אף על גב [אף על פי] ש"יפת אלהים ליפת" שהפרסים שמבני יפת הם שסייעו לבנות את בית המקדש השני — מכל מקום אין השכינה שורה אלא באהלי שם, כלומר: בבית המקדש הראשון שנבנה על ידי שלמה המלך בלא סיוע מלכות זרה.

א ושואלים: ופרסאי מנא לן [והפרסיים מנין לנו] שמיפת קאתו [הם באים]? ומשיבים: דכתיב [שכן נאמר]: "בני יפת גמר ומגוג ומדי ויון ותבל ומשך ותירס" (בראשית י, ב), ומפרשים: "גומר" — זה גרממיא, מגוג — זו קנדיא, מדי — זו מקדוניא, יון — כמשמעו אלו היוונים, תובל — זאת האומה הקרויה בית אונייקי, משך — זו מוסיא, תירס, פליגי [נחלקו] בה ר' סימאי ורבנן [וחכמים], ואמרי לה [ויש אומרים] ר' סימון ורבנן [וחכמים] נחלקו; חד [אחד מהם] אמר: תירס זו בית תרייקי, וחד [ואחד מהם] אמר: זו‍ פרס. ואם כן לדעה מסויימת, פרס (תירס) נמנה על בני יפת. תני [שנה] רב יוסף בברייתא: תירס — זו פרס.

נאמר עוד ברשימת העמים: "וסבתה ורעמה וסבתכא" (בראשית י, ז), תני [שנה] רב יוסף: אלו סקיסתן גוייתא [הפנימית] וסקיסתן ברייתא [החיצונית], בין חדא לחדא [אחת לאחת] מרחק מאה פרסי [פרסאות], והיקפא אלפא פרסי [והיקפה של ארץ זו אלף פרסאות].

ועוד בפירוש מקראות אלה, נאמר: "ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה בארץ שנער" (בראשית י, י) "בבל" — כמשמעה, ארך זו העיר שהיתה קרויה בימיהם אוריכות, ואכד — זהו המקום שנקרא אז בשכר. "כלנה" — זה נופר נינפי.

נאמר עוד: "מן הארץ ההיא יצא אשור" (בראשית י, יא), תני רב יוסף: "אשור" — זה סילק כלומר זה האיזור שבו נבנתה אחר כך העיר סילקיא. "ויבן את נינוה ואת רחבת עיר ואת כלח" (בראשית י, יא), נינוה — כמשמעו, "רחובות עיר" — זו הקרויה לאחר זמן פרת דמישן, "כלח" — זו פרת של בורסיף. "ואת רסן בין נינוה ובין כלח היא העיר הגדלה" (בראשית י, יב). "רסן" — זה המקום הקרוי לאחר זמן אקטיספון. "היא העיר הגדלה" איני יודע אם הכוונה היא שנינוה היא העיר הגדולה, אם רסן היא העיר הגדולה, כשהוא אומר "ונינוה היתה עיר גדולה לאלהים מהלך שלשת ימים" (יונה ג, ג) הוי אומר: נינוה היא העיר הגדולה. וכיון שפירשנו ודרשנו שמות מקומות מן המקרא, מפרשים כיוצא בהם.

מה שנאמר "ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק" (במדבר יג, כב) תנא [שנה החכם]: "אחימן" נקרא כך — משום שהוא מיומן וגדול שבאחים (אחימן = אח ימין). "ששי" נקרא כך — לפי שמשים את הארץ כשחיתות (בורות), "תלמי" נקרא כך — לפי שמשים את הארץ תלמים (שורות המחרישה) תלמים בפסיעותיו. דבר אחר: "אחימן" הוא זה שבנה את המקום ענת, "ששי" בנה את העיר אלוש, "תלמי" בנה את המקום תלבוש. "ילידי הענק" — שמעניקין החמה בקומתן כלומר שהם גבוהים כל כך עד שהחמה נראית כענק על צואריהם.

ב כיון שהזכרנו כאן את הדעות כי תירס היא פרס, מביאים דבר הקשור לכך. אמר ר' יהושע בן לוי אמר רבי: עתידה רומי שתפול ביד פרס, שנאמר: "לכן שמעו עצת ה' אשר יעץ אל אדום ומחשבותיו אשר חשב אל ישבי תימן אם לוא יסחבום צעירי הצאן אם לא ישים עליהם נוהם" (ירמיה מט, כ).

מתקיף לה [מקשה עליה] רבה בר עולא: מאי [מה] משמע (משמעות), מהו המקור לכך דהאי [שזה הכתוב] "צעירי הצאן" פרס הוא — בוודאי משום דכתיב [שנאמר]: "האיל אשר ראית בעל הקרנים הוא מלכי מדי ופרס" (דניאל ח, כ) והאיל הוא מבני הצאן. ואולם מה הראיה מכאן? ואימא [ואמור] ש"צעירי הצאן" כוונתו ליון והם אשר יפילו את רומי דכתיב [שהרי נאמר] גם בהם דימוי זה: "והצפיר השעיר מלך יון" (ירמיה מט, כא), הרי שגם הם מדומים לצאן!

מסופר: כי סליק [כאשר עלה] מבבל לארץ ישראל רב חביבא בר סורמקי אמרה לקושיה זו קמיה דההוא מרבנן [לפני אחד החכמים] אמר ליה [לו] אותו חכם: מאן דלא ידע פרושי קראי [מי שאינו יודע לפרש את הכתובים] מותיב תיובתא [מקשה קושיה] לרבי?! כלומר עזות מצח ישנה במי שאינו יודע פירוש המקראות ומקשה על אדם גדול כרבי. כי באמת לא הבין רבה בר עולא את יסוד הדרשה. מאי [מה פירוש] "צעירי הצאן" — זוטרא דאחוהי [קטן שבאחיו] ולכן הוא כינוי לפרס. דתני [שכן שנה] רב יוסף: תירס זה פרס, והרי תירס נמנה האחרון, והוא הקטן שבבני יפת. וזו היא איפוא מקור דרשתו של רבי, והכוונה של המדרש לגבי צעירי הצאן.

כיוצא בזה אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' יהודה בר' אלעאי: עתידה רומי שתפול ביד פרס; קל וחומר: ומה מקדש ראשון שבנאוהו בני שם והחריבוהו כשדיים, בסופו של דבר נפלו כשדיים (בלשאצר) ביד פרסיים (דריוש המדי וחתנו כורש הפרסי), מקדש שני שבנאוהו פרסיים והחריבוהו רומיים — אינו דין שיפלו רומיים ביד פרסיים?

ואילו בניגוד לדעות אלה אמר רב: עתידה פרס שתפול ביד רומי. אמרו ליה [לו] תלמידיו רב כהנא ורב אסי לרב: בנויי ביד סתורי [הבונים ביד הסותרים]?! וכי כן הדין?! אמר להו [להם]: אין [כן], גזירת מלך היא שכך יהיה למרות שאין זה נראה מן היושר. איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך אמר להו [להם]: אינהו נמי קא סתרי בי כנישתא [הם גם כן, הפרסיים, סותרים בתי כנסת] אם כן אינם טובים יותר מן הרומאים.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: עתידה פרס שתפול ביד רומי, חדא [טעם אחד] — משום דסתרי בי כנישתא [שהם סותרים הורסים את בתי הכנסת], ועוד: גזירת מלך הוא שיפלו בונין ביד סותרין. שאמר רב יהודה אמר רב: אין בן דוד בא עד שתפשוט מלכות רומי הרשעה בכל העולם כולו תשעה חדשים, שנאמר: "לכן יתנם עד עת יולדה ילדה ויתר אחיו ישובון על בני ישראל" (מיכה ה, ב), שכזמן ההריון ("עת יולדה") שהוא תשעה חדשים, כך יהיה שלטון של רומי על כל העולם.

ג עתה שבים לעסוק בדיני פרישת הכהן הגדול ללשכת פרהדרין. תנו רבנן [שנו חכמים]: כל הלשכו‍ת שהיו במקדש לא היה להן מזוזה, כי אין קובעים מזוזה אלא בבית דירה שישנים בו, ובלשכות המקדש לא היו ישנים, חוץ מלשכת פרהדרין, שהיה בה בית דירה לכהן גדול, ולכך היתה חייבת במזוזה.

אמר ר' יהודה: לא זה הטעם, והלא כמה לשכות היו במקדש שהיה להן בית דירה, שהיו משמשות מקום קבוע בשביל הכהנים לישיבה ולשינה שם ובכל זאת לא היה להן מזוזה? אלא לשכת פרהדרין גזירה מיוחדת היתה שם שיקבעו בה מזוזה.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה שסבור שמן הדין לא היה צריך שתהא מזוזה בלשכת פרהדרין לולא הגזירה? אמר רבא: קסבר [סבור] ר' יהודה: כל בית שאינו עשוי לגור בו לימות החמה ולימות הגשמים — אינו נחשב בית, ולכן אינו חייב במזוזה. איתיביה [הקשה לו] אביי: כיצד אפשר לומר שאינו נחשב כבית, והכתיב [והרי נאמר]: "והכיתי בית החרף על בית הקיץ" (עמוס ג, טו) הרי שבית שנמצאים בו רק מחצית שנה, אף הוא קרוי בית! אמר ליה [לו] רבא: "בית חורף" ו"בית קיץ" איקרי [נקרא] בנין כגון זה, אולם "בית" סתמא לא איקרי [סתם אינו נקרא], שבית סתם הוא דווקא זה שגרים בו כל ימות השנה.

איתיביה [הקשה לו] אביי קושיה אחרת: שנינו, אם הכניס פירות מן השדה בחג הסוכות לתוך סוכת החג בתוך ימי החג, ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין. ותני עלה [ושנויה עליה] כדברי ביאור: ר' יהודה מחייב את הסוכה בעירוב כדין בית הנמצא בחצר שצריך להשתתף בעירוב החצר כשאר בתים שבחצר, ומחייב את הסוכה במזוזה, ומחייב אותה במעשר, שיהא דינה למעשר כדין בית, שכל פרי הארץ אף שעדיין לא הוחלט לסיים את הטיפול בו (שמשום כך הוא פטור ממעשר עד גמר מלאכתו), כיון שמוכנס לבית — הריהו מתחייב במעשר, ולשיטת ר' יהודה דין הסוכה כדין הבית לענין זה. הרי שר' יהודה מחמיר בדין סוכת החג לחייבה במזוזה, אף שאינה עשוייה למדור אלא לשבעה ימים בלבד!

וכי תימא מדרבנן [ואם תאמר שהדבר הוא רק מדברי סופרים] ואין בכך חיוב מן התורה, בשלמא [נניח] לגבי עירוב ומזוזה איכא למימר מדרבנן [יש לומר שהם מדברי סופרים] שמצאו מקום להחמיר בהלכות אלה, אף שאין לכך עיקר בדין תורה, אלא מעשר, מי איכא למימר מדרבנן [האם יש לומר שחייב בו רק מדברי סופרים]?