או לקט שכחה ופאה שהופרשו ועדיין לא נטלום העניים, כיון שעברו עליהן שלשה רגלים ולא נתן — הרי זה עובר ב"בל תאחר". ר' שמעון אומר: שלשה רגלים אלו, צריכים שיהיו כסדרן, וחג המצות תחלה.

ר' מאיר אומר: כיון שעבר עליהן רגל אחד בלבד — הרי זה עובר ב"בל תאחר", ר' אליעזר בן יעקב אומר: כיון שעברו עליהן שני רגלים — עובר ב"בל תאחר". ר' אלעזר בר' שמעון אומר: כיון שעבר עליהן חג הסוכות — עובר עליהן ב"בל תאחר".

ומבארים את השיטות: מאי טעמא דתנא קמא [מה הטעם של התנא הראשון] — מכדי [הרי] מיניהו סליק [מהם, מן הרגלים, הוא יוצא] שהפרק כולו עוסק בענין שלושת הרגלים, ואם כן, למה לי למהדר ומיכתב [לחזור ולכתוב] בסיכומו: "בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות ולא יראה את פני ה' ריקם "(דברים טז, טז)? אלא ודאי שמע מינה [למד מכאן] כי דבר זה נכתב לענין "בל תאחר".

ור' שמעון האומר כי שלושה רגלים אלו צריכים להיות כסידרם, אומר בביאור שיטתו: אינו צריך לומר בפסוק זה "בחג הסוכות", שהרי בו דיבר הכתוב בפסוקים הקודמים לזה, אם כן למה בכל זאת נאמר — לומר שזה אחרון. כלומר, שהסדר המנוי בכתוב זה הוא הסדר המחייב.

ור' מאיר האומר כי די ברגל אחד כדי לעבור ב"בל תאחר", מאי טעמא [מה טעם שיטתו]? דכתיב [שנאמר]: "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה. והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם ונדריכם ונדבותיכם ובכורות בקרכם וצאנכם" (דברים יב, ה-ו) ומי שלא הביא מיד ברגל הראשון כאשר חלה עליו החובה של "ובאת שמה" — הרי זה עובר.

ושואלים: ורבנן [וחכמים, תנא קמא] הסוברים כי אינו עובר ב"בל תאחר" אלא לאחר שעברו שלושה רגלים, כיצד מבינים הם כתוב זה? ומשיבים: לדעתם הכתוב ההוא מלמד שמצות עשה היא להביא את נדריו ברגל הראשון, ואולם אם לא הביא מיד, אף שעבר בעשה — אינו עובר במצות לא תעשה.

ושואלים: ור' מאיר מה משיב הוא לטענה זו? לדעתו כיון דאמר ליה רחמנא אייתי [שאמרה לו התורה הבא] את הקרבן במועד זה ולא אייתי [הביא] — ממילא קם ליה [עומד הוא] באיסור "בל תאחר", שהרי איחר מן המועד שקבעה התורה.

ושואלים: ור' אליעזר בן יעקב האומר כי עובר ב"בל תאחר" לאחר שני רגלים, מאי טעמא [מה טעם שיטתו]? ומסבירים: דכתיב [שנאמר]: "אלה תעשו לה' במועדיכם לבד מנדריכם ונדבותיכם לעולותיכם ולמנחותיכם ולנסכיכם ולשלמיכם" (במדבר כט, לט) וכיון שנקבעה הבאת הנדרים במועדים — מיעוט מועדים שנים.

ורבנן [וחכמים], כיצד מפרשים הם פסוק זה — ההוא מתפרש לכ פי שאמר ר' יונה. שאמר ר' יונה: הוקשו (הושוו) כל המועדים כולם זה לזה, לומר, שכל שעירי החטאת שמביאים, כולם מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו כפי שמכפר שעיר ראש חודש.

ושואלים: ור' אלעזר בר' שמעון האומר כי שמשעבר חג הסוכות ולא הביא מיד הוא עובר ב"בל תאחר", מאי טעמא [מה טעם שיטתו]? דתניא [שכן שנינו בברייתא] ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לא יאמר בכתוב זה (דברים טז, טז) "חג הסכת", שהרי בו דיבר הכתוב קודם לכן, ואם כן למה בכל זאת נאמר — לומר שחג זה הוא הגורם שייחשב הנודר כמאחר להביא נדריו, שחייב להביא את כל נדריו עד סוף החג, בין שנדר סמוך לו בין הרבה לפניו.

ושואלים: ור' מאיר ור' אליעזר בן יעקב האי [פסוק זה] "בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות" מאי דרשו ביה [מה דורשים הם בו] ומה למדים הם ממנו? ומשיבים: מיבעי להו [צריכים הם אותו] לכפי שאמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא, שאמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא מניין לעצרת (חג השבועות) שיש לה תשלומין כל שבעה ימים אחרי יום טוב, שקרבנות שלא הביא בחג השבועות עצמו יכול להביאו עוד שישה ימים נוספים לאחר מכן? — תלמוד לומר: "בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות", מקיש (משווה) חג השבועות לחג המצות, מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה, שהרי לאחר יום החג הראשון יש עוד שישה ימים של חג — אף חג השבועות יש לו תשלומין כל שבעה.

ושואלים: אם כן, וליקש [ושיקיש, ישווה] אותו לחג הסוכות שאף הוא נזכר בסמוך לו, ויאמר: מה להלן בסוכות, מספר ימי החג שמונה ימים — אף כאן בעצרת, יהיו תשלומיו שמונה ימים! ודוחים: אי אפשר לומר כן, שאף בסוכות יש רק שבעה ימים. כי היום השמיני רגל בפני עצמו הוא.

ומקשים: אימור דאמרינן [אמור שאנו אומרים] כי היום השמיני רגל בפני עצמו הוא דווקא לענין פז"ר קש"ב (שישה דברים שיש בו: פ ייס בין משמרות הכהנים מי מקריב קרבנותיו, שנעשה כחג בפני עצמו ולא כהמשך לפייסות של סוכות. וכן לענין ברכת ז מן ("שהחיינו") שיש לאומרה בשמיני בפני עצמה. ושהוא נחשב ר גל בפני עצמו לענין חובת עלייה לרגל. וכן, שהוא ק רבן חג בפני עצמו, שאינו המשך סדר מוספי חג הסוכות. ושיש בו שיר חג מיוחד בפני עצמו. וכן שיש בו ברכה בפני עצמה (שמזכירים חג זה בתפילות ובברכות כחג בפני עצמו), אבל לעניין תשלומין של חובות החג — דברי הכל כל שיהיה מוקרב בו תשלומין של ראשון הוא, שאף הוא נחשב כהמשך ליום החג הראשון!

דתנן [שכן שנינו במשנה]: מי שלא חג (הביא קרבן חגיגה) ביום טוב הראשון של חג הסוכות — חוגג (מקריב) את כל הרגל, ואף ביום טוב האחרון של חג. משמע שאף יום השמיני בכלל החג הוא! ואם כן מדוע שלא נקיש את חג השבועות דווקא לחג הסוכות שבו שמונה ימים?

ומסבירים: עדיף להשוות את חג השבועות לפסח ולא לסוכות בשל הכלל: תפשת מרובה — לא תפשת, תפשת מועט — תפשת, ולכן כפי שעושים אנו בכל מקום, יש ללמוד דווקא מן המספר הקטן ולא מן הגדול.

ושואלים: ואלא אם כן למאי הלכתא כתביה רחמנא [למה, לאיזו הלכה כתבה התורה] בפסוק זה את חג הסוכות שאין למדים ממנו לכאורה דבר? ומשיבים: לאקושיה [להשוותו] לחג המצות לענין אחר.