אילימא [אם תאמר] שבא פסוק זה להשמיענו שמה שמ תחתיו של הזב טמא — דין זה מהנאמר "ואיש אשר יגע במשכבו" (שם ה) נפקא [יוצא, נלמד]! אלא כוונת הכתוב היא לזה הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו, ומאי ניהו [ומה הוא] הדבר שהזב תחתיו — זה עליון (מה שעליו, הבגד) של זב, שאף הוא מטמא.

והנאמר בהמשך הפסוק "והנושא אותם... וטמא עד הערב" נמי [גם כן] נאמר עליו בכתוב שיטמא, ומאי ניהו [ומה הוא] — זה הנישא על הזב, מאי טעמא [מה טעם, מקור דין זה] שכן בכתוב זה "והנשא" כתיב [נאמר], כאומר: אף הנישא על הזב הריהו טמא.

נתקו (הוציאו) הכתוב את דין עליונו של זב מכלל טומאה חמורה והביאו לידי טומאה קלה, לומר לך שאינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין בלבד.

ושואלים על כך: אימר [אמור] בדרך אחרת כיצד ניתק עליונו של זב מטומאה חמורה לטומאה קלה, ובאופן זה: נתקו הכתוב את עליונו של זב מכלל ט ומאה חמורה — שלא מטמא אדם לטמא בגדים שעל אותו אדם, אבל אדם או בגדים ליטמא [שיטמא] עליונו של זב? ומשיבים: אין לומר כן, שהרי אמר קרא [הכתוב] "יטמא" — ולשון זו טומאה קלה משמע.

א שנינו במשנתנו כי הכותים נחשבים כבועלי נדות, ומשום כך הריהם מטמאים משכב תחתון. ומבררים: ועצם דין זה שתחתונו של בועל נדה מטמא משכב תחתון מנלן [מנין לנו]? דתניא [שכן שנויה ברייתא] על האמור בפרשת הנדה "ואם שכוב ישכב איש אותה ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא" (שם כד).

יכול כוונת הכתוב "ותהי נדתה עליו" שיחולו עליו דיניה, כגון שאם בא עליה ביום הששי לימי נדתה, והרי היא טובלת למחרת, אף הוא יעלה (יטבול לטהרתו) לרגלה (לסוף טומאתה), למחרת? לכך תלמוד לומר (משמיענו) המשך הכתוב שאינו כן, אלא כל הבועל את הנדה "יטמא שבעת ימים", ואפילו בא עליה ביום השביעי לנדתה.

ואם כן יש לשאול: מה תלמוד לומר הכתוב "ותהי נדתה עליו"? שיכול הייתי לומר שלא יטמא הבועל נדה אדם וכלי חרס — לכך תלמוד לומר (משמיענו) הכתוב "ותהי נדתה עליו", שדינו של הבועל נדה כדין הנדה, ומה היא הנדה מטמאה אדם וכלי חרס — אף הוא הבועל נדה מטמא אדם וכלי חרס.

ושואלים: אי [אם] שווה היא טומאת הבועל נדה לטומאת הנדה עצמה, שמא נאמר כך: מה היא הנדה עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים שעליו, אף הוא הבועל נדה עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים שעליו — לכך תלמוד לומר "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא", שאין הבועל נדה מטמא אדם וכלי חרס.

וכך נלמד הדבר מן הכתוב: שהרי אין תלמוד לומר (משמיענו) הפסוק "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא" דבר, שכן כבר נאמר "ותהי נדתה עליו" וכמו שהנדה מטמאה משכבה, אף הוא מטמא משכבו. ואם כן מה תלמוד לומר (משמיענו) פסוק זה "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא" — ללמדנו שנתקו (שהוציאו) הכתוב את הבועל נדה מכלל דין טומאה חמורה כנדה עצמה, והביאו לידי טומאה קלה, לומר לך שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין.

פריך [מקשה] על כך רב אחאי: אימא [אמור] אחרת כיצד ניתק דינו של בועל נדה מכלל טומאה חמורה לטומאה קלה, ובאופן זה: נתקו הכתוב את דינו של בועל נדה מכלל טומאה חמורה של טומאת הנדה והביאו לטומאה קלה — שלא ליטמא [יטמא] בועל הנדה אדם לטמויי [לטמא] בגדים שעל אותו אדם, אבל אדם ובגדים שנגע בהם ישירות ליטמא [שיטמא] בועל נדה? אמר רב אסי: אין לומר כן, משום שלשון זו "יטמא" האמורה בכתוב — טומאה קלה משמע.

ושואלים עוד: אימא [אמור] כך בפסוק זה: "ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים" — הרי זה כלל (שכל דיני טומאת הנדה חלים בבועל הנדה), "וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא" — הרי זה פרט (שרק לענין המשכב מטמא בועל הנדה כנדה). והרי מן המידות שהתורה נדרשת בהן היא שכל שיש בו כלל ופרט — אין בכלל אלא מה שבפרט. ואף בענייננו נאמר: בטומאת בועל הנדה משכב ומושב — אין [כן] מטמא, ואילו מידי אחרינא [דבר אחר] — לא מטמא!

אמר אביי: אין לומר כן, משום שהכתוב בפסוק "יטמא שבעת ימים" האמור בין "ותהי נדתה עליו" שהוא כלל ובין "וכל המשכב אשר ישכב" שהוא פרט, מפסיק הענין, ומעתה הוי [הריהו] כלל ופרט המרוחקין זה מזה, וכל כלל ופרט המרוחקין זה מזה — אין דנין אותו בכלל ופרט.

רבא אמר הסבר אחר: לעולם דנין אף בכלל ופרט המרוחקים זה מזה, ואולם לענייננו אין לומר שתהיה טומאת בועל הנדה רק לענין המשכב, משום שהכתוב בפסוק "וכל המשכב" — ריבויא [ריבוי] הוא, ולמדים ממנו אף לטומאות אחרות של בועל הנדה.

מתקיף לה [מקשה עליה, על לימוד בועל נדה מהשוואתו לנדה] ר' יעקב: אימא [אמור] מעתה שיהא דינו של הבועל נדה כהיא, כנדה. ומה היא הנדה — לא חלקת בה בין מגעה למשכבה, לענין לטמא אדם ולטמא בגדים, לחומרא [להחמיר], שהרי הן במגעה והן במשכבה נטמאים אלו. אף הוא הבועל נדה — לא תחלוק בו בין מגעו למשכבו, לטמא אדם ולטמא בגדים לקולא [להקל], שהן במשכבו והן במגעו לא יטמא אדם לטמא בגדים!

אמר רבא: אין לומר כן, משום שהלשון "ותהי נדתה עליו" האמור בכתוב — להטעינו (להכביד, להחמיר עליו) משמע.

ב שנינו במשנתנו בטעם טומאתם של הכותים מפני שהן נחשבים כבועלי נדות מפני שנשותיהם נוהגות בעצמן דין נדות על כל דם שהן רואות. ושואלים: אטו כולהו [האם כולם, כל הכותים] בועלי נדות נינהו [הם], והרי אלו שביניהם שאינם נשואים, אינם בכלל זה? אמר ר' יצחק מגדלאה: רק בכותים שלהם יש נשים הנשואות להם שנו במשנתנו הלכה זו.

ג ועוד שנינו במשנתנו בטעם היות הכותים נחשבים לבועלי נדות: מפני שהן (נשותיהם) יושבות על כל דם ודם שהן רואות. ובענין זה תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' מאיר: אם הן נשות הכותים היו יושבות על כל דם ודם שהן רואות, שבעה ימים של נדות — תקנה גדולה היא להן, שאין מזה קלקול.

אלא שיש חשש אחר, שאם התחילו למנות שבעה ימי נדות על דם שאינו טמא, כיון שרואות הן דם אדום שהוא דם טמא, בתוך שבעת הימים הללו — אין הן מתחילות למנות מעתה מנין שבעה ימי נדות, כדין, אלא רואות אותו כדם הבא בתוך ימי שבעת הימים ומשלימות אותו למנין שבעת הימים לדם הירוק. ונמצאות שטובלות הן בתוך שבעת ימי נדותן (בשל הדם האדום שראו), ואינן יוצאות מידי טומאתן.

דבר (טעם) אחר מדוע נחשבות הכותיות כטמאות, משום שבאותו יום שפוסקת בו לאחר שראתה זיבה לאחר ימי נדתה, והריהי נחשבת איפוא זבה, היא סופרתו למנין שבעה ימים של זיבה, ואין היא סופרת שבעה ימים שלמים של זיבה.

מתקיף לה [מקשה עליה] רמי בר חמא: ואכן תספרנו לאותו היום, ואנן נמי ניספריה [ואנו בני ישראל גם כן נספרנו] לאותו יום כיום ראשון לשבעת ימי זיבה, דקיימא לן [שהרי מקובל לנו] הכלל שמקצת היום נחשב ככולו!

אמר רבא בתשובה: אין לספור מקצת יום זה של זיבה ככל היום, משום שאם כן עושים, דין הזב שמתחיל לספור וראה קרי שלמדנו שאינו סותר אלא אותו היום בלבד (לעיל כב,א), ומעתה שכבת זרע דסתר [שסותר] את מנין אותו היום בלבד בזיבה היכי משכחת לה [כיצד אתה מוצא אותה אפשרות]? והא [והרי] מקצת היום שלאחר שראה את שכבת הזרע הריהו ככולו, ומדוע יסתור אותו היום?

ודוחים: אי דחזאי בפלגא דיומא [אם שראה הזב את שכבת הזרע באמצע היום], שנותר עוד מקצת היום לפניו — הכי נמי [אכן כן] אין הוא סותר אותו היום, ויעלה לו מקצת היום ככולו. ואולם הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — דחזאי [שראה] הזב שכבת זרע בסמוך לשקיעת החמה, שאין עוד מקצת היום לפניו, שייחשב ככולו.

ושואלים על כך: וליקום ולימא ליה לקרא [וכי נכון הוא שיעמוד חכם וידחוק ויאמר על הפסוק], "זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה בה" (ויקרא טו, לב) שממנו למדנו כי הזב הרואה שכבת זרע סותר יום אחד: כי כתיבא [כאשר אמור] פסוק זה — דווקא בשראה הזב שכבת זרע בסמוך לשקיעת החמה כתיבא [הוא שאמור]? ומשיבים: אין [כן], על כרחך שבקיה לקרא [הניחו לכתוב] והוציאנו ממובנו הפשוט, להעמידו באופן זה דווקא, משום דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה [שהוא דחוק ונאלץ להעמידו בעצמו] באופן זה דווקא.

ד מתוך שנדון עניינו של הזב שראה שכבת זרע הסותר יום אחד ממנין ימי זיבתו מביאים מה שבעי [שאל] רמי בר חמא: האשה הפולטת שכבת זרע לאחר ששימשה עם בעלה מהו דינה לענין זה שתסתור בכך את מנין זיבה? וצדדי השאלה: מן הצד האחד, האם טעם הדין שפליטת שכבת זרע מטמאת כרגיל את האשה הוא משום שרואה היתה, שראיית שכבת הזרע היא המטמאת, ובדומה לאיש הרואה שכבת זרע, ולכך אף היא סותרת מנין ימי זיבתה.