א גמרא שנינו במשנתנו דינה של זו שהיה לה וסת ביום קבוע בחודש, והשתנה הדבר וראתה ביום אחר. ובענין זה איתמר [נאמר]: מי שראתה דם ביום חמשה עשר לחדש זה, ולאחר מכן ראתה דם ביום ששה עשר לחדש זה הבא אחריו, ושוב ראתה דם ביום שבעה עשר לחדש זה שלאחריו. רב אמר: קבעה לה אשה זו בכך וסת לדילוג של יום בכל חודש, ומכאן והלאה יהיה יום וסתה בכל חודש יום נוסף על החודש הקודם (בחודש הרביעי — יום שמונה עשר בו, ובחודש החמישי — ביום תשעה עשר בו, וכן הלאה). ואילו שמואל אמר: אין בשלוש הפעמים הללו כדי לקבוע לה וסת, אלא עד שתשלש בדילוג, שתראה אף בחודש הרביעי בדילוג של יום אחד (ביום שמונה עשר בו). דם בדילוג יום אחד לפי שהראייה שראתה בחודש הראשון, בט"ו בו, לא היתה בדילוג.

ומציעים: נימא [האם נאמר] כי רב ושמואל בפלוגתא [במחלוקת] של רבי ורבן שמעון בן גמליאל קמיפלגי [הם חולקים], דתניא [שכן שנויה ברייתא]: אשה שניסת (נישאה) לבעל ראשון, ומת בעלה זה. ולאחר מכן עמדה ונישאה לבעל שני, ואף הוא מת — לבעל שלישי שוב לא תנשא, שהריהי בחזקת "אשה קטלנית" (שבעליה מתים על ידה), אלו דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לבעל שלישי רשאית היא שתנשא, שכן בפטירת שני בעלים עדיין אין היא בחזקת זו שבעליה מתים על ידה, ואולם לבעל רביעי לא תנשא. ומעתה יש לומר כי רב סבור כשיטת רבי, ולכך די בשתי פעמים של דילוג יום אחד כדי לקבוע על ידם את וסתה כוסת הדילוג. ואילו שמואל סבור כרבן שמעון בן גמליאל, ולכך יש צורך בשלוש פעמים של דילוג כדי לקבוע וסת.

ודוחים: לא, אפשר לומר דכולי עלמא [שדעת הכל, שמואל ואף רב] היא כשיטתו של רבן שמעון בן גמליאל, שאין חזקה נוצרת אלא לאחר שלוש פעמים, שכך היא הלכה בכלל דיני התורה, וכן הוא גם לענין קביעת וסת הדילוג. ואולם הכא בהא קמיפלגי [כאן, בזו הרואה בדילוגים, בזה הם חולקים], שרב סבר [סבור] כי אף מה שראתה בחמשה עשר בחודש הראשון, גם הוא ממנינא [מן המנין], ולכך ישנן כאן שלוש ראיות שעל פיהן נקבע דינה של זו. ואילו שמואל סבר [סבור] כי כיון דלאו [שלא] בדילוג יום מהחודש שקדם לו, חזיתיה [ראתהו] את הדם בחמישה עשר בחודש הראשון, לכך לאו ממנינא [לא מהמנין] הוא, ואין לה אלא שתי ראיות של דילוג, ולכך נזקקת היא לראיית דילוג נוספת בחודש הרביעי, כדי לקבוע לה וסת הדילוג.

איתיביה [הקשה לו] שמואל לרב ממה ששנינו: מי שהיתה למודה להיות רואה בכל חודש ביום חמשה עשר בו, ושינתה חודש אחד וראתה ליום ששה עשר בחודש, שדילגה בזמן ראייתה יום אחד — זה וזה (הן יום חמישה עשר והן יום ששה עשר בחודש) אסורין להבא בתשמיש עם בעלה. ואם שינתה בפעם הבאה וראתה ליום שבעה עשר בו, והרי זו דילגה פעמיים בראיית יום אחד — מכאן ואילך הותר בתשמיש יום ששה עשר בחודש (שאין לחשוש לו שוב להבא, שהרי ראתה עתה ביום שבעה עשר ולא ביום ששה עשר), ואולם עדיין נאסר בתשמיש יום חמשה עשר (שכן הוא טרם נעקר מקביעותו), וכן נאסר יום שבעה עשר להבא, שהרי ראתה בתאריך זה בחודש).

ואם עמדה ושינתה בפעם הבאה וראתה ליום שמונה עשר בחודש, והרי זו איפוא דילגה שלוש פעמים בראיית יום אחד — הותרו כולן, ואף יום חמישה עשר שכן ראתה שלוש פעמים שלא ביום זה, וכן אין חוששים ליום שבעה עשר (שהרי עתה ראתה ביום שמונה עשר). ומעתה קבעה לה וסת דילוגים ליום אחד, ולכך אין אסור להבא אלא מיום שמונה עשר ואילך (הוא יום תשעה עשר בחודש הבא, ויום עשרים בחודש שלאחריו וכן הלאה). והרי זה איפוא קשיא [קושיה] לשיטתו של רב הסבור שדי בשני דילוגים כדי לקבוע וסת דילוגים! ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך רב בתשובה כי במי שהיא למודה לראות, שיש לה וסת קבוע (כגון זו שהיה לה יום וסת קבוע ביום חמישה עשר בחודש) שאני [שונה] הדבר, שבאשה כזו אין הראייה הראשונה נחשבת (שהרי זה יום וסתה הקבוע) להצטרף עם שתי הראיות (שבאו בדילוגים) כדי לקבוע על פיהן וסת דילוגים.

ותוהים על עצם הקושיה שהקשינו על רב: ודקארי לה, מאי קארי לה [ומי שהקשה אותה, שמואל שהקשה כן לרב, על מה הקשה אותה], שהרי ברור כי זו שיש לה יום וסת קבוע, אין לצרף את אותו היום לקביעת וסת דילוגים? ומסבירים: לדעת שמואל דין זה במי שהיתה למודה לראות ביום קבוע בחודש (כגון בחמישה עשר בו) אצטריכא ליה [נצרך לו] לתנא להשמיענו, שכן מהו דתימא [שתאמר, היה מקום לומר] כי כיון שאשה זו למודה לראות בחמישה עשר בחודש, ועקרתיה [ועקרתו] ליום שבעה עשר, שהרי שינתה ראייתה ליום אחר — מעתה נאמר כי בתרי זימני עקרה ליה [בשתי פעמים, ראיות בלבד היא עוקרת את אותו יום], ולכך תהיה מותרת להבא לשמש ביום חמישה עשר בחודש, ואין צורך שתראה עוד פעם — משום כך קא משמע לן [הוא משמיע לנו] שאין וסת קבועה נעקרת אלא לאחר שלוש פעמים של ראייה ביום אחר.

מיתיבי [מקשים] על שיטת שמואל ממה ששנינו: אשה שראתה ביום עשרים ואחד בחדש זה, ולאחר מכן ראתה ביום עשרים ושנים בחדש זה שלאחריו, ולאחר מכן ראתה ביום עשרים ושלשה בחדש זה שלאחריו — קבעה לה בכך וסת דילוגי יום אחד. ואולם אם בפעם השלישית סירגה (קיפצה) על פני יום, וראתה ליום עשרים וארבעה בו, שהוא דילוג של יומיים על פני החודש הקודם — לא קבעה לה וסת דילוגים, שהרי אין דילוג זה כדילוגים הקודמים. ומעתה הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על שיטת שמואל האומר כי יש צורך בשלושה דילוגים, ואילו בברייתא נאמר במפורש שאם היו הדילוגים שווים, בני יום אחד, די בשני דילוגים לקביעת וסת!

ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך שמואל בהסבר הדברים כי הכא במאי עסקינן [כאן, בברייתא זו במה אנו עוסקים] — לא במי שראתה פעם ראשונה ביום עשרים בחודש זה (ולאחר מכן ראתה בדילוגים של יום אחד), אלא במי שהיה לה יום וסת קבוע, וכגון אשה זו שרגילה היא למחזי [לראות] ביום עשרים בחודש, ושינתה וראתה ליום עשרים ואחד בחודש, ולאחר מכן שינתה וראתה בחודש הבא ביום עשרים ושנים בו, וכן בחודש שלאחריו ראתה בעשרים ושלושה בו, והרי אלה איפוא שלושה דילוגים, ולכך קבעה בהם וסת דילוגים. וכשיטתי שנדרשים אנו לשלושה דילוגים לשם קביעת וסת דילוגים. ומוסיפים: לשון הברייתא דיקא נמי [מדוקדק גם כן] כהעמדה זו של שמואל, דשבקינן [שכן עוזבים אנו] בברייתא ליום עשרים, ונקט [ואחז] התנא ליום עשרים ואחד, שהרי ראוי היה שיאמר התנא "ראתה יום עשרים...", במקום "ראתה יום עשרים ואחד..." — ומתוך שלא שנה כן, שמע מינה [למד ממנה] שמדובר במי שיש לה יום וסת קבוע לראיית עשרים בחודש, ועמדה ושינתה לראות ביום עשרים ואחד בחודש.

ב שנינו במשנתנו שאין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלוש פעמים. ובהסבר הדברים הללו אמר רב פפא: לא אמרן [אמרנו] כן אלא למקבעה [לענין קביעת וסת], שמעתה והלאה יום זה הוא יום וסתה הקבוע. אבל למיחש [לענין לחשוש] לה שמא תראה בפעם הבאה שוב ביום זה שראתה בו עתה (אף שרק פעם אחת ראתה בו) — אף בחדא זימנא חיישא [בפעם אחת חוששת].

ותוהים: מאי קא משמע לן [מה הוא, רב פפא משמיע לנו בדבריו], והלא כבר תנינא [שנינו] במשנתנו במי שהיתה למודה להיות רואה ביום חמשה עשר בחודש, ושינתה וראתה ליום עשרים בחודש — זה וזה אסורין, שאסורה לשמש עם בעלה בחודש הבא גם ביום וסתה הקבוע (חמישה עשר בחודש), וגם באותו תאריך (עשרים בחודש) שראתה בו פעם אחת!

ומשיבים: נצרך רב פפא להשמיענו כן, כי אי מהתם [אם נרצה ללמוד כן משם, ממשנתנו בלבד] — הוה אמינא [הייתי אומר] כי הני מילי [דברים אלה שחוששת לתאריך זה שראתה בו פעם אחת בלבד] אמורים דווקא היכא דקיימא [היכן, במקרה שעומדת, מתרחשת] ראייתה זו (בעשרים בחודש) בתוך פרק הזמן של ימי נדתה, שזהו פרק הזמן בו מעותדת היא לראות בו. אבל היכא דלא קיימא [היכן שאין עומדת] ראייתה זו (של העשרים בחודש) בתוך ימי נדתה, אלא באחד עשר ימי זיבה, שאין זה זמן שהיא ראויה לראות בו — אימא [אומר] שהיא לא צריכה לחשוש בפעם הבאה לעשרים בחודש. לכך קא משמע לן [הוא, רב פפא, משמיע לנו] שאף בזו הריהי חוששת לאותו יום בפעם הבאה.

ג ועוד שנינו במשנתנו כי האשה שיש לה וסת קבועה אינה מטהרת מן הוסת אלא כשראתה שלוש פעמים רצופות שלא בתאריך וסתה הקבוע. ואף בהסבר הלכה זו אמר רב פפא: לא אמרן [אמרנו] כן אלא בוסת זו דקבעתיה תלתא זימני [שקבעתה בשלוש פעמים] — דצריכי תלתא זימני למעקריה [שנצרכות שלוש פעמים של ראיות בזמן אחר, כדי לעוקרה], אבל בתרי זימני [שתי פעמים] שראתה בתאריך מסויים בחודש — בחדא זימנא מיעקר [בפעם אחת של ראייה בתאריך אחר בחודש, נעקרת].

ותוהים: מאי קא משמע לן [מה הוא, רב פפא משמיע לנו בדבריו], והלא כבר תנינא [שנינו] במשנתנו כי אין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלש פעמים! ומשיבים: נצרך רב פפא להשמיענו כן, שהרי מהו דתימא [שתאמר, היה מקום לומר] שכך היא הלכה: עקירה חדא [אחת] — נצרכת לחד [לראייה אחת], ותרי [שתי] עקירות — נצרכות לתרתי [לשתי ראיות], ותלתא [ושלוש עקירות] — נצרכות לתלתא [לשלוש ראיות]. לכך קא משמע לן [הוא, רב פפא, משמיע לנו] שלא רק ראייה אחת נעקרת על ידי ראייה אחת אחרת, אלא גם שתי ראיות נעקרות על ידי ראייה אחת.

ומציינים: תניא כותיה [שנויה ברייתא כמותו, כשיטתו] של רב פפא: היתה האשה למודה להיות רואה יום עשרים בחודש, ושינתה לראות ליום שלשים בחודש — הן זה (יום הוסת הקבוע בעשרים בחודש) והן זה (יום שלושים בחודש), אסורין בתשמיש עם בעלה. ואם הגיע יום עשרים בחודש הבא, ולא ראתה בו — הריהי מותרת לשמש עם בעלה עד יום שלשים בחודש, ואולם חוששת היא ליום שלשים שמא תראה בו, ולכך אסורה לשמש ביום זה עם בעלה.

ואם הגיע יום שלשים באותו החודש וראתה בו, והרי ראתה איפוא שתי פעמים רצופות ביום שלושים בחודש ודילגה על יום העשרים. ולאחר מכן הגיע יום עשרים בחודש הבא ולא ראתה בו. ולאחר מכן הגיע יום שלשים באותו החודש ולא ראתה בו (ומעתה אין בידיה שלוש ראיות רצופות ביום השלושים בחודש). ולאחר מכן הגיע יום עשרים בחודש הבא, ושוב חזרה וראתה בו — הותר יום שלשים, שאין היא צריכה לחשוש מלשמש עם בעלה בתאריך זה (שהרי על ידי ראייתה בעשרים בחודש זה, נעקרו שתי הראיות של יום שלושים בחודש),