ד הלכה ג משנה כדי להבהיר את החשיבות שייחסו לכספי תרומת הלשכה מספרת המשנה כי המשפחה של בית רבן גמליאל שהיו מביאים את שקליהם למקדש, כיון שרצו שיהיו שקליהם מן התרומה ויקנו בהם את קרבנות הציבור, היה בא למקדש דווקא ביום התרומה, ומשהחל התורם לתרום את הלשכה היה נכנס ללשכה, ושקלו בין אצבעותיו, וזרקו היה זורק את השקל הזה לפני התורם, כדי שיבחין בו התורם ויניחנו בקופת התרומה, והתורם שהבחין בכך היה מתכוין (היה עושה בכוונה) ודחפו אכן לתוך הקופה. ועוד אמרו: אין התורם תורם עד שהוא אומר (שואל) להם לגזברי הלשכה שלוש פעמים: "אתרום"? והן אומרין לו: "תרום, תרום, תרום", שלש פעמים, כלומר, שעל כל פעם משלוש הפעמים ששאל השיבוהו "תרום". תרם את הקופה הגדולה הראשונה לתוך אחת מן הקופות הקטנות שהיתה מסומנת באות א', וחיפה (כיסה) מיד את הקופה הגדולה ממנה תרם בקטבליאות (עורות מעובדים). תרם את השניה וחיפה לאחר מכן אף אותה בקטבליאות, אבל את השלישית לא היה מחפה לאחר שתרם ממנה. ושואלים: ולמה היה מחפה את אלה? — לסימן שמהן כבר תרם ומעתה לא יחשוש שמא ישכח ויתרום שוב מן הדבר התרום (מן השקלים שנותרו בקופה הגדולה לאחר שתרם ממנה). ומפרטים מה היתה כוונת התורם בשעה שתרם מכל קופה: תרם את הקופה הראשונה לשם נותני השקלים בני ארץ ישראל, ואת השניה לשם נותני השקלים בני כרכים המוקפין לה הסמוכים לארץ ישראל. והשלישית תרם לשם נותני השקלים בני בבל ולשם בני מדי ולשם בני המדינות הרחוקות.

א גמרא שנינו במשנה שהמשפחה של של בית רבן גמליאל היו עושים במתכוין שיהיו שקליהם בתרומת הלשכה. ושואלים: אילו היו שני כריים (ערימות פירות), ותרם מאחד מהן על חבירו, שמא לא פטר בתרומה זו אף את חבירו? שהרי כדי לתקן את כלל הפירות אין צורך לתרום דווקא מכל אחד ואחד, ודי בתרומת אחד מהם (בשיעור הראוי) כדי לתקן את האחרים. ואף כאן תרומת השקלים עולה גם למי שלא השתמשו בשקל שלו, ומדוע אם כן השתדלו בזה? ומשיבים: אף על פי כן, הנחת רוח היא להם, הרגשה של נחת רוח היתה להם, שלא יהא קרבן הציבור מתקרב אלא משלהן תחלה, ולכן השתדלו בדבר. ומביאים כמה דינים הקשורים לתרומת הלשכה.

תני [שנויה ברייתא]: אם שמט בטעות את הקטבליאות (כיסויי העור) שהניח על הקופות כדי לדעת מאיזו מהן כבר תרם, ושוב אינו יודע מאיזו מהן כבר תרם (והשקלים שבתוכה הריהם שיריים) ומאיזו מהן עדיין לא תרם — נעשו שקלי כל הקופות כולן שיריים, יש להם דין שיירי התרומה. ודין נוסף תני [שנינו בברייתא]: התרומה השלישית שהיו תורמים בפרוס חג הסוכות היא היתה העשירה שבכולן, שהיו בה אסטריאות (מטבעות קטנים) של זהוב ודרכונות (מטבעות גדולים) של זהוב.

ועוד תני [שנינו בברייתא]: תרם בפרוס הפסח את התרומה הראשונה לשם בני ארץ ישראל ולשם כל ישראל. ובפרוס חג השבועות תרם את התרומה השניה לשם בני הכרכים המוקפים (הסמוכים) לארץ ולשם כל ישראל. ובפרוס חג הסוכות תרם את התרומה השלישית לשם בני בבל ומדי, ולשם בני המדינות הרחוקות, ולשם כל ישראל. ובענין סדר התרומה מן הקופות תני [שנויה ברייתא]: בתחילה נטל שקלים מן הקופה הראשונה (שכתוב עליה א'). ואף על פי שלאחר התרומה יש עדיין שקלים בראשונה, שלא תרם את כולה — נוטל תרומה מן השניה (שכתוב עליה ב'). נטל מן השניה, אף על פי שיש עדיין שקלים בשניה — נוטל מן השלישית (שכתוב עליה ג'). אם שלמה שלישית, שנטל את כל שקלי הקופה השלישית ואין בה עוד דבר — הריהו חוזר ליטול מן השניה. שלמה השניה — חוזר ליטול מן הראשונה. אם שלמו לאחר התרומות שקלי שלשתן, שלוש הקופות האלה — הריהו חוזר ללשכה ושוקל ממנה את השקלים שבאו אליה לאחר התרומה האחרונה. אבל לא מהשקלים שנותרו מחוץ לקופות בשעת התרומה ונעשו שיריים, שאין בהם קדושת שקלים. ר' מאיר אומר: הריהו חוזר לשקול אף מן השיריים. שהיה ר' מאיר אומר: השיריים נותרים בקדושת שקלים ומועלים (יש דין מעילה) גם בשיריים ומדוע? שמא יצטרכו להן לבסוף. שאם יגמרו שקלי הלשכה, ישתמשו בשיריים לקניית קרבנות הציבור.

ב כיון שלעיל (משנה ח,א) עסקנו בענין החובה שיהיה האדם נקי במעשיו אף בעיני אדם, וכן ציינה משנתנו את הזריזות שנהגו בה בני בית רבן גמליאל במתן שקליהם, מביאה המשנה ברייתא העוסקת במידות הראויות לאדם, ובכלל זה מידת הזריזות. ששנינו וכן היה ר' פנחס בן יאיר אומר: זריזות בקיום המצוות כראוי מביאה את האדם לידי נקיות הנפש שלא יחטא. נקיות מביאה לידי טהרה, שמשהגיע לדרגה שנפשו נקיה ושוב אינו חוטא, הריהו מטהר בכך את נפשו מעוונותיו הקודמים. טהרה מביאה לידי קדושה, קדושת הלב והמחשבה. קדושה מביאה לידי ענוה, שמכיר בפחיתות ערכו. ענוה מביאה לידי יראת חטא, שמשמכיר בפחיתות ערכו, הריהו ירא ביותר מן החטא, ונזהר שלא יגיע לידי ניסיון. יראת חטא מביאה לידי חסידות, שנוהג במידה שלפנים משורת הדין. חסידות מביאה לידי רוח הקודש, שכיון שהריהו נוהג לפנים משורת הדין, נוהגים עמו משמים במידה החורגת מדרך הטבע ומודיעים לו את סודות התורה ברוח הקודש. רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים, שמשיערו עליו משמים רוח קדושה וטהרה יכנסו אלה בעצמות המתים ויזכה להחיותם. תחיית המתים העתידה להיות קודם בוא המשיח, מביאה לידי ביאת אליהו זכור לטוב לבשר על הגאולה הקרובה, שמיד לאחר שיבוא יחייה ה' מתי ארץ. ונותן סמך לכל אחד מהדברים האלה מן הכתובים: זריזות מביאה לידי נקיות הנפש מן החטא — דכתיב [שנאמר] בעבודת הכהן הגדול ביום הכפורים "וכלה מכפר" (ויקרא טז, ב), "כלה" הוא מלשון זריזות, שכיון שהוא מזדרז לכלות ולגמור את הכל הרי הוא מכפר, כלומר, מנקה את נפש החוטאים מחטאם. נקיות מביאה לידי טהרה — דכתיב [שנאמר] בענין קרבן היולדת (שמביאה לאחר מנין ימי טומאה וטהרה. ראה ויקרא י״ב:ח׳): "וכפר עליה הכהן וטהרה" (שם יב, ח), כלומר, משנסתיים סדר כפרתה, היינו נקיונה מן החטא (ראה רש"י שבועות ח, א), הריהי נעשית בכך טהורה. טהרה מביאה לידי קדושה — דכתיב [שנאמר] בענין סדר הזאת הכהן הגדול מדם קרבנותיו (הפר והשעיר) ביום הכיפורים על מזבח הזהב "וטהרו וקדשו" (שם טז, יט), ומכאן שאחר הטהרה באה הקדושה. קדושה מביאה לידי ענוה — דכתיב [שנאמר] "כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח" (ישעיה נז, טו), משמע שקודם באה דרגה של קודש, ואחר כך הדרגה שלמעלה ממנה, דכא ושפל רוח. ענוה מביאה לידי יראת חטא — דכתיב "עקב ענוה יראת ה' "(משלי כב, ד), שלאחר הענווה באה היראה. יראת חטא מביאה לידי חסידות — דכתיב [שנאמר] "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו" (תהלים קג, יז), שה' משפיע חסידות ("חסד") על האדם שכבר רכש לעצמו את מידת היראה. חסידות מביאה לידי רוח הקדש — דכתיב [שנאמר] "אז דברת בחזון לחסידיך" (שם פט, כ). רוח הקדש מביאה לידי תחיית המתים — דכתיב [שנאמר] "ונתתי רוחי בכם וחייתם" (יחזקאל לז, יד). תחיית המתים מביאה לידי אליהו זכור לטוב — דכתיב [שנאמר] "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא" (מלאכי ג, ג), ויום זה הוא יום תחיית המתים. ומכיון שעסקה הגמרא במידות שרוכש לו האדם ובהם הריהו מגיע לדרגות גבוהות יותר, ואף לכדי שלימות, מביאים עוד בדומה כי תנא בשם ר' מאיר: כל מי שהוא דר באופן קבוע בארץ ישראל, ומדבר בלשון הקודש, ואוכל פירותיו בטהרה, וקורא קריאת שמע בבוקר ובערב — יהא מבושר, הרי זה מובטח לו שבן עולם הבא הוא,