ואם היה הדבר בשנה השביעית (בשמיטה), שהוא עובר משום עבודת קרקע בשמיטה. והיה הדבר ביום טוב, ועבר משום עושה מלאכה ביום טוב. והיה החורש כהן, ונוסף לזה גם קיבל על עצמו גם להיות נזיר, ואותו מקום היה בית הטומאה מקום הטמא בטומאת המת שיש איסור מן התורה לכהן וכן לנזיר להיות בו ועובר בשני לאוים. ונמצא שעובר שמונה לאוין כאחד. ואי אמרינן [ואם אומרים אנו] "הואיל" להתיר ביום טוב, אם כן על חרישה ביום טוב שלא ליחייב [יתחייב], הואיל וחזי [וראויה] חרישה זאת לכיסוי דם ציפור. שהשוחט ציפור או חיה חייב מן התורה לכסות את הדם בעפר, ויתכן שיזדמנו לידו מספר רב של ציפורים או חיות ויחסר לו עפר לכסות את הדם, ואם כן נמצא שחרש כדי להשיג לעצמו עפר לכיסוי הדם, ואין בכך מלאכה אסורה!

אמר רב פפא בר שמואל: כאן מדובר שחרש באבנים מקורזלות, כלומר בגושי אדמה נוקשים שאינם ראויים לכיסוי.

ושואלים: והרי אבנים מקורזלות אף הן ראויות לכותשן לעפר! ודוחים: וכתישה ביום טוב מי שרי [האם מותרת]? ושואלים: והרי ראויות הן לכותשן כלאחר יד, שלא יעשה מלאכה כדרכו אלא בשינוי ובאופן שאינו אסור מן התורה. ודוחים: מדובר כאן כשחרש בצונמא (באדמת טרשים קשה).

ותוהים: וכי צונמא בר [בן, ראויה] לזריעה היא?! והרי אמרנו שאותו אדם עושה באותה שעה מלאכה בזרעים ובכרם! ומשיבים: היה כאן צונמא מלמעלה ועפר תיחוח מלמטה, ובו צומחים הזרעים. ודוחים: ואם כן, תיפוק ליה [תצא לו] משום עפר תיחוח, שהרי בעפר תיחוח זה יכול לכסות את דם הציפור!

אלא אמר מר בר רב אשי: מדובר כאן בטינא [בטיט], שאינו ראוי לכיסוי. ושואלים: וכי טינא בר [בן, ראוי] לזריעה הוא?! ומשיבים: במתונתא [באדמה לחה], שאינה טיט גמור וראויה לזריעה, אבל עכשיו אי אפשר לפורר את הרגבים שלה ולעשותם עפר לכיסוי הדם.

א איתיביה [הקשה לו] אביי לרבה על שיטתו שהוא מתיר משום "הואיל" ממה ששנינו: המבשל את גיד הנשה בחלב ביום טוב ואוכלו — לוקה חמש. כיצד? לוקה משום מבשל גיד ביום טוב, שבישל דבר שאינו ראוי לאכילה. ולוקה משום אוכל גיד, בניגוד לאיסור המפורש בתורה. ולוקה משום מבשל בשר בחלב, ולוקה משום אוכל בשר בחלב. ולוקה משום הבערה, שהבעיר אש ביום טוב שלא לצורך. ואי אמרינן [ואם אומרים אנו] "הואיל" — אם כן, על ההבערה שלא ליחייב [יתחייב], הואיל דחזי ליה [שראוי לו] הבערה זו לצרכו, שהרי יכול להשתמש לבישול שלצורך החג!

אמר ליה [לו] רבה: אפיק [הוצא] מרשימה זו הבערה ועייל [והכנס] במקומה איסור אחר, כגון שהיה זה גיד הנשה של נבילה, שחייב אף משום אכילת נבילה.

הקשה לו אביי: והתני [והרי שנה] ר' חייא כהסבר למשנה זו: לוקין שתים על אכילתו של גיד זה (גיד, ובשר בחלב), ושלוש על בישולו (הבערה ובישול ביום טוב, בישול בשר בחלב). ואי איתא [ואם יש לומר] שמדובר בגיד הנשה של נבילה, הרי נמצא שלש על אכילתו מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]: משום גיד, משום בשר בחלב, ומשום נבילה!

אלא אמר רבה: אפיק [הוצא] מכאן מלאכת הבערה, ועייל [והכנס] איסור אחר, כגון שבישל בעצי מוקצה שמוקצים משימוש ביום טוב מפני שלא הוכנו לכך.

ותוהים: וכי איסור מוקצה דאורייתא [מן התורה] הוא שילקו עליו? אמר ליה [לו]: אין [כן], דכתיב [שנאמר]: "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו" (שמות טז, ה). ומכאן אפשר ללמוד שכל דבר שאינו מוכן מבעוד יום — הריהו מוקצה, ואסור. ואף שמכאן למדים אנו שיש איסור בשימוש במוקצה, מכל מקום איסור זה לא נתפרש בלשון "לאו". ולכן יש להוסיף ואזהרתה של עבירה זו שמפורש שיש מצוות לא תעשה בדבר, מהכא [מכאן], ממה שנאמר בשבת "לא תעשה כל מלאכה" (שמות כ, י) שנאסרה באופן כולל כל מלאכה האסורה בשבת, ובכלל זה גם שימוש בדברים שלא הכין מבעוד יום.

אמר ליה [לו] אביי: והא [והרי] את [אתה] הוא שאמרת: בעאי מיניה [שאלתי אותו] את רב חסדא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר: בעאי מיניה [שאלתי אותו] את רב הונא: אם הביא שה מאפר (מן המרעה) שהוא מוקצה, מתוך שלא זימנוהו ובדקוהו מבעוד יום, ושחטו לצורך תמיד ביום טוב, מהו? האם אפשר להקריבו.

ואת אמרת לן [ואתה אמרת לנו] שאמר לי עלה [עליה, על כך], שדבר זה נלמד מן הכתוב ביחזקאל בדיני הקרבנות: "ושה אחת מן הצאן מן המאתים ממשקה ישראל" (יחזקאל מה, טו), ופסוק זה נדרש כך: "שה" הכוונה לכל שה בין זכר בין נקבה ששניהם קרויים שה — ולא הבכור, שהוא מיוחד שאינו אלא מן הזכרים.

"אחת" — ולא מעשר, שצריך להיות שה שאפשר שיהיה אחד בפני עצמו ולאו דווקא כאחד בין עשרה, ושה המעשר היא תמיד העשירית במנין השיות היוצאות מן הדיר, ולכן אינה בכלל הראויים לקרבן.

"מן הצאן", המלה "מן" משמעותה לשון צמצום, להוציא מן הכלל — ולא הפלגס, כלומר שלא יביא כבש שעבר את גיל שנה ועדיין לא הגיע להיות קרוי איל.