נאכל לתשעה ימים מזמן אפייתו, או לעשרה, וכן לאחד עשר — לא פחות ולא יותר. כיצד? כדרכו, כלומר כרגיל לתשעה. כיצד? נאפה בערב שבת — נאכל בשבת הבאה לתשעה, הרי שעוברים תשעה ימים מאפייתו עד אכילתו. ואם חל יום טוב להיות בערב שבת — אין אופים אותו ביום טוב, אלא מקדימים לאפותו יום קודם לכן, ונאכל לשבת שבשבוע הבא, לעשרה ימים. אם היו שני ימים טובים של ראש השנה, לפני השבת — נאכל לשבת הבאה, לאחד עשר ימים, לפי שאינו (אין עשייתו) דוחה לא את השבת ולא את היום טוב. ואי אמרת [ואם אומר אתה] צורכי שבת נעשין ביום טוב, אמאי [מדוע] לא דחי [דוחה] את יום טוב? שהרי לחם הפנים נאכל בשבת ונחשב כצורכי שבת!

אמר ליה [לו] רב חסדא: שבות קרובה, צד חילול קדושת החג שנעשה עבור שבת הקרובה לחג — התירו. ואולם שבות רחוקה, עבור השבת שבשבוע הבא — לא התירו.

ושואלים: ולדעת רבן שמעון בן גמליאל שאמר משום (בשם) ר' שמעון בן הסגן כי אפיית לחם הפנים דוחה את יום טוב ואינו דוחה את יום צום הכיפורים, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שכן רואים שיש מחלוקת תנאים בכך שר' שמעון בן הסגן סבור שמותר לעשות בחג צורכי שבת וחכמים אוסרים.

ומשיבים: לא בעיקרון היסודי נחלקו אלא בהא פליגי [בדבר זה נחלקו], מר [חכם זה, התנא הראשון] סבר כי שבות קרובה התירו, שבות רחוקה לא התירו, ולכן אין אפיית לחם הפנים דוחה יום טוב. ומר [וחכם זה, ר' שמעון] סבר: שבות רחוקה נמי [גם כן] התירו.

מתיב [מקשה] רב מרי: שתי הלחם שאופים לחג השבועות אינן נאכלות לכהנים לא פחות משנים, ולא יותר על שלשה ימים. כיצד? נאפות כרגיל בערב יום טוב — נאכלות ליום טוב לשנים. חל יום טוב להיות אחר השבת, ונאפות בערב שבת — נאכלות ליום טוב לשלשה. לפי שאינה דוחה אפיית שתי הלחם לא את השבת ולא את היום טוב. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שצורכי שבת נעשין ביום טוב, השתא [עכשיו] שצורכי שבת ביום טוב שרי [מותר], צורכי יום טוב ביום טוב מיבעיא [נצרכה לומר] שמותר לאפות ביום טוב עצמו? ואם כן, מדוע אין אופים לצורכי יום טוב בו ביום?!

ודוחים: שאני התם [שונה שם] בענין שתי לחם שאמר קרא [הכתוב] "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" (שמות יב, טז), ולמדים: "לכם" — ולא לגבוה, כלומר ההיתר לאפות ולבשל ביום טוב הוא רק לצורכי אדם ולא לצורך הקודש.

ושואלים: ולרבן שמעון בן גמליאל שאמר משום (בשם) ר' שמעון בן הסגן שאפיית לחם הפנים דוחה את יום טוב, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? כלומר, כיצד מבין הוא את ה"לכם". ומשיבים: סבר לה [סבור הוא] כשיטת אבא שאול שאמר שיש להבין בדרך זו: "לכם" ולא לגוים, אבל לצורך הקדש — מותר.

שלח ליה [לו] רב חסדא לרבה קושיה ביד רב אחא בר רב הונא: מי אמרינן [האם אומרים אנו] "הואיל"? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: יש חורש תלם אחד וחייבין עליה על חרישה זו משום שמונה לאוין, שעשה בכך שמונה איסורים. ומסבירים כיצד יכול דבר זה להיות: אם היה חורש בשור וחמור, ועבר על "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דברים כב, י). והן מוקדשים, ונמצא שמעל בהקדש על ידי חרישה זו. ואם עשה זאת לסייע בעיבוד כלאים בכרם, עובר אף משום גידול כלאים