ואינו אוחז בקציצה בגוף התפילין עצמן, שלא יגע בהן בעודו טמא, אלו דברי ר' יעקב. וחכמים אומרים: ישן אדם בתפילין שינת עראי אבל לא שינת קבע, וממילא אינו יכול להגיע לקרי. וכמה שינת עראי — כדי הילוך מאה אמה.

אגב הדברים שנאמרו בשינת עראי, מביאים מה שאמר רב: אסור לאדם לישן ביום יותר משינת סוס והישן יותר מזה הרי הוא כמבטל תורה. וכמה היא שינת הסוס — שיתין נשמי [שישים נשימות].

אמר אביי: שנתיה דמר [שנתו של אדוני, רבה] היתה כשנתו של רב, ורב היה ישן כשנתו של רבי (ר' יהודה הנשיא), וזו של רבי היתה כשל דוד המלך, ושנתו של דוד היתה כדסוסיא [כשינת הסוס], ודסוסיא [ושל הסוס] היא בת שיתין נשמי [שישים נשימות].

מסופר: אביי הוה ניים כדמעייל [היה ישן ביום כזמן הכניסה, ההליכה] בין פומבדיתא לבי כובי. קרי עליה [היה קורא עליו] רב יוסף את הפסוק: "עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך" (משלי ו, ט), שראה בכך כבר ביטול זמן מיותר.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הנכנס לישן ביום, רצה — חולץ תפילין מעליו, רצה — מניח אותן על ראשו. ההולך לישון בלילה — חולץ את התפילין ואינו מניח, אלו דברי ר' נתן. ר' יוסי אומר: הילדים (אנשים צעירים), לעולם חולצין ואינן מניחים בשנתם, מפני שרגילין בטומאה. שעלולים לבוא לידי קרי וכיוצא בו.

ושואלים: לימא קסבר [האם נאמר שסבר] ר' יוסי שבעל קרי אסור להניח תפילין? אמר אביי: לא כן, אלא בילדים (אנשים צעירים) ונשותיהן עמהן עסקינן [עוסקים אנו], שמא יבואו לידי הרגל דבר. שעלולים הם לשכוח שהתפילין בראשם ויבואו כשעדיין התפילין בראשם לידי תשמיש, ודבר זה בודאי גנאי הוא.

תנו רבנן [שנו חכמים]: שכח שהיו תפילין עליו ושמש מטתו בתפילין — אינו אוחז לא ברצועה של תפילין ולא בקציצה (גוף התפילין), כדי להסירן מראשו, עד שיטול ידיו תחילה ואז יטלם מעליו מפני שהידים עסקניות הן ויש לחשוש שנגעו במקום מטונף שבגוף, גם אם אינו זוכר בבירור שעשה כן.

א משנה בהמשך לאמור במשנה הקודמת בדין אכילה בסוכה מסופר: מעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל, ולרבן גמליאל הביאו שני כותבות (תמרים) ודלי (ספל) של מים. ואמרו שניהם: העלום לסוכה ושם נאכל.

ולעומת זאת מספרים סיפור מנוגד: וכשנתנו לו לר' צדוק אוכל (פת) שיעור פחות מכביצה, נטלו במפה משום נקיות. ולא נטל ידיו, משום שלדעתו אין צורך בנטילת ידים לאכילה של פחות מכביצה. ואכלו חוץ לסוכה, ולא בירך אחריו, משום שלדעתו אין לברך אלא על שיעור המשביע (שנאמר: "ואכלת ושבעת וברכת") ואין בפחות מכביצה כדי שביעה. וכאשר יבואר שכל אלה עשה כדין.

גמרא על המעשה הראשון המסופר במשנה תוהים: וכי מביאים מעשה לסתור?! שהרי במשנה הקודמת שנינו שמותר לאכול ארעי חוץ לסוכה, וכאן מביאים מעשה שממנו למדים לכאורה שאין אוכלים כלל חוץ לסוכה! ומשיבים: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך יש לשנותה], שצריך להבינה כאילו היו בה דברי ההשלמה הבאים: אם בא להחמיר על עצמו שלא לאכול כלל מחוץ לסוכה — מחמיר, ולית ביה [ואין בכך] משום יוהרא, שמראה שנוהג מנהג חסידות יוצא מגדר הרגיל. ומובא ומעשה נמי [גם כן] לראיה, שהביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל ולרבן גמליאל שני כותבות ודלי של מים בחג הסוכות,