ששהו את קיניהן שהיו בעלי גאווה ולכך התרשלו ושהו מלהקריב את קיני בני היונה או התורים שמביאות היולדות למשכן כדי להיטהר מטומאתן, וכל אותו הזמן לא היו יכולות אותן נשים לחזור לבתיהן והיו חייבות להשאר ליד המשכן ובשל כך נמנעו מפריה ורביה, מיהא [בכל אופן] מעלה עליהן הכתוב כאילו שכבום, שגם אם לא עברו בגילוי עריות ממש, מכל מקום הכתוב מחשיב כך את חטאם.

בבזיון קדשים חטאו, דכתיב [שכן נאמר]: "גם בטרם יקטרון את החלב ובא נער הכהן ואמר לאיש הזבח תנה בשר לצלות לכהן ולא יקח ממך בשר מבשל כי אם חי. ויאמר אליו האיש קטר יקטרון כיום החלב וקח לך כאשר תאוה נפשך ואמר לו כי עתה תתן ואם לא לקחתי בחזקה. ותהי חטאת הנערים גדולה מאד את פני ה' כי נאצו האנשים את מנחת ה'" (שמואל א' ב, טו-יז).

א כהמשך לאמור מוסיפה התוספתא בענין חטאי ישראל לדורותיהם. מקדש ראשון מפני מה חרב — מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים. עבודה זרה — דכתיב [שכן נאמר]: "כי קצר המצע מהשתרע והמסכה צרה כהתכנס" (ישעיה כח, כ).

מאי [מה פירוש] "קצר המצע מהשתרע"? אמר ר' יונתן: קצר (צר) מצע זה מהשתרר עליו שני רעים כאחד (פירוש: השתרע — השתרר רע) שאי אפשר שיהיו במקדש גם עבודת ה' וגם פסל עבודה זרה שהעמיד מנשה בהיכל.

מהו "והמסכה צרה כהתכנס" (ישעיה כח, כ) אמר ר' שמואל בר נחמני: כי מטי [כאשר היה מגיע] ר' יונתן להאי קרא בכי [למקרא זה היה בוכה], אמר: מאן דכתיב ביה [מי שנאמר בו] "כנס כנד מי הים" (תהלים לג, ז) נעשית לו מסכה צרה? שהוא דורש את הכתוב "והמסכה" (הוא הפסל) נעשה צרה (יריב, כמו אשה צרה), "כהתכנס" כמו ה' שיכול לכנוס את מי הים.

גלוי עריות היה שם, שנאמר: "ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים הלוך וטפוף תלכנה וברגליהן תעכסנה" (ישעיה ג, טז), ומפרש: "יען כי גבהו בנות ציון" שהיו מבליטות ומדגישות את גובהן, בכך שהיו מהלכות אשה ארוכה (גבוהה) בצד קצרה כדי שהארוכה תראה גבוהה יותר. "ותלכנה נטויות גרון" — שהיו מהלכות בקומה זקופה. "ומשקרות עינים" — דהוו מליין כוחלא עיניהן [שהיו ממלאות עיניהן בכוחל] כדי להדגישן. "הלוך וטפוף תלכנה" — שהיו מהלכות עקב בצד גודל (אגודל), פסיעות קטנות כדרך הטף. "וברגליהן תעכסנה" אמר ר' יצחק: שהיו מביאות מור ואפרסמון ומניחות במנעליהן, וכשמגיעות אצל בחורי ישראל בועטות ומתיזות עליהן את בשמיהן, ומכניסין בהן יצר הרע, כארס בכעוס. שמפרש "תעכסנה" מלשון "עכס" = נחש.

שפיכות דמים היתה שם, דכתיב [שנאמר]: "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלים פה לפה" (מלכים ב' כא, טז).

אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים ולא היו מצויים בו חטאים חמורים אלו, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות חמורות אלו: עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים.

ומעירים: רשעים היו, אלא שתלו בטחונם בהקדוש ברוך הוא. ומסבירים: במשפט זה אתאן [הגענו, חזרנו] לדבר בענין אנשי מקדש ראשון, דכתיב [שעליהם נאמר]: "ראשיה בשחד ישפטו וכהניה במחיר יורו ונביאיה בכסף יקסמו ועל ה' ישענו לאמר הלא ה' בקרבנו לא תבוא עלינו רעה" (מיכה ג, יא), שזה מכל מקום היה צד זכות להם. לפיכך, בשל עבירות חמורות שחטאו בהן הביא עליהן הקדוש ברוך הוא שלש גזירות כנגד שלש עבירות שבידם, שנאמר: "לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיין תהיה והר הבית לבמות יער" (מיכה ג, יב).

ושואלים: וכי במקדש ראשון לא הוה ביה [לא היתה בו] שנאת חנם? והכתיב [והרי נאמר]: "זעק והילל בן אדם כי היא היתה בעמי היא בכל נשיאי ישראל מגורי אל חרב היו את עמי לכן ספק אל ירך" (יחזקאל כא, יז) ואמר ר' אלעזר בביאור דברי הפסוק: אלו בני אדם שאוכלין ושותין זה עם זה ("מגורי") ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם. הרי שאף אלה שהיו קרובים זה לזה היו מלאים שנאה זה לזה!

ומשיבים: ההיא [אותה מידה] בנשיאי ישראל בלבד הואי [היתה] דכתיב [שכן נאמר]: "זעק והילל בן אדם כי היא היתה בעמי" (יחזקאל כא, יז), ותניא [ושנינו בברייתא]: "זעק והילל בן אדם כי היא היתה בעמי "יכול לכל היתה מידה רעה זו? — תלמוד לומר: "היא בכל נשיאי ישראל" (יחזקאל כא, יז), הרי ששנאת חינם היתה מצויה רק בין גדולי העם, אבל רוב ישראל לא היו שונאים זה את זה.

ב ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרווייהו [שאמרו שניהם]: ראשונים (בני בית המקדש הראשון) שנתגלה עונם שלא הסתירו חטאיהם, אף נתגלה קצם שפירש להם הנביא שבעוד שבעים שנה יחזרו לארצם. אחרונים (בני בית המקדש השני) שלא נתגלה עונם לפי שחטאו בסתר — לא נתגלה קצם מתי יגאלו.

אמר ר' יוחנן: טובה צפורנן של ראשונים כלומר, אפילו ציפורן, שהיא קטנה וחסרת ערך, מכריסן של אחרונים. אמר ליה [לו] ריש לקיש: אדרבה (להיפך) אחרונים עדיפי, אף על גב דאיכא [אף על פי שיש] שעבוד מלכיות עליהם מכל מקום קא עסקי [עוסקים הם] בתורה. אמר ליה [לו]: בירה תוכיח (המקדש יוכיח) שחזרה לראשונים שהרי נבנה בית המקדש השני לאחר מיצוי עונשם ולא חזרה לאחרונים, הרי שהראשונים חשובים יותר.

בדומה לכך שאלו את ר' אלעזר: ראשונים גדולים מן האחרונים, או שמא אחרונים גדולים מהם? אמר להם: תנו עיניכם בבירה. כלומר: הביטו במקדש, האם הושב לנו כלאבותינו? הרי שהראשונים גדולים מהאחרונים! איכא דאמרי [יש אומרים] בלשון אחרת אמר להם: עידיכם בירה, כלומר בנין בית המקדש השני שחזר לראשונים, הריהו משמש עדות לכך שהם גדולים מן האחרונים.

מסופר: ריש לקיש הוי סחי בירדנא [היה שוחה בירדן] אתא [בא] רבה בר בר חנה יהב ליה ידא [נתן לו יד לסייע לו לצאת]. אמר ליה [לו] ריש לקיש: אלהא [אלוקים]! כלומר, נשבע בשמו, סנינא לכו [שונא אני אתכם] את הבבליים, ומה טעם — דכתיב [שכן נאמר]: "אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז" (שיר השירים ח, ט), וכך משמעות הכתוב כפניה לכנסת ישראל: אם עשיתם עצמכם כחומה כגוש חזק אחד ועליתם כולכם בימי עזרא — נמשלתם ככסף, שאין רקב שולט בו והריכם ראויים להשראת השכינה באופן מלא, עכשיו שעליתם כדלתות, כלומר: מעט ולא כולכם — נמשלתם כארז שהרקב שולט בו ואינכם ראויים אלא להשראה חלקית.

ושואלים: מאי [מהו] רקב זה השולט בארז? אמר עולא: ססמגור, שהיא מין תולעת הפוגעת בעצי הארז. ושואלים: מאי [מהו] עניינו של ססמגור לענין השראת השכינה בימי הבית השני? אמר ר' אבא: כשם שלא נותר מעץ הארז לאחר פגיעת תולעת זו אלא מקצתו כך, לא נותרה בימי בית שני מהשראת השכינה אלא בת קול בלבד. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש של גילוי הנבואה מישראל ועדיין היו משתמשין בבת קול, שהיו שומעים כהדה של נבואה.

אגב סיפור זה שואלים: וריש לקיש, מי משתעי בהדיה [האם היה משוחח במקום פומבי עם] רבה בר בר חנה? ומה ר' אלעזר, דמרא דארעא דישראל הוה [שאדון, גדול, ארץ ישראל היה] בחכמה ובמידות, ובכל זאת לא הוה משתעי [היה משוחח] ריש לקיש בהדיה [אתו] בפומבי, שריש לקיש היה מקפיד מאד בשיחה ובהודעת ידידותו רק ליחידי סגולה, דמאן דמשתעי [שמי ששוחח] ריש לקיש בהדיה [אתו] בשוק, יהבו ליה עיסקא בלא סהדי [היו נותנים לו עסק, כלומר הלוואה ושותפות עסקית, בלא עדים], כי היה ידוע שריש לקיש לא היה משוחח אלא עם אדם גדול וצדיק בלבד. ואם ר' אלעזר לא היה נחשב בעיניו כדי לעמוד בשוק ולשוחח עימו, אם כן בהדי [עם] רבה בר בר חנה משתעי [היה משוחח]?!

אמר רב פפא: שדי גברא בינייהו [זרוק, הטל, בן אדם ביניהם] כלומר, חייב אתה לומר שלא אלה היו, אלא או ריש לקיש הוה [היה] זה שרחץ וזעירי הבבלי שהיה מגדולי הדור הוא שהושיט לו יד, או שתאמר כי רבה בר בר חנה היה זה שרחץ, ור' אלעזר הוא שהושיט לו ידו. על כל פנים, החכם ששמע את הדבר, כי אתא לקמיה [כאשר בא לפני] ר' יוחנן וסיפר לו מעשה זה, אמר ליה [לו] ר' יוחנן: לאו היינו טעמא [לא זהו הטעם], כי אי נמי סליקו כולהו [גם אם היו עולים כולם] בימי עזרא לא הוה שריא [היתה שורה] השכינה במקדש שני, דכתיב [שכן נאמר]: "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם" (בראשית ט, כז),