אמר ליה [לו] ר' אבא לרב אשי בקושיה על דבריו: מידי בקפידא תליא מילתא [כלום בהקפדה של בעלי הבגד תלוי הדבר]? והרי מאחר שהטהרות שנעשו לאחר התכבוסת הראשונה הינן טהורות, כי הוכח כבר שאין זה דם. אף הטהרות שנעשו לאחר התכבוסת השניה לא תיטמאנה!

אמר ליה [לו] רב אשי לר' אבא בתשובה: אין [כן], אף בהקפדת בעלי הבגד תלוי הדבר. דתניא [שכן שנינו בברייתא] שר' חייא אומר כי דם של הנדה ודאי — מעביר עליו את שבעה הסמנין הללו, ובכך הריהו מבטלו מלהיחשב עוד כדם, אף שלא עבר הכתם לגמרי. ומטביל את הבגד, ונטהר.

ויש לדון בדבר זה, אמאי [מדוע] נטהר הבגד, אף שלא עבר הכתם לגמרי, הא [הרי] דם נדה הוא! אלמא [נסיק מכאן] כי בקפידא תליא מילתא [בהקפדה תלוי הדבר], מאחר שאין בעל הבגד מקפיד על הכתם שנותר לאחר שכובס. הכא נמי [כאן, בענייננו, גם כן] יש לומר כי בקפידא תליא מילתא [בהקפדה תלוי הדבר], וכיון שבכגון זה אין אדם מקפיד, לכן שוב אינו נחשב כדם.

א תנן התם [שנינו שם במשנה במסכת כלים]: חרסין כגון עביט של מי רגלים שנשתמש בהן זב לעשיית צרכיו, ונמצא איפוא שבלעו החרסים הללו משקין טמאים. ולאחר מכן נפלו החרסים הללו לתוך אויר (חלל) התנור, והוסק התנור — התנור טמא. וטעם הדבר: שכן סוף המשקה הבלוע בחרסים לצאת מהם על ידי חום התנור, והם מטמאים את התנור.

ובפירוש דברי המשנה הללו נחלקו חכמים, שאמר ריש לקיש: לא שנו במשנה זו שהתנור נטמא מהחרסים רק בשעה שהוסק, אלא כשבלועים בהם משקין קלים, שאינם אב הטומאה, וכגון דמעתו או מי רגליו של הטמא בטומאת מת או בטומאת שרץ. שהרי גם כשהוסק התנור ויצאו המשקים הטמאים לאויר התנור, אין הם מטמאים אלא מדברי חכמים. שהרי אין משקה מטמא כלי, מלבד משקה אב הטומאה. אבל אם היו אלה משקין חמורין, וכגון שהם עביט מי רגלים של זב או זבה (שהריהם אב הטומאה) — טמא התנור, אף על פי שלא הוסק התנור. שמאחר והמשקים הבלועים בחרסים יכולים לצאת (על ידי היסק), שוב אין הם נחשבים כבלועים. ואילו ר' יוחנן אמר כי אחד דין משקין קלין ואחד דין משקין חמורין, אם הוסק התנור — אין [כן] נטמא התנור, אי [אם] לא הוסק התנור — לא נטמא.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו במשנתנו שאם הטבילו לבגד שנמצא בו לאחר מכן כתם, ועשה על גביו טהרות, והעביר עליו שבעה סמנין ולא עבר הכתם — הרי זה צבע ולא דם, ולכך טהרותיו טהורות, ואין צריך להטביל שוב את הבגד. הרי שדבר טמא בלוע שאינו יכול לצאת אלא על ידי גורם חיצוני כל עוד לא יצא אינו טמא, ואף בענייננו רק לכשתצא הטומאה יטמא התנור! והרי זה כשיטתי שאף המשקים הטמאים הבלועים בחרסים, כיון שאין הם יכולים לצאת אלא בהסקת התנור — אין הם מטמאים את התנור (אלא אם כן יצאו בפועל).

אמר ליה [לו] ריש לקיש לר' יוחנן בדחיית ראייתו: הנח לכתמים, שאין להביא ראיה מהם לענין טומאת כלים, שכן כל עיקרה של טומאת כתמים אינו אלא דרבנן [מדברי חכמים], ולכך הקלו חכמים בזמן שאין הדם יוצא על ידי שבעה סממנים. מה שאין כן בטומאה שמן התורה.

שב ר' יוחנן והקשה עוד על ריש לקיש: והתני [והרי שנה] ר' חייא (בברייתא שהובאה למעלה) כי אף דם הנדה ודאי — מעביר עליו שבעה סמנין, ומבטלו, והרי זו ראיה לשיטתי שאין הדבר הבלוע היוצא רק על ידי הדחק נחשב לטמא. ואמורים הדברים הללו אף בטומאה שמן התורה, כדם הנדה!

אמר ליה [לו] ריש לקיש לר' יוחנן: אין להקשות על שיטתי מדברי ברייתא זו, שכן משובשת היא. שהרי אם רבי (ר' יהודה הנשיא, מסדר המשנה) לא שנה הלכה זו במשנתו, ר' חייא (תלמידו של רבי, שדבריו מובאים בברייתא זו) מנא ליה [מנין לו]?

ועוד שב ואיתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו במשנה במסכת אהלות: רביעית דם של מת (המטמאת בטומאת אוהל) שנבלע בקרקע הבית — כל כלי הנמצא בבית טמא. ואמרי לה [ויש האומרים אותה הלכה] כי במקרה זה כלי הנמצא בבית טהור. ומעירים: ולא פליגי [ואין הדעות הללו חלוקות] אלא הא [הלכה זו, האומרת שהבית טמא] — מדובר בה בכלים דמעיקרא [שמתחילה], שהיו בבית לפני שנבלע בו דם זה, וכלים אלה נטמאו בטומאת אוהל. ואילו הא [הלכה זו, האומרת שהבית טהור] — מדובר בה בכלים שהגיעו אל הבית לבסוף, לאחר שנבלע הדם בקרקע הבית.

וממשיכה המשנה ואומרת כי אם רביעית דם המת נבלעה בכסות, הרי כסות זו נבדקת: אם מתכבסת ויוצא ממנה רביעית דם — הריהי טמאה, ואם לאו [לא] — הריהי טהורה. נמצאנו למדים כי דם הבלוע שאינו יוצא בכיבוס — אינו מטמא. והרי זה כשיטתי האומרת שטומאה בלועה איננה מטמאה, אף שאפשר להוציאה על ידי הדחק!

אמר רב כהנא: אין להביא מכאן ראיה, שכן מקולי רביעיות דם שנו כאן, שמדובר במשנה זו ברביעית דם תבוסה (דמו של הרוג, שיצא ממנו רביעית דם בחייו ובמותו, ואין יודעים אם רובה של רביעית דם זו יצאה ממנו בעודו בחיים, ואינה מטמאה. או שמא יצאה רובה של רביעית לאחר מותו, והריהי מטמאה). ושאני [שונה] הוא דין דם תבוסה — שאין טומאתו אלא מדרבנן [מדברי חכמים], ובטומאה שהיא מדברי חכמים, אף ריש לקיש מודה שיש להקל.

איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר' יוחנן ממה ששנינו כי כל הבלוע (שנבלע בו דבר טומאה) שאינו יכול לצאת — הריהו טהור. ונדייק מכאן: הא [הרי] אם יכול לצאת — הרי זה טמא, ואף על גב [ואף על פי] שלא נפיק [יצא] עדיין. והרי זה כשיטתי!

אמר רב פפא בדחיית ראיה זו: בכל היכא [היכן, אופן] שבו דבר הטומאה הבלוע אין יכול לצאת, ולא הקפיד עליו הבעלים, שאין הימצאו של הדבר מפריע לו — לדברי הכל, ריש לקיש ור' יוחנן, הרי זה טהור. ובכל אופן שיכול דבר הטומאה לצאת, והקפיד עליו הבעלים, שמפריע לו הדבר ועומד הוא להוציאו — לדברי הכל הרי זה טמא.

כי פליגי [כאשר נחלקו] ריש לקיש ור' יוחנן — הרי זה במקרה שיכול דבר הטומאה לצאת, ולא הקפיד עליו הבעלים. ובזאת נחלקו: מר סבר [חכם זה, ריש לקיש, סבור] כי כיון שיכול דבר הטומאה לצאת — הריהו טמא, ואף על גב [אף על פי] שלא הקפיד עליו. ומר סבר [וחכם זה, ר' יוחנן, סבור] כי אף על גב [אף על פי] שיכול לצאת,