קמוניא, ואשלג.

ואם הטבילו את הבגד בעוד שהיה בו כתם זה (שאין אנו יודעים מה טיבו), ועשה על גביו (על דעת שהוא טהור) טהרות, ולאחר מכן העביר עליו, על הכתם, את שבעה הסמנין הללו, ולא עבר (נעלם) הכתם על ידם — הרי כתם זה הוא צבע, ולא דם. ולכך אותן הטהרות שנעשו על גבי הבגד טהורות, ואת הבגד אינו צריך להטביל, שאין בו טומאה. ואולם אם הכתם עבר לאחר שהעבירו עליו את שבעת הסממנים הללו, או אפילו שלא נעלם לגמרי, אך דיהה (התעמעם, שנחלש צבע הכתם) — הרי זה כתם דם. ולכך הטהרות שהתעסק בהן על גבי הבגד טמאות, ואת הבגד צריך להטביל שוב.

למעלה נמנו שבעת הסממנים המעבירים את הדם, ומסבירים: איזהו רוק תפל — זה הרוק היוצא בבוקר, עם הקימה מהשינה, מפיו של כל אדם שלא טעם כלום כל הלילה. מי גריסין — לעיסת גריסין של פול חלוקת נפש. כלומר, גריס של צמח הפול שנחלק מעצמו, שיצא האוכל שבה מתוך קליפתו מעצמו, ולא בידי אדם. ונלעס בפי אדם, ולאחר מוכן הריהו מונח על הכתם. מי רגלים — מי רגלים שהחמיצו, אחר ששהו שלושה ימים.

וצריך לכסכס (לשפשף) את הבגד שלש פעמים לכל אחד ואחד מהסממנים הללו. ואת שבעת הסממנים הללו צריך להעביר על הכתם, דווקא באופן זה שיועבר סממן אחר סממן בנפרד, ובסדר המנוי במשנתנו שבתחילה מעבירים רוק תפל ואחר כך מי גריסים וכן הלאה. ואולם אם העבירן שלא כסדרן, או שהעביר את כל שבעה הסמנין כאחת ולא בזה אחר זה — לא עשה ולא כלום. שאין זו בדיקה תקפה, ואי אפשר לקבוע על פיה אם היה זה כתם דם או צבע.

א גמרא שנינו במשנתנו שבעה סממנים המעבירים את הכתם, ואולם לא הוסבר במשנתנו אלא ענין שלושה מהם (רוק תפל, מי גריסים, ומי רגלים). ולענין בירור עניינו של הנתר מביאים מה שתנא [שנה] החכם בברייתא: הנתר המעביר את הכתם — זה נתר אלכסנדרית, ולא נתר אנטפטרית.

ב ובבירור ענין הבורית הנזכרת במשנה, אמר רב יהודה: זה הנקרא אהלא. ומקשים על כך: והתניא והרי שנויה ברייתא] האומרת בתוך דבריה הבורית והאהל, והרי זה מורה כי אלה הם דברים שונים! אלא, מאי [מה היא] בורית — כבריתא [גופרית].

ורמינהי [ומשליכים, ומראים סתירה] על הסבר זה ממה ששנינו לענין הצמחים שנאסרו לשימוש בשביעית כי הוסיפו עליהן אף את הלביצין, והלעונין, והבורית, והאהל. ואי [ואם] בורית זו כבריתא, מי אית ליה [האם יש לו] איסור שביעית? והתנן [והרי שנינו במשנה] בהגדרת הדברים שיש בהם איסור שביעית, זה הכלל: כל שיש לו עיקר (שורש, שממנו הוא ניזון) — יש לו (הריהו בכלל) איסור שביעית, וכל שאין לו עיקר — אין לו שביעית. ואילו לכבריתא אין שורש! אלא חוזרים לזיהוי הקודם האומר כי מאי [מה היא] בורית — זה אהלא, ובאשר לשאלה שהקשינו, התניא [הרי שנויה ברייתא] האומרת בתוך דבריה הבורית והאהל, והרי זה מורה כי הבורית אינה האהל — צריך לומר כי יש תרי גווני אהלא [שני מיני אהל], שאחד מהם נקרא גם "בורית", והאחר שונה מן הבורית.

ג ובענין הקמוניא הנזכרת במשנה, אמר רב יהודה: זה הנקרא שלוף דוץ. ד ובענין האשלג הנזכר במשנה, אמר שמואל: שאלתינהו לנחותי ימא [שאלתי אותם, את יורדי הים], מהו אשלג זה, ואמרו לי כי אשלגא שמיה [שמו], ומשתכח ביני נקבי מרגניתא, ומפקי לה ברמצא דפרזלא [והוא נמצא בין נקבי המרגלית, ומוציאים אותו במסמר ארוך של ברזל].

ה שנינו במשנתנו כי אם הטבילו את הבגד שנמצא בו הכתם, ועשה על גביו טהרות, ונבדק הבגד בשבעת הסממנים הללו ולא עבר הכתם — כתם זה הינו צבע, ואין כאן טומאה, והטהרות הינן טהורות, והבגד אינו צריך טבילה נוספת. ומביאים עוד בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: העביר עליו שבעה סמנין, ולא עבר הכתם. ולאחר מכן הוסיף והעביר עליו צפון (סבון), ועבר הכתם בכך — טהרותיו טמאות. ותוהים על כך: הרי הבדיקה הוכיחה שאין זה כתם דם.

וזה שנעלם הכתם לאחר שהעבירו עליו צפון — שהרי הצפון צבע נמי מעבר [גם כן מעביר]! אלא כך היא לשון הברייתא: העביר עליו רק ששה סמנין, ולא עבר בהם הכתם. ואחר כך העביר עליו צפון, ועבר בכך הכתם — טהרותיו טמאות. שיש מקום לומר שאם העביר את הסממן השביעי מתחילה, לפני שהעביר את הצפון — שמא עבר [היה עובר] הכתם בכך, שכן כתם דם הוא זה. ולכך הבגד טמא.

ועוד תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] בענין זה, האומרת שאם העביר עליו שבעה סמנין, ולא עבר בהם הכתם. ואחר כך שנאן (חזר והעבירם שוב על הכתם), ועבר הכתם בכך — טהרותיו טהורות, אף שעבר הכתם על ידי שבעת הסממנים הללו, שאין זה כתם דם. שאילו היה זה דם — היה עובר בהעברת שבעת הסממנים בפעם הראשונה.

ובהסבר ברייתא זו אמר ר' זירא: לא שנו בברייתא שהטהרות הינן טהורות אלא אלו הטהרות שנעשו בין התכבוסת (העברת שבעת הסממנים על הבגד) הראשונה של הבגד לבין התכבוסת השניה. אבל טהרות שנעשו אחר תכבוסת שניה — טהרותיו טמאות, שהרי בזה שחזר והעביר על הכתם שוב את שבעת הסממנים (תכבוסת שניה), גילה דעתו שהקפיד עליו (שמסופק הוא עדיין שמא הרי זה כתם דם, למרות שהוא לא עבר בתכבוסת הראשונה), ועתה (בתכבוסת השניה) שעבר הכתם — הרי זו ראיה שדם הוא.