א משנה ארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת — מבערין את הכל כל החמץ, בין חולין בין תרומה, מלפני השבת, חוץ ממה שצריך לאכול ביום השבת עצמו, שהרי בשבת אינו יכול לבער כמו בשאר ערבי פסחים. אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: כל דבר מבערים בזמנו, סמוך לפסח, ויבערנו על ידי זריקה או הפקר. ר' אליעזר בר צדוק אומר: תרומה — מבערים מלפני השבת, משום שאין רבים יכולים לאוכלה, ומן הסתם לא יימצאו לה אוכלים נוספים, וחולין — בזמנן.

ב גמרא תניא [שנינו בתוספתא], ר' אליעזר בר' צדוק אומר: פעם אחת שבת אבא (הוא ר' צדוק) ביבנה, וחל ארבעה עשר בניסן להיות בשבת. ובא זונין שהיה ממונה של רבן גמליאל ואמר: הגיע עת לבער את החמץ, והלכתי אחר אבא וביערנו את החמץ, משמע שנהגו כן למעשה, לבערו בזמנו.

ג משנה ההולך לשחוט את קרבן פסחו בערב פסח, וכן למול את בנו, וכן לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו. אם יכול לחזור מיד לביתו ולבער את החמץ ואחר כך לחזור למצותו — יחזור ויבער, ואם לאו שלא יספיק לחזור ולבער — מבטלו בלבו, שהרי מן התורה ביטול בלבד מועיל.

ואם הלך להציל ישראל מן הגוים המתנפלים עליהם, ומן הנהר שגאה ושטף, ומן הלסטים, ומן הדליקה, ומן המפולת — אינו צריך אף לנסות לחזור, אלא יבטל החמץ בלבו, אפילו כשברור שיכול לחזור ולבער בזמנו. ואם הלך לשבות שביתת הרשות, שלא הלך למקום שיש בו צד מצוה — יחזור מיד ויבער את החמץ.

וכן כיוצא בהלכות אלה שבביעור חמץ, אמרו לגבי מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש שנפסל עם יציאתו מחוץ לתחומי ירושלים, ויש לשורפו ליד המקדש. אם עבר את כפר צופים שממנו עדיין ניתן לראות את ירושלים, ומשעבר שוב אינו יכול לראותה — שורפו במקומו (במקום שנזכר בו). ואם לאו, שלא הרחיק ללכת כל כך — חוזר ושורפו לפני הבירה (המקדש) מעצי המערכה שמספקים לצורך שריפת קדשים שנפסלו.

ושואלים: עד כמה הן חוזרין, מהו שיעור חמץ או בשר קודש שיש לחזור עבורו? ר' מאיר אומר: זה וזה בכביצה, ר' יהודה אומר: זה וזה בכזית. וחכמים אומרים שיש לחלק: בשר קדש — חוזרים עליו בכזית, וחמץ — חוזרים עליו אם גודלו בכביצה.

ד גמרא ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממקור אחר, ששנינו: ההולך לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו ולשבות שביתת הרשות — יחזור מיד, ואילו במשנתנו נאמר שיכול אף לבטלה בליבו, ומשום שהיא נחשבת כסעודת מצוה!

אמר ר' יוחנן: לא קשיא [קשה] כי יש בכך מחלוקת תנאים, הא [זו] הברייתא — כשיטת ר' יהודה, והא [זו] המשנה — כשיטת ר' יוסי, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: סעודת אירוסין — רשות, דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: מצוה היא.

והשתא [ועכשיו] שאמר ר' חסדא: מחלוקת ר' יהודה ור' יוסי היא דוקא בסעודה שניה של אירוסין, שחוזר החתן לאחר האירוסין לסעוד עם משפחת ארוסתו. אבל בסעודה ראשונה — דברי הכל מצוה. אין צורך לישב את הסתירה בין המשנה לברייתא כפי שפירשנו אלא אפילו תימא [תאמר] הא והא [זו וזו המשנה והברייתא] הן כר' יהודה, ולא קשיא [קשה]: הא [זו] המשנה שרואה זאת כסעודת מצוה — מדובר בה בסעודה ראשונה שהיא מצוה, הא [זו] הברייתא המחייבת לחזור — מדברת בסעודה שניה.

תניא [שנויה ברייתא] אמר ר' יהודה: אני לא שמעתי שיש מצוה אלא בסעודת אירוסין עצמה אבל לא סעודת סבלונות (מתנות), שכאשר בא החתן ומביא מתנות לכלה ועושים סעודה חגיגית — אין בכך כל מצוה. אמר לו ר' יוסי: אני שמעתי גם סעודת אירוסין וגם סעודת סבלונות.

ה כיון שהוזכרה סעודת מצוה ודנו בהגדרתה, מביאים ברייתא בנושא קרוב. תניא [שנינו בברייתא], ר' שמעון אומר: כל סעודה שאינה של מצוה — אין תלמיד חכם רשאי להנות ממנה.

ושואלים: כגון מאי [מה היא] סעודה שאינה של מצוה, אף שהיה מקום להגדירה ככזאת? אמר ר' יוחנן: כגון בת כהן הנישאת לישראל, וכן בת תלמיד חכם הנישאת לעם הארץ. שאף שסעודת נישואין בכלל מצוה היא — אבל כאן אין מצוה, שאמר ר' יוחנן: בת כהן לישראל — אין זווגן עולה יפה, שגנאי הוא לכהונה שתינשא בת כהן לישראל.

ושאלו: מאי היא [מה הוא] מה פירוש שאין זיווגם עולה יפה? אמר רב חסדא: שמתקיים בהם כלשון הפסוק המדבר במקרה של בת כהן הנישאת לישראל וחוזרת לבית אביה "או אלמנה או גרושה או זרע אין לה" (ויקרא כב, יג). במתניתא תנא [בברייתא שנינו]: קוברה בעלה או קוברתו היא בצעירותם, או מביאתו לידי עניות.

ותוהים: איני [וכי כן הוא]?! והא [והרי] אמר ר' יוחנן עצמו: הרוצה שיתעשר — ידבק בזרעו של אהרן, כל שכן שזכות תורה שלו וזכות הכהונה שלה מעשרתן. ומשיבים: לא קשיא [קשה], הא [זה] שמעשיר — בתלמיד חכם הנושא בת כהן, ששבח לכהונה שנדבק בה תלמיד חכם וזיווגם עולה יפה. הא [זה] שאינו עולה יפה — מדובר בעם הארץ הנושא בת כהן.

מסופר: ר' יהושע נסיב כהנתא [נשא כהנת], וחלש [חלה]. אמר: בודאי לא ניחא ליה [נוח לו] לאהרן הכהן שאדבק בזרעיה [בזרעו], דהוי ליה חתנא כי אנא [שיהיה לו חתן כמוני].

ומסופר גם: רב אידי בר אבין נסיב כהנתא [נשא כהנת], נפקו מיניה תרי בני סמיכי [יצאו ממנו שני בנים סמוכים להוראה], והם: רב ששת בריה [בנו] של רב אידי, ור' יהושע בריה [בנו] של רב אידי. וכן אמר רב פפא: אי [אם] לא נסיבנא כהנתא [הייתי נושא כהנת], לא איעתרי [הייתי מתעשר].

ולצד אחר אמר רב כהנא (שלא היה כהן): אי [אם] לא נסיבנא כהנתא [הייתי נושא כוהנת], לא גלאי [הייתי גולה], שהוכרח רב כהנא לברוח מבבל לארץ ישראל. אמרו ליה [לו]: והא [והרי] למקום תורה גלית ואין זה עונש כלל! והשיב: לא גלאי כדגלי אינשי [גליתי כמו שגולים בני אדם] למקום תורה, אלא ברחתי מפני אימת המלכות.

ו אמר ר' יצחק: כל הנהנה מסעודת הרשות שאין בה מצוה, לסוף גולה, שנאמר "ואכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק" (עמוס ו, ד), וכתיב [ונאמר] "לכן עתה יגלו בראש גלים וסר מירזח סרוחים" (עמוס, ו, ז).

ועוד לענין תלמיד חכם הנהנה מסעודה שאינה של מצוה תנו רבנן [שנו חכמים]: כל תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום, גנאי הוא לו, וסוף דרכו נמצא שצרות רבות באות עליו בשל הנהגתו זו: מחריב את ביתו, ומאלמן את אשתו, ומייתם את גוזליו (ילדיו), ותלמודו משתכח ממנו, ומחלוקות רבות באות עליו, ודבריו אינם נשמעים, ומחלל שם שמים ושם רבו ושם אביו, וגורם שם רע לו ולבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות.

ושואלים: מאי היא [מה הוא] אותו שם רע שגורמת הנהגתו זו לו ולבניו? אמר אביי: קרו ליה בר מחים תנורי [קוראים לו לבנו של איש כזה בן מחמם התנורים] כלומר, בן האיש שתמיד מצוי היה ליד תנור הבישול. רבא אמר: בר מרקיד בי כובי [בן המרקד בפונדק] שנראה שמוזמן לכל סעודה, וחייב לשעשע את הקהל. רב פפא אמר: בר מלחיך פינכי [בן מלקק הקערות]. רב שמעיה אמר: בר מך רבע [בן מקפל הלבוש ורובץ וישן] בכל מקום מתוך שיכרות.

ז כיון שמדובר בנישואין הראויים מביאים מה ש תנו רבנן [שנו חכמים]: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, שאם יזדמן מת או גולה בצעירותו — מובטח לו שבניו תלמידי חכמים משום שאמם תחנכם לכך. ואל ישא בת עם הארץ, שאם מת או גולה — בניו עמי הארץ.

ועוד תנו רבנן [שנו חכמים]: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא אדם בת תלמיד חכם וידאג להשיא בתו לתלמיד חכם, משל לנישואין שכאלה הוא ענבי הגפן המסתבכות בענבי הגפן, שהוא דבר נאה ומתקבל בעיני אלוקים ואדם. ולא ישא בת עם הארץ, משל לנישואין שכאלה הוא ענבי הגפן בענבי הסנה, שהוא דבר כעור