אין הכוונה בזו השופעת דם נדה כל העת, אלא בזו השופעת דם טמא (דם נדות) מתוך דם טהור. שרגילה שקודם לראיית דם טמא הריהי רואה דם טהור (כעין דם שצבעו אינו אדום), ולאחריו היא רואה דם טמא. ומעתה נקבעה לה וסת הגוף באופן זה, לענין שדיה שעתה לטומאת טהרות שנגעה בהן לפני כן.

א ועוד שנינו במשנתנו בכלל וסתות הגוף זו שכמין צמרמורות אוחזות אותה, והוסיפה המשנה ואמרה "וכן כיוצא בהן", ושואלים: לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה] באה לשון זו, שאף הוא בכלל הקובעים וסת הגוף? אמר רבה בר עולא בתשובה: לאתויי [להביא, לרבות] אשה שראשה כבד עליה, ואבריה כבדים עליה, ורותתת (רועדת), וגוסה (משהקת).

ובענין דברי רבה בר עולא אלה מביאים מה שאמר רב הונא בר חייא, אמר שמואל: הרי אמרו חכמים כי לצורך קביעת וסת ימים — די בשנים, שאם ראתה פעם אחת בתאריך מסויים או בהפרש זמן מסויים מראייתה הקודמת, וחזרה וראתה שוב בזמן זה, נקבעה לה בכך וסת ימים. ואילו לענין וסתות הגוף — די בראיה אחת. ואולם למה (לאותן תופעות) שלא מנו אותן חכמים בכלל הדברים במשנתנו שעל פיהן נקבעת וסת הגוף — יש צורך בשלשה ראיות, כדי לקבוע על פיהן וסת הגוף.

ויש לברר את הדברים: לשון זו "למה שלא מנו חכמים", לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה] היא באה? אמר רב יוסף: לאתויי [להביא, לרבות] את זו שראשה כבד עליה, ואבריה כבדין עליה, ורותתת, וגוסה, וכאמור בדברי רבה בר עולא. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף בתמיהה: מאי קא משמע לן [מה הוא משמיע לנו]? והלא מתניתין [משנתנו] היא האומרת "וכן כיוצא בהן". דהא [שהרי] בא ופרשה רבה בר עולא שכוונתה לתופעות אלה. אלא אמר אביי הלשון "למה שלא שנו חכמים" באה לאתויי [לרבות] את זו שאכלה שום ולאחר מכן ראתה דם. וכן זו שאכלה בצלים וראתה, או זו שכססה פלפלים וראתה. שאם אירע לה כן שלוש פעמים, קבעה וסת הגוף בכך.

אמר רב יוסף: לא שמיע לי הא שמעתא [לא שמעתי הלכה זו] שאמר שמואל כי לוסת ימים יש צורך בשתי ראיות ולוסת הגוף די באחת.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: והלא את אמריתה ניהלן, ואהא אמריתה ניהלן [אתה עצמך אמרת לנו אותה, ועל זה אמרת לנו], על המשנה האומרת כי האשה שהיתה למודה (רגילה) להיות רואה דם ביום חמשה עשר בחודש, ושינתה (והשתנה נוהג גופה) והריהי רואה דם ליום עשרים בחודש, מה דינה בחודש הבא? — הרי יום זה (יום חמישה עשר בחודש הבא), שהוא יום וסתה, ויום זה (יום עשרים לחודש), שהוא יום שראתה בו בחודש הקודם, אסורין בתשמיש, שמא קבעה וסת ביום העשרים. ואולם אם השתנה זמן ראיית הדם שלש פעמים רצופות ליום עשרים בחודש — הותר יום חמשה עשר בחודש בתשמיש, שמעתה שוב אין מקום לחשש שתראה ביום זה. ומכאן והלאה הריהי קבעה לה את יום עשרים בחודש כיום וסתה. שאין אשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלש פעמים.

ואמרת לן עלה [לנו עליה, על משנה זו] מה שאמר רב יהודה, אמר שמואל: משנה זו הריהי כדברי רבן גמליאל בר [בן] רבי שאמר משום [בשם] רבן שמעון בן גמליאל שאין קביעת וסת אלא כשראתה האשה כן שלוש פעמים. אבל חכמים חלוקים בדבר, ואומרים כי אף אם ראתה פעם אחת — קבעה לה בכך וסת, שכן לקביעת וסת היא אינה צריכה לא לשנות (לראות פעם שניה), ולא לשלש (לראות פעם שלישית).

ואמרינן [ואמרנו] לך בשאלה: כיון שאין היא צריכה לשנות אמרת לן [לנו], מעתה שאין היא צריכה לשלש מיבעיא [נצרך] לומר? ואמרת לן [לנו] בתשובה כי מה שאמרו חכמים שאין היא צריכה לשנות — מדובר בוסתות הגוף, שדי בראיה אחת כדי לקבוע וסת הגוף. ומה שאמרו חכמים כי אין היא צריכה לשלש — המדובר בוסתות ימים, הנקבעות בשתי ראיות.

ושואלים: מדוע אמר שמואל כי דברי משנה זו הריהם כדברי רבן גמליאל בר רבי שאמר בשם רבן שמעון בן גמליאל, ונימא [ושיאמר] בקצרה כי "זו דברי רבן שמעון בן גמליאל"! ומשיבים: הא קא משמע לן [בזה הוא משמיע לנו] שמואל: שרבן גמליאל ברבי (בנו של רבי) — כרבן שמעון בן גמליאל סבירא ליה [הריהו סבור].

ב משנה האשה שהיתה למודה (רגילה) להיות רואה דם בתחלת הוסתות שבגופה (שהריהי רואה בתחילת תופעה גופנית כפיהוק והתעטשות ושאר תופעות וסת הגוף), אף שראתה דם לא בתחילת תופעת הגוף אלא לאחר מכן — כל הטהרות שעשתה בתוך הוסתות למן תחילת הוסת, הריהן טמאות. שכן הוחזקה זו לראות בתחילת הוסת. ואם היתה רגילה לראות בסוף הוסתות (שהריהי רואה דם רק לאחר זמן מסוים של תופעה גופנית מסויימת כפיהוק או כהתעטשות וכיוצא באלה — כל הטהרות שעשתה בתוך הוסתות הריהן טהורות. שכן הוחזקה לראות רק בסוף הוסת.

ר' יוסי אומר: אף ימים מסויימים ושעות מסויימות קובעים לוסתות. ומסביר: כיצד? היתה למודה להיות רואה ביום מסויים בחודש בשעה שהיא עם הנץ החמה — אינה אסורה בתשמיש עם בעלה ביום הוסת הקבוע לה, אלא באותה שעה שהיא עם הנץ החמה, ואולם בלילה (עד הנץ החמה), וכן ביום משעבר הנץ החמה אם לא ראתה — הריהי מותרת בתשמיש. ר' יהודה אומר: משעבר הנץ החמה ולא ראתה — כל היום שלה, ומותרת בתשמיש וכדעת ר' יוסי, ואולם בלילה הקודם אסורה, ושלא כדעת ר' יוסי.

ג גמרא שנינו במשנתנו כי נחלקו ר' יוסי ור' יהודה בדינה של האשה הרגילה לראות ביום הוסת הקבוע שלה עם הנץ החמה. ובענין זה עוד תנא [שנה] החכם בברייתא: כיצד (באיזה אופן) אמר ר' יוסי את שיטתו שימים מסויימים ושעות מסויימות קובעים לוסתות? — היתה למודה (רגילה) להיות רואה מיום עשרים בחודש ליום עשרים בחודש, וביום זה הריהי רגילה לראות משש שעות (השעה השישית) לשש שעות ביום זה בחודש הבא. כשהגיע יום עשרים בחודש ואף שלא ראתה — הריהי אסורה לשמש עם בעלה כל שש שעות ראשונות, אלו דברי ר' יהודה. ור' יוסי מתיר לה לשמש עד שש שעות, וחוששת (ואסורה לשמש מפני החשש) שתראה בשש שעות.

מש עברו שש שעות ביום זה ולא ראתה — הריהי אסורה לשמש כל היום כולו, אלו הם דברי ר' יהודה. ואילו ר' יוסי מתיר באופן זה לשמש מן זמן המנחה (מתחילת השעה השביעית) ולמעלה (והלאה).

ד שנינו במשנתנו כי לדעת ר' יהודה במקרה שהיתה למודה לראות בזמן הנץ החמה ביום וסתה, כל היום (משעבר הנץ החמה) הריהי מותרת לשמש עם בעלה, ואולם בלילה הקודם הריהי אסורה מלשמש. ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא] האומרת כי ר' יהודה אומר שכל הלילה שלה!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], שכן הא [ברייתא זו] האומרת שהריהי מותרת בלילה — מדברת במי שרגילה לראות בתחלת יממא [היום]. ואילו הא [משנתנו זו] האומרת שהריהי אסורה בלילה — מדברת במי שרגילה לראות בסוף ליליא [הלילה].

ומביאים עוד מדברי ר' יהודה בענין זה, תני חדא [שנויה ברייתא אחת] האומרת כי ר' יהודה אוסרה לפני וסתה, ומתירה לאחר וסתה. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת] האומרת כי ר' יהודה אוסרה לאחר וסתה, ומתירה לפני וסתה.

ולא קשיא [ואין זה קשה], שכן הא [ברייתא זו] האומרת שלדעת ר' יהודה הריהי אסורה לפני וסתה — מדברת באשה שרגילה למחזי [לראות] בסוף ליליא [הלילה]. ואילו הא [ברייתא זו] האומרת שהריהי אסורה בסוף וסתה — מדברת בזו שרגילה למחזי [לראות] בתחלת יממא [היום].

אמר רבא: הלכה כר' יהודה שאסורה כל עונתה. ותוהים: מי [האם] אמר רבא הכי [כך]? והתניא [והרי שנויה ברייתא] על הכתוב "והזרתם את בני ישראל מטומאתם" (ויקרא טו, לא) — מכאן, מכתוב זה אמר ר' ירמיה, למדים אנו אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן.

וכמה? אמר רבא: עונה. מאי לאו [האם אין] הכוונה בדברי רבא הללו לעונה אחריתי [אחרת, נוספת], שיש לפרוש מן האשה אף בעונה הסמוכה לוסתה? ודוחים: לא זו הכוונה, אלא לומר שחייבים לפרוש באותה עונה.

ושואלים: ותרתי [ושתי פעמים] שפסק רבא שאין חייבים לפרוש אלא עונה אחת בלבד, למה לי? ומשיבים: צריכא [נצרך הדבר] להיאמר. דאי אשמועינן הא [שכן אם היה משמיע לנו רבא רק את זה, שהלכה כדברי ר' יהודה שבמשנתנו] — הוה אמינא [הייתי אומר] כי הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא לענין טהרות שאסורה לעסוק באותה עונה בטהרות אבל לענין תשמיש עם בעלה — לא תיאסר אלא בשעת הוסת (וכדעת ר' יוסי), ולא בכל עונת הוסת (כדעת ר' יהודה), לכך קא משמע לן [הוא רבא משמיע לנו]. שהלכה כר' יהודה אף לענין תשמיש עם בעלה.

ואי מההיא [ואם משם, מדין פרישה סמוך לוסת] בלבד היה משמיע לנו רבא שהכוונה לעונה אחת — הוה אמינא [הייתי אומר] כי משמעות הדברים "סמוך לוסתה" היא עונה אחריתי [אחרת, נוספת], שלפני עונת הוסת. לכך קא משמע לן [הוא רבא משמיע לנו] שהכוונה לאותה עונה בלבד.

ה משנה האשה ש היתה למודה להיות רואה דם ביום חמשה עשר בחודש, ושינתה (והשתנה נוהגה) להיות רואה ליום עשרים בחודש, מה דינה בחודש הבא? — הרי יום זה (יום חמישה עשר בחודש הבא), שהוא יום וסתה, ויום זה (יום עשרים לחודש), שהוא יום שראתה בו בחודש הקודם, אם לא ראתה ביום חמישה עשר שבחודש הבא, אסורין בתשמיש. וכן אם שינתה (השתנה מנהגה) פעמים, שראתה שתי פעמים בזה אחר זה ליום עשרים בחודש — זה, יום החמישה עשר, וזה, יום העשרים, אסורין שהריהי חוששת לשני הימים הללו.

ואולם אם השתנה זמן ראיית הדם שלש פעמים רצופות ליום עשרים בחודש — הותר יום חמשה עשר בחודש בתשמיש, שמעתה שוב אין לחשוש שתראה ביום זה. ונעקרה הוסת מיום זה, ומכאן והלאה לחודשים הבאים הריהי קבעה לה את יום עשרים בחודש כיום וסתה. שאין אשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלש פעמים. וכן היא אינה מטהרת (להיות מותרת בתשמיש) מן הוסת הקבועה שלה, אם החלה לראות בזמן אחר מזה הקבוע לה עד שתעקר ממנה שלש פעמים.