בזב בלבד, ולא בזבה — היה מקום לומר שדווקא בזב הקלה התורה, משום שבכלל דינו קל מדין הזבה, שהרי הזב לא מטמיא בראיית זוב באונס. אבל זבה שהחמיר בה הכתוב, דמטמא [שנטמאת] אף בראיית אונס — אימא [אומר] שלא נאמרה בה הלכה זו שסופרת שבעה לנגעה. לכך צריכא [צריך] לימוד נוסף לעניינה של הזבה.

ומן הצד האחר, אי כתב רחמנא [אם היתה כותבת התורה] הלכה זו בזבה בלבד, ולא בזב — היה מקום שבזבה הקלה התורה, משום שדינה קל מדינו של הזב, שהרי הזבה לא מטמיא [אינה נטמאת] בשלוש ראיות ביום אחד כדרך שהיא נטמאת בראייה רצופה של שלושה ימים, אבל זב שמטמא בשלוש ראיות אפילו ביום אחד כדרך שהוא נטמא בראיית שלושה ימים — אימא [אומר] שלא נאמרה בו הלכה זו שסופר שבעה ימים לנגעו. לכך צריכא [צריך] לימוד נוסף לזב.

ובהסבר שיטתו אמר אביי: מנא אמינא לה [מנין אומר אני, מה המקור] לשיטתי זו — דתניא [שכן שנויה ברייתא]: מה שנאמר בטומאת לידה "כימי נדת דו‍תה תטמא" (ויקרא יב, ב) בא לרבות שהיולדת מטמאת אף את בועלה, כדרך שמטמאתו הנדה.

ועוד נלמד מהכתוב "דו‍תה תטמא" — שאף שנאמר בטומאתה לשון ימים ("כימי נדת"), למדים אנו מכאן לרבות אף את הלילות בטומאה זו. ועוד למדים מן הכתוב "דו‍תה תטמא" — לרבות את היולדת בזוב, שצריכה שתשב שבעה נקיים.

ונברר: מאי לאו [האם אין] הכוונה לומר שצריכים שבעת ימי נקיותה של הזבה להיות נקיים מימי טומאת לידה. והרי שאין ימי טומאת לידה עולים לימי שבעת ימי נקיות של זיבה, וכשיטתי. ודוחים: לא, אין זו ראיה לשיטת אביי, שהרי אפשר לומר שכוונת דרשה זו שצריכים שבעת ימי הנקיות להיות נקיים מדם, ואין ללמוד מכאן לימי טומאת לידה שלא ראתה בהם דם.

חזר ואמר אביי: מנא אמינא לה [מנין אומר אני, מה המקור] לשיטתי — דתניא [שכן שנויה ברייתא]: בכתוב בענין טומאת לידה "כימי נדת דותה תטמא" השווה הכתוב את דין טומאת הלידה לדין טומאת הנדה, ללמדנו: כדינם של ימי נדתה, כך הוא דינם של ימי לידתה. מה ימי נדתה — אין ראוין לזיבה (שהרי אין זיבה אלא באחד עשר הימים שלאחר שבעת ימי נדה), ונמצא איפוא כי אין אפשרות שתהא ספירת שבעה ימי נקיים של זיבה עולה מהן (מימי נדות). מעתה נלמד כי אף ימי טומאת לידתה, שאין הם ראוין לזיבה (שהרי אין דם לידה מטמא בזיבה), הריהם כימי נדות — אין ספירת שבעה ימי נקיות של זיבה עולה מהן.

ושואלים: ורבא, הסבור שימי טומאה עולים לספירת שבעה נקיים של זב, מה הוא משיב על הדברים שבברייתא? — לדעתו הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? כשיטת ר' אליעזר היא, שאמר כי ימי טומאת הלידה לא רק שאינם עולים למנין שבעת ימי נקיים של הזבה, אלא מסתר נמי סתרה [לסתור גם כן סותרת] היא את מנין השבעה.

ודנים עתה בדברי הברייתא המשווה את דינם של ימי טומאה לדינם של ימי נדות, שבאלה ובאלה אין דין זיבה, ותוהים על כך: וכי דנין למדים דינו של דבר שאפשר הוא שיתרחש במציאות (כלידה, שיכולה היא להתרחש בתוך ספירת שבעה נקיים של זיבה) מדינו של דבר שאי אפשר לו שיתרחש במציאות (כנדה, שהרי אין נדות חלה בימי ספירה זיבות)?

אמר רב אחדבוי בר אמי: ברייתא זו כשיטת ר' אליעזר היא, שאמר כי דנין דבר שאפשר מדבר שאי אפשר. ורב ששת אמר הסבר אחר: אף שכלל הוא שאין למדים דבר שאפשר מדבר שאי אפשר, ואולם בענייננו אין אומרים כן, כיון שעל כרחך הקישן הכתוב לשתי טומאות אלה, של לידה ושל נדה, זו לזו, כאמור בפסוק, ובדבר הנלמד בהיקש למדים גם אפשר משאי אפשר. איכא דאמרי [יש שאומרים] כך את שני ההסברים הללו, בשינוי שם, אמר רב אחדבוי בר אמי, אמר רב ששת: ר' אליעזר היא, שאמר דנין אפשר משאי אפשר, ואילו רב פפא אמר: על כרחך הקישן הכתוב.

א שנינו במשנתנו שאם היולדת קשתה ללדת וראתה דם שלשה ימים בזה אחר זה, בתוך אחד עשר ימי זיבה, ולאחר מכן שפתה (נרגעה ממכאוביה) במשך יממה מאז ראתה דם, וילדה — אין דם זה נחשב כדם קושי (שאינו מטמא בטומאת הזיבה), אלא הריהו כשאר דם זיבה. שכיון ששפתה ודאי אין זה דם קושי. ועוד שנינו כי די שתשפה מן הצער במשך יממה לפני הלידה, כדי שתיחשב זבה בראיית דם, ואין צורך שתשפה אף מן הדם. ולכך, אם שפתה מצער הלידה, יש בדבר כדי ללמד שאין זה דם קושי, ולכך הריהי נעשית זבה.

ובעקבות הדברים הללו איבעיא להו [נשאלה להם, לחכמי בית המדרש] שאלה זו: האשה ששפתה גם מזה (מצער הלידה) וגם מזה (מדם) מהו דינה? — נחלקו חכמים בדבר. רב חסדא אמר: מאחר ששפתה מצער הלידה, הרי זה מוכיח שאין זה דם קושי, ולכך הריהי טמאה בזיבה. ואילו ר' חנינא אמר כי מאחר ששפתה גם מן הדם, התברר איפוא כי דם הקושי מחמת הלידה בא, ולכך הריהי טהורה.

אמר ר' חנינא בהסבר שיטתו: משל למה הדבר דומה? למלך שיצא מארמונו, ובתחילה חיילותיו מקדימים ויוצאים לפניו, והוא בא אחריהם. ואף שאין המלך מהלך אתם, בידוע הוא שחיילותיו של מלך הן. וכיוצא בדבר בענייננו, שאף ששפתה היולדת מצערה ומדמה — הדם שראתה לפני הלידה, בידוע הוא שדם לידה הוא, וטהורה היא מזיבה.

ואילו רב חסדא אמר כשאף הוא מתייחס בדבריו למשל זה: אכן לפני בואו של המלך יוצאים חיילותיו, ואולם לאחריהם כל שכן דבעי נפיש [שצריך יותר] חיילות טפי [רבים] המלווים את המלך בבואו, ומשלא באו חיילים רבים ונוספים מיד לאחריו, ודאי אינם מחיילותיו. ולענייננו כיון שלאחר שהצטערה וראתה דם, שפתה במשך יממה, אף שלאחר אותו יום ראתה דם הרי זה מלמד שאין הוא קשור ללידה, אלא הריהו כשאר דם זיבה, וטמאה היא.

ומקשים על דברי רב חסדא: תנן [שנינו במשנתנו עוד] שר' יהושע אומר בהגדרתה של שפיית יממה זו, שהריהי נחשבת כשפייה רק כאשר היתה מתחילת הלילה ועד סוף היום שלאחריו, והרי זו יממה כדרך שיום השבת הריהו לילי שבת ויומו. וכן שאין השפייה נחשבת כהפסקה אלא כששפתה מן הצער ולא מן הדם. ויש לדייק בדברים אלה: טעמא [הטעם, הסיבה] שהריהי טמאה בשפייה זו — משום ששפתה מן הצער ולא מן הדם, הא [הרי] נלמד מכאן שאם שפתה מזה ומזה — הריהי טהורה, וכשיטת ר' חנינא, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על שיטת רב חסדא.

ודוחים: אמר לך [יכול לומר לך] רב חסדא שכוונת המשנה: לא מבעיא [אין צורך] להשמיענו בזמן ששפתה מזה ומזה — שטמאה היא, דפסקי להו [שהרי פסקו להם, שאין נראים כלל] החיילות של המלך לגמרי (כדרך משלו של ר' חנינא), שאין לא צער ולא דם. אבל בזמן ששפתה מן הצער ולא שפתה מן הדם, אימר [אומר, יש מקום לומר]: כי היכי [כמו] שמדם היא לא פסקה — מקושי הלידה היא נמי [גם כן] לא פסקה, והא [וזה] שהיא לא חשה בצער — תונבא בעלמא [טשטוש כללי] הוא דנקט לה [שאחז אותה], שכאבי הלידה גרמו לה לחולשה כללית, עד שאין היא חשה בצער הלידה, ותהא טהורה. לכך קא משמע לן [הוא ר' יהושע משמיע לנו] שכיון ששפתה מצער, הרי זה מוכיח שאין זה מכלל דם קושי הלידה, ודם זה מטמאה בזיבה.

ומקשים עתה על דברי ר' חנינא: תנן [שנינו במשנתנו] שאם קשתה שלשה ימים בתוך אחד עשר יום של הימים הראויים לזיבה, ולאחר מכן שפתה מעת לעת וילדה — הרי זו נחשבת כיולדת בזוב.

ויש לברר את הדברים הללו: היכי דמי [איך בדיוק היה הדבר]? אילימא כדקתני [אם תאמר כמו ששנינו] ששפתה מצערה, אך המשיכה בראיית דם — למה לי לומר שקשתה שלש (ימים), והרי בתרי [בשני] ימים בקושי וחד [ויום אחד] בשופי סגי [די], שהרי גם ביום שנרגעה מהצער, עדיין רואה היא בו דם!

אלא לאו הכי קאמר [האם לא כך אומרת המשנה]: קשתה שלשה ימים, ושפתה מזה ומזה (מצערה ומראיית דם), או שקשתה שנים ימים ושפתה מעת לעת מצערה — הרי זו נחשבת יולדת בזוב, שלא כשיטת ר' חנינא, ותיובתא [וקושיה חמורה] היא על ר' חנינא!

ומשיבים: אמר לך [יכול לומר לך] ר' חנינא: לא, אלא לעולם נלמד בה כדקתני [כפי שהיא שנויה], שראתה דם במשך שלושה ימים בצער, ולאחר מכן שפתה מצערה והמשיכה לראות דם. ואשר לשאלה מה מלמדנו דבר זה — הא קא משמע לן [דבר זה משמיעה לנו] המשנה דאף על גב [שאף על פי] שמתחיל קישוי בתחילתו של היום השלישי, ולאחר מכן שפתה מצערה מעת לעת, והמשיכה לראות דם — הריהי טמאה, ובאו הדברים ללמדנו: לאפוקי [להוציא] משיטתו של ר' חנינא בן ר' יהושע (בדף הקודם) הסבור כי בכל מקרה של זו שראתה דם שלושה ימים בימי זיבתה, ואולם ביום השלישי חשה בצער לידה (אף לזמן קצר, ואף שחזרה לאחר מכן ולא חשה בקושי הלידה במשך יממה), שאינה נחשבת יולדת בזוב.

ב עוד שנינו במשנתנו: למשך כמה זמן היא קשויה של היולדת? ר' מאיר אומר: אפילו ארבעים וחמישים יום לפני הלידה. ותוהים על לשון הדברים: השתא [עכשיו] שאמרת שבחמשים ימים הריהי מקשיא [מקשה] ללדת, שהריהי מקשה אף בארבעים ימים מיבעיא [צריך] לומר? אמר רב חסדא: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן שאמרו במשנה שקישויה הוא חמישים יום — הרי זה ליולדת החולה, ואילו כאן שאמרו שקישויה אפילו ארבעים יום — הרי זה ליולדת הבריאה.

ג ועוד בדינה של המקשה שאינה נטמאת בזיבה, אמר ר' לוי: אין הולד הנולד בלידה שלאחר הקישוי מטהר את אמו מלהיחשב זבה, אלא רק אם ראתה דם באחד עשר הימים הראויין להיות בהן זבה, ולא אם ראתה בימים הראויים לנדות, ובאים לפני אחד עשר ימי הזיבה ולאחריהם. ואילו רב אמר כי אפילו אם ראתה בשבעת הימים הבאים לאחר אחד עשר ימי הזיבה וראויין לספירת זבה ולהיטמא בטומאת נדה — אין היא נטמאת בזיבה. אומר רב אדא בר אהבה: ולטעמיה [ולטעמו, לשיטתו] של רב,