א משנה ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח לשם מרור: בחזרת, בתמכא, ובחרחבינא, ובעולשין, ובמרור. יוצאין בהן בין שהיו לחין בין שהיו יבשין, אבל לא כבושין במים או בחומץ ולא שלוקין ברותחים ולא מבושלין.

וירקות שונים אלה כולם יחד מצטרפין לכזית ואין צורך לאכול כדי שיעור דווקא מאחד מהן ויוצאין ידי חובה בקלח שלהן ולאו דווקא בעלים. ויוצאים בהם ידי חובה גם בדמאי ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו ונתנה לכהן ומעשר שני והקדש שנפדו.

ב גמרא תחילה מזהים את שמות הצמחים. חזרת היא חסא. עולשין הם הקרויים הינדבי. תמכא, אמר רבה בר בר חנה: בארמית תמכתא שמה. חרחבינא, אמר ר' שמעון בן לקיש: זוהי אצוותא דדיקלא (צמח המטפס מסביב לדקל), ובמרור הוא הצמח הקרוי מרירתא.

תני [שנה] בר קפרא: אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח לשם מרור: בעולשין, ובתמכא, בחרחלין, בחרחבינין, ובחזרין (חזרת). רב יהודה אומר: אף עולשי שדה, ועולשי גינה, וחזרת.

ותוהים: מדוע אמר אף עולשי גינה וחזרת? הא תנא לה רישא [הרי שנה אותה בתחילה]! ומפרשים: הכי קאמר [כך אמר] כך היתה כוונתו: אף עולשי שדה דינם כעולשי גינה וחזרת ויוצאים בהם ידי חובת מרור. ר' מאיר אומר: אף הצמחים עסווס וטורא ומר ירואר. אמר ליה [לו] ר' יוסי: עסווס וטורא צמח אחד הוא ויש לו שני שמות. ומר זה הוא הקרוי ירואר, כלומר גם כאן יש שני שמות של צמח אחד.

תני דבי [שנה חכם בית מדרשו] של ר' שמואל: אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח: בחזרת, בעולשין, ובתמכא, ובחרבינין, ובחרגינין, ובהרדופנין. ר' יהודה אומר: אף חזרת יולין וחזרת גלין כיוצא בהן.

ר' אילעא אומר משום [בשם] ר' אליעזר: אף ערקבלים יוצאים בהם משום מרור, וחזרתי על כל תלמידיו של ר' אליעזר ובקשתי לי חבר ששמע אף הוא דברים אלה מפיו, ולא מצאתי. וכשבאתי לפני ר' אליעזר בן יעקב, הודה לדברי.

ר' יהודה אומר: כל צמח שחותכים אותו ויש לו במקום החתך שרף לבן ראוי למרור. ר' יוחנן בן ברוקה אומר: כל שפניו מכסיפין [חוורים], כלומר שצבעו ירוק בהיר. ואחרים אומרים: כל ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין. אמר ר' יוחנן: מדברי כולן נלמד אם נסתכל בירקות שהזכירו: ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין. אמר רב הונא: הלכה כאחרים.

ג רבינא אשכחיה [מצא] את רב אחא בריה [בנו] של רבא דהוה מהדר אמרירתא [שהיה מחזר על מרור] לצאת דווקא בו חובת מרור. אמר ליה [לו]: מאי דעתיך [מה דעתך] שאתה מחזר אחריה? משום דמרירין טפי [שהם מרים ביותר], והא [והרי] חזרת תנן [שנינו] ראשונה במשנה, משמע שהיא ראשונה במעלה. וכן תנא דבי [שנה חכם בית מדרשו] של שמואל: חזרת בראשונה, ואמר ר' אושעיא: מצוה יתרה בחזרת לצאת בה חובת מרור. ואמר רבא: מאי [מה היא] חזרת — חסא.

מאי [מה היא] חסא, כלומר מה משמעות שם זה לענין פסח — שחס רחמנא עילוון [הקדוש ברוך הוא עלינו]. ואמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: למה נמשלו מצריים כמרור? שהכתוב אומר "וימררו את חייהם", לומר לך מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצריים תחילתן רכה שהיו משלמים שכרם, וסופן קשה שנשתעבדו בהם כעבדים, ודבר זה נכון לגבי החסה שבסופה נעשית מרה. אבל אינו כן לגבי הצמחים האחרים שהם מרים מתחילתם. אמר ליה [לו]: הדרי [חוזר אני] בי, ואף אני אהדר לצאת ידי חובת מרור בחזרת.

אמר ליה [לו] רב רחומי לאביי: ממאי דהאי [ממה, מנין לנו שזה] המרור מין ירק הוא? אימא מרירתא דכופיא [ואולי אומר שהוא מרתו של דג הכופיא] המרה ביותר, ולא רק מין צמח? ענה לו: דומיא [בדומה] למצה, מה מצה נעשית מגידולי קרקע בלבד — אף מרור גידולי קרקע בלבד. ושואלים בכל זאת: מדוע דווקא ירקות ואימא [ואולי אומר] שיצאו ידי חובת מרור בצמח ההירדוף שהוא מין עץ מר? ומשיבים: דומיא [בדומה] למצה, מה מצה מין זרעים ולא אילן, אף מרור מין זרעים.

ושואלים: ואימא [ואולי אומר] הרזיפו שהוא מין זרעים! והשיב: דומיא [בדומה] למצה, מה מצה הנעשית מצמחים כאלה שניקחת בכסף מעשר שהם מוגדרים כמאכל אדם, אף מרור צריך להיות מין שניקח בכסף מעשר ולא ירק בר.

אמר ליה [לו] רבה בר רב חנין לאביי: אימא [אומר] מרור שכתוב במקרא חד [אחד] בלבד הוא, שיוצאים ידי חובה רק בצמח אחד המר ביותר! ענה לו: "מרורים" כתיב [נאמר] ונלמד מכאן שכל המינים המרים כשרים. והקשה לו: ואימא [ואומר] "מרורים" — תרי [שניים], ונצא ידי חובה רק בשני מינים ולא יותר! אמר לו: דומיא [בדומה] למצה, מה מצה — מינין הרבה יוצאים בהם משום מצה, אף מרור מינין הרבה.

ד אמר רבה בר רב הונא אמר רב: ירקות שאמרו חכמים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח לשם מרור, כולן נזרעין בערוגה אחת. ושואלים: האם דבר זה בא למימרא [לומר] דלית בהו [שאין בהם] משום כלאים? שכולם מינים קרובים כל כך, שאפשר לזורעם בערוגה אחת ואין בעירובם משום כלאי זרעים?

על כך מתיב [מקשה] רבא: שנינו, חזרת וחזרת גלין, עולשין ועולשי שדה, כרישין וכרישי שדה, כוסבר וכוסבר שדה, חרדל וחרדל מצרי, ודלעת המצרי והרמוצה (מין דלעת) — אינם כלאים זה בזה. ומכאן נלמד: חזרת וחזרת גלין — אין [כן] מותר לזרעם יחד, אולם חזרת ועולשין — לא, שהם כלאים!

וכי תימא כולהו בהדדי קתני להו [ואם תאמר כולם יחד שנה אותם], שכל הצמחים המנויים כאן כולם יחד אין בהם משום כלאים זה בזה. והא [והרי] אמר רב עצמו: זוגות זוגות קתני [שנינו] כלומר, שכל אחד מזוגות הצמחים ששנינו במשנה מותר לזרעו יחד עם בן זוגו, כי רק הם בני אותו מין, ואם כן ברור שאי אפשר לזרוע חזרת ועולשין יחד, וכיצד אמר רב שכולם נזרעים בערוגה אחת!

ומתרצים: מאי [מה משמעות] נזרעין שאמר רב — הכוונה נזרעין כהלכתן, כלומר שאפשר לזרוע אותם כפי שמתירה ההלכה לזרוע זרעים שונים בערוגה אחת בהפסק ראוי, בלא לעבור על דיני כלאים. ותוהים: אם בזריעה כהלכתן, הלוא כבר תנינא [שנינו]: