ומסופר כי מיד לאחר שנפטר רב אסי אזל [הלך] שילא בר אבינא ואמר לדביתהו [לאשתו]: צבית [הואילי] להכין לי זוודתא [ציוד, תכריכים] לקבורה, שאמות במהרה. וזאת על מנת שלא ליזיל [ילך] רב אסי ולימא ליה [ויאמר לו] לרב מילי עילואי [דברים של גנות עלי], שלא שמעתי בקולו, וגרמתי בהקפדתי למותו של רב אסי. צביתה ליה זוודתא [הכינה לו תכריכים], נח נפשיה [נחה נפשו, נפטר] שילא. והובילו לקבורה את מיטותיהם של רב אסי ושל שילא בר אבינא ביחד. חזו [ראו] המלווים את הנפטרים לקבורה דפרחא אסא מהאי פוריא להאי פוריא [שפורח הדס ממיטה זו למיטה זו], שכך היה מנהג, להניח הדס על מיטתו של הנפטר. אמרי [אמרו] המלווים זה לזה: שמע מינה [למד מכאן] כי עבדו רבנן פייסא [עשו החכמים פיוס, שלום] ביניהם.

א ועוד בדין דם הבא מחמת קושי הלידה, שאינו מטמא בזיבה, אבל מטמא בנדה. בעי [שאל] רבא: הזבה המונה שבעה נקיים לזיבתה, וראתה דם — הריהי סותרת כל מה שמנתה עד אז, ומתחילה שוב למנות שבעה נקיים. ואולם אשה מעוברת זבה הסופרת שבעה נקיים לזיבתה, וכרעה ללדת, וראתה דם מחמת קושי הלידה מהו דינה לענין זה שתסתור בזיבה?

וצדדי השאלה: האם כל דבר המטמא סותר את מנין שבעה נקיים, והאי נמי [ודם זה גם כן] הריהו בגדר זה, שכן מטמא כימי נדה הוא, ועל כן סותרת מניינה. או דילמא [שמא] דווקא דבר הגורם לה להיות זבה, הוא הסותר את מניינה, והאי [ואילו זה] — לאו [לא] גורם טומאת זיבה הוא?

אמר ליה [לו] אביי: דין הראייה מאונס בזיבה יוכיח, שאינו גורם זיבה, שהרי אין הרואה מאונס נטמא בזיבה, ובכל זאת הזב המונה לטהרתו וראה באונס הריהו סותר מניינו!

אמר ליה [לו] רבא בדחיית ראיה זו: לאיי, האי נמי [באמת, זה הרואה באונס לזיבתו גם כן] גורם הוא לזיבתו, דתנן [שכן שנינו במשנה במסכת זבים]: מי שראה ראייה ראשונה של זיבה — בודקין אותו בשבע בדיקות שונות, כדי לדעת אם ראה ראייה זו מחמת אונס, ואז אינו נטמא בכך. וכן אם ראה ראייה שניה של זיבה — שוב בודקין אותו בבדיקות אלה. ואילו כשראה ראייה שלישית — אין בודקין אותו, שכן אף אם ראה באונס — הריהו נטמא בכך, הרי שראיית אונס בזב הינו גורם לזיבה.

שאלו אביי: ולשיטת ר' אליעזר המובאת באותה משנה, שאמר כי אף בשלישי בודקין אותו, הכי נמי [כך גם כן] תאמר שכיון שראייה מאונס לא גרים [אינה גורמת] טומאת זב, הוא גם לא סתר [אינו סותר] את מנין הימים שנמנו עד אז? אמר ליה [לו]: לר' אליעזר, הכי נמי [כך גם כן] שאין ראיית אונס סותרת.

ומביאים ראיה שלא כדברי רבא בהסבר שיטת ר' אליעזר, תא שמע [בוא ושמע], ממה ששנינו בברייתא כי ר' אליעזר אומר שאף בשלישית בודקין אותו אם היתה ראייה זו באונס לענין חיוב הקרבן, ואולם בראייה רביעית שוב אין בודקין אותו. ובטעם דין הראייה הרביעית יש לומר: מאי לאו [האם לא] הכוונה היא לענין סתירה של מנין שבעת ימי נקיותו (שהרי כבר התחייב בטומאת זיבה בבדיקה שלישית). ומכאן שלדעת ר' אליעזר אף ראייה מחמת אונס סותרת את מנין שבעת ימי נקיות הזב.

ודוחים: לא, אין מכאן הוכחה שאפשר לומר שמטרת הבדיקה הרביעית הוא לענין טמויה לההיא [לטמא את אותה] טיפה של הזב במשא (שתטמא את הנושא אותה), וסבור ר' אליעזר שאין מקום לבדיקה זו, שהרי אף אם ראה באונס, מטמאת הטיפה את הנושא אותה.

ומציעים עוד פתרון לשיטת ר' אליעזר בראייה מחמת אונס, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: בראייה שלישית, ר' אליעזר אומר שבודקין אותו, ואולם בראייה רביעית — אין בודקין אותו, וטעם הדבר: עיקרה של הבדיקה לענין חיובו בקרבן הוא שאמרתי ולא לסתירה, וראייה רביעית אינה אלא לענין סתירה. עולה מכאן שראיה זו שבאונס, אף שאינה מחייבת בקרבן, סותרת את מנין שבעת ימי נקיותו של הזב.

ומסכמים: אלא אכן לשיטת ר' אליעזר אמנם תפשוט מכאן שגם הדבר שאינו גורם לזב להיטמא בו, הריהו סותר את מנין ימי נקיותו. ואולם לשיטת רבנן [חכמים] מאי [מה] הוא הדין?

ומציעים פתרון, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה דתני [ששנה] אבוה [אביו] של ר' אבין מדוע ראיית זיבה סותרת כל מנין שבעת ימי נקיותו של הזב (ושלא כראיית קרי): מה (כשם) שגרם לו זובו טומאת שבעה ימים, לפיכך הזוב גורם לו גם כן להיות סותר את מנין שבעה. מה (כשם) שגרם לו קריו טומאת יום אחד בלבד, לפיכך ראיית קרי גם כן גורמת לו להיות סותר יום אחד בלבד.

ויש לברר: מאי [מה] הכוונה בזיבה הגורמת לטומאת שבעה? אילימא [אם תאמר] שהכוונה היא לזוב מתחילתו שמטמא שבעה ימים — האי [זה] ששונים אנו "מה גרם לו זובו שבעה" אינו מדויק (שכן אין זה גרם בלבד) אלא "מה זובו טמא שבעה" מבעי ליה [נצרך לו לשנות], אלא לאו [האם לא] הכוונה היא לומר כי דווקא דבר הגורם (כזוב) לטומאה הוא הסותר מנין שבעת ימי נקיות. מה שאין כן דבר שאינו גורם לטומאת זיבה (כדם קושי) — אינו סותר מנין שבעה. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכך היא שיטת חכמים.

ולענין הלכה אמר אביי: נקטינן [אוחזים אנו, כך מקובל בידינו] כי אין דם קושי סותר מנין שבעה ימי נקיות בזיבה, וכשיטת חכמים. ואי משכחת [ואם מוצא אתה] תנא שאמר שדם קושי סותר מנין שבעה בזיבה — דעת התנא ההוא כשיטת ר' אליעזר היא.

ב ועוד בענין סתירת שבעת ימי נקיות של זיבה, תניא [שנויה ברייתא], ר' מרינוס אומר: האשה הזבה הסופרת שבעה ימים לנקיותה, וילדה בתוך כך — אין הלידה סותרת במנין שבעת ימי נקיות של זיבה. ומעתה איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמים]: מהו הדין לענין שאף תעלה (תיכלל) ימי טומאתה של היולדת בכלל שבעת ימי נקיות של זיבה? אביי אמר: הלידה אמנם אינה סותרת את מנין שבעת ימי זיבה, ואולם אינה עולה למנין שבעת ימי זיבה. ואילו רבא אמר כי הלידה אינה סותרת ואף עולה למנין שבעת ימי זיבה.

ומסבירים, אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אומר אני, מה המקור] לשיטתי זו — דתניא [שכן שנויה ברייתא] על הפסוק "וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר" (ויקרא טו, כח). ומורה לנו הכתוב "אחר" — שיהא זה אחר שספרה הזבה לשבעת ימי הנקיות כולן, וללמדנו שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם.

ומעתה יש לומר: אי אמרת בשלמא [זה נוח אם אומר אתה] שהלידה עולה לשבעת ימי נקיותה — היינו [זהו] שאמרו שלא תהא מפסקת טומאה את שבעת ימי הנקיות, ואכן אין טומאת הלידה מפסיקה את שבעת ימי הנקיות. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שהלידה אינה עולה — נמצא איפוא שאפסיק ליה [הפסיקה לה] הלידה את רצף ימי הנקיות! ואביי אמר לך בדחיית דברי רבא: אין להביא מכאן ראיה, כיון שפירוש הדרשה "אחר לכולן" מתייחס רק להפסקה הבאה על ידי טומאת זיבה, וללמדנו שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהם.

חזר ואמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אומר אני, מה המקור] לשיטתי זו — דתניא [שכן שנויה ברייתא] על הכתוב באותו הפסוק "ואם טהרה מזובה וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר", ובא הכתוב "מזובה וספרה לה" למעט: נדרשת היא לספור שבעה ימים דווקא מזובה, ולא מנגעה, שאם הצטרעה זבה זו, הריהי סופרת שבעת ימים לזיבתה, אף שטמאה היא בטומאת הצרעת. וכן ממעט הכתוב "מזובה וספרה לה" למעט: נדרשת היא לספור שבעה ימים דווקא מזובה, ולא מלידתה. שאין ימי טומאת הלידה סותרים את מניינה. בדחיית דברי רבא, כי מכתוב זה תני חדא [שנה דרשה אחת], "מזובה" ולא מנגעה, ולא תתני [תשנה] דרשה נוספת מכתוב זה "מזובה" ולא מלידתה.

ורבא מה משיב הוא על דברי אביי אלה — האי מאי [זה מה ענינן]? שאין לומר כדברי אביי, שהרי אי אמרת בשלמא [זה נוח אם אומר אתה] את הדרשה "מזובה" ולא מלידתה, מבינים אנו מדוע הובאה יחד אתה גם הדרשה "מזובה" ולא מנגעה. שכן איידי דאצטריך ליה [מתוך שהוצרך לו] להביא מיעוט זה לענין לידה, תנא [שנה] גם את המיעוט הזה לענין נגעה, אטו [אגב] שהובא המיעוט לענין לידה. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] רק את הדרשה "מזובה" ולא מנגעה, ובלא הדרשה "מזובה ולא מלידתה" — מה מקום להביא דרשה זו, שהרי האי [זה] מהכתוב "וכי יטהר הזב מזובו" (שם יג) נפקא [יוצא, נלמד] הדבר, ובאופן זה: "מזובו" ולא מנגעו!

ואביי, מה משיב הוא על דברי רבא אלה — יש צורך בשני הלימודים הללו שבענין הנגע, חד [אחד] בזב, וחד [ואחד] בזבה. וצריכי [וצריכים] הם שייאמרו שניהם, משום דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה]