חמשת רבעים (רבעי הקב) קמח ועוד משהו חייבין בחלה, שאין מפרישים חלה אלא מעיסה בגודל זה, שהוא שיעור "עריסותיכם" האמור בתורה. ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר], קבא מלוגנאי נמי אהאי שיעורא קאי [הקב המלוגנאי גם כן על שיעור זה הוא עומד]. כלומר, קב זה אינו קב רגיל אלא קב גדול ומיוחד.

אמר רב יוסף: הני נשי דידן נהוג למיפא קפיזא קפיזא לפיסחא [אלו הנשים שלנו בנות משפחתנו נוהגות לאפות בזה אחר זה מידה של שלושת רבעי הקב לפסח], משום שעיסות קטנות אפשר להשגיח עליהן שלא תחמצנה. אמר ליה [לו] אביי: מאי דעתיך, לחומרא [מה דעתך שאתה אומר להן לעשות כן, כדי להחמיר], והרי חומרא דאתי [שבאה] לידי קולא הוא, משום דקא מפקע ליה [שהרי הוא מפקיע אותה את העיסה] מחובת הפרשת חלה, שכן הוא פחות משיעור החייב בחלה.

אמר ליה [לו]: איני מפקיען מחובת חלה, משום דעבדן [שהן עושות] ומפרישות כשיטת ר' אליעזר, דתניא [שהרי שנינו בברייתא], ר' אליעזר אומר: הרודה ככרות לחם מן התנור ונותן לסל — הסל מצרפן לחלה, אף אם אין באחת מן הככרות בפני עצמה כשיעור חלה. וכן היו נוהגות בנות ביתו של רב יוסף להפריש חלה מן המצות שבסל, וכבר אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' אליעזר.

אמר ליה [לו] אביי: והא איתמר עלה [והרי נאמר עליה] על קביעת הלכה זו אמר ר' יהושע בן לוי: לא שנו שהסל מצרפן לחיוב חלה אלא בככרות של בבל שנושכות (דבוקות מעט) זו מזו, אבל כעכין שאופים כל אחד לעצמו — לא, והוא הדין אם כן לחלות. השיב רב יוסף: הא איתמר עלה [הרי כבר נאמר עליו], אמר ר' חנינא: הלכה כר' אליעזר אפילו בכעכין, ולפי זה נהגו הלכה למעשה.

בעקבות אותה שאלה בעי [שאל] ר' ירמיה: טבלא שאין לה לבזבזין (שוליים) מהו, האם נחשבת היא כלי לענין צירוף לחובת הפרשת חלה? וצדדי השאלה: האם תוך כלי בעינן [צריכים אנו], והא ליכא [וזה אינו], שאין בטבלה חלקה כדי קיבול. או דילמא [שמא] אויר (חלל) כלי בעינן, והא איכא [צריכים אנו, והרי ישנו]. שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] הבעיה במקומה.

תניא [שנינו בברייתא] ר' אליעזר אומר: הסל מצרפן ומחייבן בחלה. ר' יהושע אומר: תנור מצרפן. רבן שמעון בן גמליאל אומר: ככרות של בבל שנושכות זו מזו — מצטרפות יחד לחלה, ולא אחרות.

א משנה רבן גמליאל אומר: שלש נשים לשות כאחת את הבצק ואופות בתנור אחד, זו אחר זו. ואין לחשוש שתוך הזמן שממתינות שתיאפנה מצותיה של אחת מהן יחמיץ בצקן של האחרות.

וחכמים אומרים: שלש נשים עוסקות בבצק כאחת בזו אחר זו, כדי שלא להביא לחימוץ, אחת לשה ואחת עורכת (מתקנת את הלישה ונותנת לה צורת לחם), ואחת אופה.

ר' עקיבא אומר: לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שוין, וממילא אין לקבוע מידה קבועה. אלא זה הכלל: תפח (עומד להתנפח וקרוב להחמיץ) — תלטוש (תמרח) עליו בצונן במים צוננים שטובלת בהם ידיה.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא] להסביר את דברי חכמים שבמשנה. אותה אשה שהיתה לשה ראשונה, היא עכשיו לאחר גמר לישה מקטפת, וחבירתה לשה תחתיה (במקומה). וזו שהיתה מקטפת וסיימה את מלאכת הקיטוף, היא עכשיו אופה, וחבירתה מקטפת תחתיה, והשלישית לשה תחתיה. אופה היא הראשונה וסיימה מלאכתה, לשה השלישית, וחבירתה השניה אופה תחתיה, והשלישית מקטפת, וחוזרת חלילה (חוזרות סביב סביב). שכל זמן שעוסקות בבצק אינו בא לידי חימוץ.

ג על דברי המשנה ר' עקיבא אומר לא כל הנשים שוות ולא כל העצים ולא כל התנורים שווים, תניא [שנינו בברייתא]: אמר ר' עקיבא: דנתי לפני רבן גמליאל, ילמדינו רבינו האם בנשים זריזות אמרו או בנשים שאין זריזות? בעצים לחים אמרו או בעצים יבשים אמרו? בתנור חם אמרו או בתנור צונן אמרו? אמר לי רבן גמליאל עצמו: אין לך אלא מה ששנו חכמים: זה הכלל תפח (עומד להתנפח וקרוב להחמיץ) — תלטוש (תמרח) עליו בצונן מים צוננים למניעת החימוץ.

ד משנה שיאור כלומר, כאשר עיסה החמיצה רק במקצת — ישרף, והאוכלו פטור משום שעדיין אינו חמץ גמור. סידוק כלומר, בצק שהתנפח עד כדי כך שנסדקו פניו — ישרף, והאוכלו במזיד חייב כרת כאוכל חמץ בפסח.

איזהו שיאור? — כאשר נראו על פני הבצק סדקים כקרני חגבים, סידוק — שנתערבו סדקין זה בזה, אלו דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: זה וזה האוכלו במזיד — חייב כרת, שאם נסדק מלמעלה ודאי שהחמיץ מבפנים. ואיזהו שיאור שפטור על אכילתו — כל שהכסיפו פניו, הלבין צבע הבצק כגוון פניו של אדם שעמדו שערותיו מחמת פחד.

ה גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: איזהו שיאור — כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו. סידוק — הרי הוא כקרני חגבים, אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: איזהו שיאור — כקרני חגבים, סידוק — שנתערבו סדקין זה בזה. וזה וזה האוכלו במזיד — חייב כרת.

ומקשים: והאנן תנן [והרי אנו שנינו במשנתנו] שיאור ישרף, והאוכלו פטור, דברי ר' יהודה. והרי שיטת חכמים שבברייתא הלוא היא שיטת ר' יהודה שבמשנתנו, ולשיטתו האוכל את השיאור פטור! ומשיבים: אימא [אמור, והבן בברייתא] כך: לר' מאיר שהזכרנו דבריו קודם זה וזה, האוכלו במזיד חייב כרת, ולשיטת חכמים אכן פטור.

אמר רבא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר — אין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין לו כמה סדקים מלמטה. ואם יש סידוק מלמעלה, ודאי שכל הבצק מבפנים מלא כולו סדקים והחמיץ הרבה.