נלמוד את שיעור הסתום (שאינו מפורש) בענין העברת הקופות בשבת מן השיעור המפורש הנזכר בברייתא בענין תרומת הלשכה. דתניא [ששנויה ברייתא]: בשלש קופות של (שכל אחת מכילה) שלש שלש סאין, שהן תשעה סאין, שהן בסך הכל עשרים ושבע סאין לשלוש התרומות בשנה, תורמין את הלשכה, וכתוב עליהן אל"ף בי"ת גימ"ל. ובאותה ברייתא הסבירו: מפני מה כתוב עליהן אל"ף בי"ת גימ"ל? — לומר באיזו מהן מונחת התרומה שנתרמה קודם, וכך יהא מסתפק גזבר הלשכה מן שקלי הקופה הראשונה שכתוב עליה א' לצרכי המקדש שלהם השקלים מיועדים קודם לשקלי השניה שכתוב עליה ב', ומן השניה קודם לשלישית שכתוב עליה ג'. ומתוך דברי הברייתא הללו המפרשת את שיעור הקופה, נלמד גם לשיעור הקופה המותרת בהעברה ממקום למקום בשבת שלא נתפרש שיעורה במקומו.

ובדומה לכך בענין שיעור הסתום הנלמד מהמפורש, מביאים כי תמן תנינן [שם במשנה במסכת שבת (פ"ח מ"א) שנינו]: המוציא יין חי בשבת מרשות לרשות, שיעורו להתחייב עליו משום הוצאה הוא כדי מזיגת הכוס, כלומר, שיהא בו שיעור שאם ימזגוהו במים כדי להכשירו לשתיה יתמלא הכוס. ובענין זה ר' זעירא שאל את ר' יאשיה: כמה הוא שיעורן של הכוס בה עוסקת המשנה? אמר ליה [לו]: נלמד את שיעור הכוס הסתום (שלא נתפרש כאן) מן השיעור המפורש בענין אחר. דתני [ששנה] ר' חייא: ארבע כוסות שאמרו חכמים שחייב אדם בהם בליל הפסח ישנן, כלומר, שיעורן ביחד הוא רביעית של יין ביין האיטלקי. שכן שיעור כל כוס צריך שיהא רביעית הלוג, וכיון שיחס המזיגה של המים ביין חי להכשירו בשתיה הוא שלוש מידות מים לאחת של יין, הרי ששיעור היין הכולל לארבע כוסות הוא ארבע רביעיות הרביעית, ובסך הכל — רביעית. אמר ר' יוסי בר אבין משום [בשם] ר' יוחנן: שיטת המשנה במסכת שבת בענין שיעור היין לענין איסור הוצאה מרשות לרשות בשבת, שיטת ר' יהודה היא, דתני [ששנויה ברייתא] בענין הוצאת שבת: המוציא מים בשבת מרשות לרשות, שיעורם להתחייב הוא כדי גמיע (גמיעה), כדי שיהיה אפשר לגמוע אותם בבת אחת. ר' יהודה אומר: כדי לשוף [לשפשף ולמרוח] בהן את הקילור (תחבושת לעין). יין שיעורו כדי גמיע. ר' יהודה אומר: כדי מזיגת הכוס.

ושואלים: מזוג בכמה? מה שיעור המזיגה הזו? ומעירים: נשמעינה מן הדא [נלמד זאת מכאן] ממה ששנינו: מים שיעורם לענין הוצאה הוא כדי גמיע. ר' יהודה אומר: כדי לשוף בהן את הקילור. יין כדי גמיע, ר' יהודה אומר: כדי מזיגת הכוס. ומתוך שאמרנו ששיעור היין החי לענין הוצאה הוא בכדי מזיגה (רבע רביעית הלוג יין הנמזגת בשלש רבעי הרביעית מים), הדא אמרה [זאת אומרת] שיין המזוג כבר, שיעורו לענין הוצאה הוא כדי מזיגת הכוס, כלומר, רביעית הלוג. ובענין ארבע כוסות של פסח, שואלים: וכמה הוא שיעורן של כוס? ר' אבין אמר: כמידת נפח הנקראת טיטרטון ועוד רביע ממנה, שהוא שיעור המקביל לרביעית הלוג בלח.

וכיון שעוסקים בענין ארבע כוסות, שואלים: מהו לשתותן בכרך אחד? האם אפשר לשתות את ארבע הכוסות הללו בבת אחת, או שצריך להפסיק ביניהם? ואומרים: מדאמר [ממה שאמר] ר' מנא שאמר ר' יוסי: סדר הלל הנאמר בליל פסח, אם שמען בבית הכנסת מפי שליח הציבור — יצא ידי חובת אמירת הלל בלילה זה, ושוב אינו צריך לאומרו בביתו, הדא אמרה [זאת אומרת] שאם שתאן בכרך אחד — יצא. שאף שכרגיל הריהו מפסיק בין הכוסות באמירת ההלל, שחלק ממנו נאמר קודם הסעודה והאחר בין הכוס השלישית לרביעית, כיון שכבר יצא ידי חובת אמירתו בבית הכנסת ושוב אינו אומרו בסעודה, נמצא כי הוא שותה את ארבעת הכוסות בלא הפסקה. ועוד שאלו: מהו לשתותן בפיסקן? האם אפשר לשתות אותם מעט מעט, ולא את כל הרביעית בבת אחת? ומשיבים: כלום כשאמרו חכמים שישתה את ארבעת הכוסות האם לא תקנו שיעשה כך רק כדי שישתה אותם ולא שישתכר כתוצאה משתייתן, ולכן אם שתה בפיסקן (בהפסקות), אף הוא עושה בכך את רצון חכמים שאינו משתכר, ואינו חייב לשתות בבת אחת. ועוד שואלים: מהו לצאת ידי חובת ארבע כוסות ביין של ענבים שגדלו מעצמם בשביעית לאחר זמן הביעור? תני [שנה] רב אושעיא בברייתא: יוצאין ידי חובת ארבע כוסות בליל הפסח בשתיית יין של שביעית. ועוד שואלים: מהו לצאת בקונדיטין שהוא יין מעורב בתבלין? ואומרים: מדתני [ממה ששנה] בר קפרא בברייתא שקונדיטין דינו כיין, הדא אמרה [זאת אומרת] שיוצאין ידי חובת ארבע כוסות ביין קונדיטין, שכן יין הוא. ועוד שואלים: מהו לצאת ביין מזוגין (מזוג), ולאו דווקא ביין נקי? ומשיבים: מדתני [ממה ששנה] רב חייא בברייתא שארבעה כוסות יין שאמרו חכמים שחייב אדם בהם בליל הפסח יוצאין בהן בין חיין ובין מזוגין, וכמה יהיו מזוגין? בלבד שיהא בהן טעם ומראה יין, שהחי לא יהא כל כך חזק עד שלא יהיה בו טעם יין רגיל, והמזוג יישמרו בו טעם ומראית יין אף לאחר הוספת המים. וכיון שהוזכר מראה היין הרצוי לאחר המזיגה, מביאים את מה שאמר ר' ירמיה: מצוה לצאת ידי חובת ארבע כוסות ביין אדום, שנאמר בשבחו: "אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו" (משלי כג, לא). וכיון ששנינו שיין קונדיטון כשר לארבע כוסות, מביאים עוד מה שתאני [שנינו בברייתא]: יין מבושל הריהו כמתובל. ושואלים: מהו לצאת ידי חובת ארבע כוסות בפסח ביין מבושל? אמר ר' יונה: יוצאין ביין מבושל. ומעירים: ר' יונה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שר' יונה כד הוה שתי ארבע כסי דפסחא [כאשר היה שותה את ארבע הכוסות של פסח], הוה חזיק רישא עד חגא [היה חובש את ראשו במטפחת עד חג השבועות] להקל מכאב הראש שגרמה לו שתיית היין. ומכיון שכך, התיר את שתיית יין מבושל (שאינו חזק כל כך) לארבע כוסות.

ומספרים: פעם אירע שחמיתיה חדא מטרוניתא אפוי נהירין [ראתה אותו גבירה רומאית אחת שהיו פניו מאירות], אמרה: סבא סבא [זקן, זקן], חדא מהני תלת מלין אית בך [אחד משלושה דברים האלה יש בך]: או דשתוי חמרא את [או ששתוי יין אתה], או דמלוי בריבית את [או שמלוה בריבית אתה], וכיון שיש לך פרנסה ברווח פניך מאירות, או דמגדל חזירי את [שמגדל חזירים אתה], שהרווח בהם מרובה והטירחה מועטה. קילל אותה ואמר ?לה?: תיפח רוחא דההיא איתתא [תיפח רוחה של אותה אישה, שלך], דחדא מאלין תלת מיליא לית בי [שאף אחד משלושה דברים אלה אין בי]. אלא למה פני מאירים מפני שאולפני שכיח לי [תלמודי מצוי לי], ומתוך הלימוד אני נהנה ומאירים פני, דהכי כתיב [שכך נאמר]: "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח, א).

ומספרים כעין זה: ר' אבהו אתי [בא] לטבריא (טבריה) לבית מדרשו של ר' יוחנן, חמוניה תלמידוי [ראו אותו תלמידיו] של ר' יוחנן אפוי נהורין [שפניו מאירים]. אמרון [אמרו] התלמידים לר' יוחנן: אשכח [מצא] ר' אבהו סימא [אוצר], ולכן פניו מאירים. אתא לגביה [בא ר' אבהו לפניו, לפני ר' יוחנן], אמר ליה [לו] ר' יוחנן: מאי אורייתא חדתא שמעת [מה תורה חדשה שמעת] שוודאי משום כך פניך מאירים? אמר ליה [לו]: שמעתי וקיבלתי תוספתא עתיקא [ישנה] שהיתה חידוש בשבילי. מששמע ר' יוחנן את תשובתו, קרא עליה [קרא עליו] מקרא זה: "חכמת אדם תאיר פניו" (שם).

א אמר ר' חנין: נפח לוגא דאורייתא [הלוג שמן התורה] שווה לנפח מידת תמונתא עתיקא דמורייסא דציפורי [שמינית ישנה שהיו מודדים בה את המורייס, ציר של דגים, בציפורי]. אמר ר' יונה: ואף שנשתנו כלי המידה והיום משתמשים בכלים אחרים חכמנא לה [אני מכיר אותה, את כלי המידה הזה], שכן בכלי כזה אנשי בית ר' ינאי הוה מכילין בה [היו מודדים בו] דבש. ובענין זה תני [שנויה ברייתא]: רביעית הלוג שווה לחצי מידת השמינית הטברנית (של טבריה)