ה' בו ופנית בבקר והלכת לאהליך" (דברים טז, ז).

ושואלים: ותנא קמא, ור' שמעון הלומדים מן הפסוק "בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות" (דברים טז, טז), כי אינו עובר ב"בל תאחר" אלא לאחר שעברו שלושה רגלים (כל אחד כשיטתו), אם כן דין תשלומין לעצרת מנא להו [מניין להם]?

ומשיבים: נפקא להו [יוצא להם] הדבר מדתני [ממה ששנה] רבה בר שמואל. דתני [ששנה] רבה בר שמואל: אמרה תורה מנה ימים וקדש חדש (כפי שנאמר: "חודש ימים". במדבר יא, כ), וכן מנה ימים וקדש עצרת שהרי העצרת (שבועות) נקבעת על פי מספר הימים לאחר הפסח (שנאמר: "תספרו חמישים יום". ויקרא כג, טז). ונלמד מכאן: מה חדש למנויו, כלומר, קרבן ראש החודש מובא באחד מן הימים שמונים בהם את החודש, אף עצרת למנויו, שיש יום מיוחד להקרבת קרבנות החג.

ושואלים: אם כן אימא [אמור] שתהיה עצרת רק חד יומא [יום אחד] ומהיכן למד אתה שיש שבוע שלם להקרבה? אמר רבא: אטו [וכי] בעצרת יומי מנינן שבועי לא מנינן [ימים אנו מונים, אולם שבועות אין אנו מונים]? והאמר מר [והרי אמר החכם]: מצוה למימני יומי [למנות ימים] חמשים יום, ומצוה למימני שבועי [למנות שבועות] שבעה שבועות, וההיקש מלמדנו איפוא שיש שבוע שלם לקרבנות החג. ועוד: הלא "חג שבועות" כתיב [נאמר], משמע: חג שנקבע על ידי מנין שבועות.

א בין הדברים שמנתה הברייתא כאלו שעוברים עליהם ב"בל תאחר" נמנה גם הפסח, ועל כן תוהים: וכי הפסח בר מיקרב [ראוי להקרבה] ברגלים הוא? והלא פסח זימנא קביעא ליה [זמן קבוע יש לו], בארבעה עשר בניסן, אי אקרביה [אם הקריבו] — אקרביה [הקריבו], ואי לא אקרביה [ואם לא הקריבו] — אידחי ליה [נדחה לו]!

אמר רב חסדא: פסח כדי נסבה [לריק הביאו], שהפסח אכן אינו שייך לענין "בל תאחר" ובברייתא הוכנס רק משום שגרת הלשון המצויה "בכור, מעשר ופסח".

רב ששת אמר הסבר אחר: מאי [מה] פירוש "פסח" כאן — שלמי פסח. שאם אבד הכבש שהופרש לקרבן הפסח, והפריש בעליו כבש אחר והקריבו כפסח, ואחרי כן נמצא הראשון, הרי הוא כשלמים לכל דיניו.

ושואלים: אי הכי [אם כך] — היינו [הרי זה] מה שכבר נאמר שם שלמים ואין איפוא כל חידוש בדבר! ומשיבים: תנא [שנה] שלמים הבאין מחמת פסח, ותנא [ושנה] שלמים הבאין מחמת עצמן. וטעם ההכפלה, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ושלמים אלה מחמת פסח קאתו [הם באים],