ומשיבים: בא כתוב זה למעוטי [למעט] איש מלהיטמא בשכבת זרע בצבע אודם.

ושואלים: והא דתניא [ודרשה זו ששנויה בברייתא] על האמור "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים" (ויקרא טו, כה): מן האמור בכתוב "אשה" — אין לי שתהא בדין הזבה אלא מי שהיא אשה גדולה, ואולם מי שהיא בת עשרה ימים לענין דין הזיבה מנין? תלמוד לומר "ואשה", שבא הכתוב לרבות אף את זו. ואולם למה לי דרשה זו? ליגמר [תילמד] דינה של בת עשרה ימים שהיא בכלל דין הזיבה מדין התינוקת בת יום אחד שהיא בכלל הנדה! שהרי אין זיבה אלא לאחר נדה, וכיון שעברו שבעת ימי נדה ושלושה ימים של זיבה על תינוקת זו הרי היא זבה, ונמצא איפוא שבת עשרה ימים הריהי בכלל זיבה!

ומשיבים: צריכא [נצרכה] דרשה זו, שכן מדין התינוקת שהיא נדה בת יום אחד, לא ניתן ללמוד הלכה זו. משום דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] רק את הדין בנדה שנוהג בתינוקת בת יום אחד, הוה אמינא [הייתי אומר] כי הוא דווקא בענין הנדה — משום שדינה של הנדה חמור, דכי חזאי חד יומא בעיא למיתב [שכאשר היא רואה יום אחד, צריכה היא לשבת] שבעה ימים של נדות. אבל זבה, שדינה קל, דאי חזאי חד יומא [שאם ראתה זיבה יום אחד] — אין היא נחשבת אלא ל"זבה קטנה", ובשומרת יום כנגד יום (ששומרת יום אחד בטהרה כנגד יום הטומאה, שטובלת למחרת היום הטמא, ואם אינה רואה בו דם, הריהי טהורה) סגי [די] לה, אימא [אומר] שלא נוהג בקטנה דין זה — לכן צריכא [נצרכה] דרשה זו לדין הזבה.

ושואלים מן הצד האחר: וליכתוב רחמנא [ותכתוב התורה] רק דין זה בזבה, שנוהגת אף בתינוקת בת עשרה ימים, ולא בעי [צריך] כתוב נוסף ללמדנו בנדה, שתינוקת בת יום אחד הריהי בכלל זה, ואנא ידענא [ואני אדע] דין זה בנדה, שהרי אין דין זבה בלא נדה, וכיון שתינוקת בת עשרה ימים הריהי זבה, מובן שתינוקת בת יום אחד הריהי נדה! ומשיבים: אין הכי נמי [כן, אכן גם כן] ניתן ללמוד את דין התינוקת בת יום אחד שראתה דם שהיא נדה מדין התינוקת בת עשרה ימים הזבה, ואלא קרא [הכתוב] "ואשה" האמור בדין הנדה למה לי, ומה הוא מלמדנו? למעוטי [למעט] איש מאודם.

ושואלים על כך: הא מיעטתיה חדא זימנא [הרי כבר מיעטתו התורה פעם אחת]! ומשיבים: חד [כתוב אחד] בא למעוטי [למעט] איש מטומאת שכבת זרע שצבעה אדום, וחד וכתוב אחד] בא למעוטי [למעט] איש מטומאת דם היוצאת מפי האמה, שאין הוא נטמא בה כזב.

א לאחר שנדון דין טומאת הנדה בתינוקת בת יום אחד, דנים בדין הזכר לענין טומאת זיבה: וכן לענין זכרים, שהם נטמאים בראיית זיבה אף בקטנותם. דתניא [שכן שנויה ברייתא] על האמור בדין הזב: "איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא" (ויקרא טו, ב). ודנים בכפל לשון זו, מה תלמוד לומר (איזה לימוד משמיענו) הביטוי "איש איש"? לרבות תינוק בן יום אחד, שאף הוא מטמא בזיבה, אלו דברי ר' יהודה.

ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: אין צריך לדרשה זו כדי להשמיענו דין זה, שהרי הוא הכתוב אומר בסוף פרשת הטמאים: "והדוה בנדתה והזב את זובו לזכר ולנקבה ולאיש אשר ישכב עם טמאה" (שם לג), ומהלשון הכוללת "לזכר" — יש ללמוד שאמורים הדברים בכל שהוא זכר, בין שהוא גדול בין שהוא קטן. וכמו כן מהלשון הכוללת "ולנקבה" יש ללמוד שאמורים הדברים בכל שהיא נקבה, בין גדולה בין קטנה. אם כן מה תלמוד לומר (איזה לימוד משמיענו) הביטוי "איש איש"? דברה תורה כלשון בני אדם, ואין הוא מלמד דבר.

ושואלים: אלמא [מכאן] למדים אנו כי מרבי קרא [כאשר מרבה הכתוב] את הזכרים התינוקות, אף את התינוק שהוא בן יום אחד מרבי [מרבה]. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה על כך ממה ששנינו] על האמור בזכרים בטומאת שכבת זרע היוצאת מהם "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע ורחץ במים את כל בשרו וטמא עד הערב" (שם טז): מן הלשון "איש" אין לי אלא מי שהוא בגדר איש, שהוא גדול, מי שיצאה ממנו שכבת זרע והוא בן תשע שנים ויום אחד מנין שאף הוא בכלל טומאה זו? תלמוד לומר: "ואיש", והרי ש"איש" אינו מלמד על בן יום אחד!

אמר רבא: הלכתא נינהו [הלכות למשה מסיני הן], ואסמכינהו רבנן אקראי [והסמיכון חכמים על מקראות], ומבררים: הי הלכתא והי קרא [מהי ההלכה למשה מסיני ומהו המקרא]? אילימא [אם תאמר] שדין הזבות בבן יום אחד — הלכתא [הלכה למשה מסיני], ואילו דין טומאת שכבת זרע בבן תשע שנים ויום אחד [מקרא], והרי קרא סתמא כתיב [המקרא בסתם נאמר] בלי ציון גיל, ומשמע אפילו בן יומו!

אלא דין שכבת הזרע בבן תשע שנים ויום אחד [הלכה למשה מסיני] היא, ודין הזיבה בבן יום אחד — קרא [מקרא] הוא. ושואלים: וכי מאחר שדין שכבת הזרע בבן תשע שנים ויום אחד הלכתא [הלכה למשה מסיני] היא, ואינו נלמד מן הכתוב, אם כן קרא [הכתוב] למה לי, מה הוא משמיענו? ומשיבים: הכתוב בא למעוטי [למעט] אשה מטומאת זיבה בצבע לובן.

ושואלים: למה לי למכתב [לכתוב] בזכרים ללמד שבכלל הזיבה אף התינוק בן יומו, ולמה לי למכתב [לכתוב] בנקבות דרשה הבאה ללמד שבכלל הנדה אף התינוקת בת יום אחד ובכלל הזיבה אף התינוקת בת עשרה ימים, ואין האחד נלמד מן האחר?

ומשיבים: צריכי [נצרכות] הן שתי הדרשות, משום דאי כתב רחמנא [שאם היתה כותבת התורה] לימוד זה רק בזכרים, הייתי אומר כי דין זה נוהג בזכרים בלבד, משום שחמור דינם, דמטמאו [שכן נטמאים] הם בזיבה אף בשלוש ראיות ביום אחד, כב טומאת זיבה בראיית שלוש ראיות בשלושה ימים רצופים. אבל נקבות דלא מטמאו [שכן אינן נטמאות] בשלוש ראיות ביום אחד כב ראיית שלושה ימים — שמא אימא [אומר] שלא תהיה אף התינוקת בת עשרה ימים בדין הזבה.

ומן הצד האחר, אי כתב רחמנא [אם היתה כותבת התורה] לימוד זה רק בנקבות, הייתי אומר כי דין זה נוהג רק בנקבות משום שיש בהן צד חומרה דקמטמו [שכן הן נטמאות] אף בזיבה הבאה באונס. אבל זכרים דלא מטמאו [שכן אינם נטמאים] בזיבה הבאה באונס — אימא [אומר] שלא יהיו בכלל הזבים אף התינוקות בני יום אחד. ולכן צריכא [צריכות] שתיאמרה שתי הדרשות הללו.

ב שנינו במשנתנו כי הכותים מטמאין משכב תחתון כעליון. ושואלים: מאי [מה הכוונה] בביטוי זה "משכב תחתון כעליון"? אילימא [אם תאמר] שהכוונה היא דאי איכא [שאם יש] עשרה מצעות זה על גבי זה ויתיב עלייהו [וישב עליהם] הכותי — מטמו להו [נטמאו להם] כל המצעות בישיבתו זו עליהם, ואף התחתון בכללם — והרי פשיטא [פשוט] הוא דבר זה, ואין צורך להשמיענו אותו, שכיון שנחשבים הכותים כבועלי נדות ולכך הם מטמאים משכבם, אף המשכב התחתון בכלל זה, דהא [שהרי] דרס (לחץ) להו [אותם, את כל המצעות הללו] בישיבתו עליהם!

אלא כוונת הלשון: שיהא דינו של תחתונו (המצע התחתון, שאינו נוגע בו) של בועל נדה כדינו של עליונו (בגדים שעליו) של זב, ולא כתחתונו של הזב. מה עליונו של זב — אינו אב הטומאה, ואינו מטמא אלא אוכלין ומשקין, אבל לא אדם וכלים, אף תחתונו של הכותי שגזרו בו שיהא נחשב כבועל נדה, דינו כראשון לטומאה ואינו מטמא אלא אוכלין ומשקין, ולא אדם וכלים.

ושואלים: עליונו של זב מנלן [מנין לנו] שאינו מטמא אלא אוכלים ומשקים? דכתיב [שנאמר] בדינו של הזב: "וכל הנגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא" (ויקרא טו, י), מאי [מה פירוש] הביטוי "תחתיו"?