סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

פירוש שטיינזלץ

הערלה (יבול העץ בשלש השנים הראשונות לנטיעתו) וכלאי הכרם (שזרע בתוך כרם ענבים מיני תבואה) — מצטרפין זה עם זה לשיעור האוסר את התערובת שהוא אחד ממאתים. ר' שמעון אומר: אין מצטרפין.

ב גמרא ושואלים: ומי [האם] צריך לשיטת ר' שמעון במשנתנו האומר שאין שני חצאי שיעורים מאיסורים שונים מצטרפים לכדי שיעור, לצרופי [לצרף] שני חצאי שיעורים כדי ללקות? והתניא [והרי שנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: האוכל מן האיסור בשיעור כל שהוא די בכך כדי להיענש על כך במכות, ולא נאמר דין שיעור אכילה בכזית אלא לענין הבאת קרבן אם אכל בשוגג? ומשיבים: אכן אין לשון משנתנו מדוייקת, וכך תני [שנה] בה: ר' שמעון אומר, אין צריכין לצרף, שכן לוקה הוא אף בפחות מאכילת כזית.

ג משנה הבגד ששיעורו לקבל טומאה הוא שלוש על שלוש אצבעות, והשק ששיעורו ארבעה על ארבעה טפחים, וכן השק והעור ששיעורם חמישה על חמישה טפחים, העור והמפץ (המחצלת) ששיעור טומאתה בשישה על שישה טפחים — כולן מצטרפין זה עם זה, שאם צירף משנים מהם כשיעור הקל שבהם — הרי הם ראויים לקבל טומאה.

אמר ר' שמעון: מה טעם מצרפים אותם למרות שאין שיעוריהם שוים? — מפני שהן כולם ראוין ליטמא במושב, שאם ישב עליהם הזב הרי הוא מטמא אותם, וכיון שלענין טומאת מושב הזב (מדרס) די בשיעור הראוי לאחד מהם כדי להיטמא, הריהם מצטרפים אף לטומאות אחרות.

ד גמרא תנא [שנה] החכם: קיצע (קיצץ) מכולן, מאלה המפורטים במשנה, מכל אחד מהם פחות משלשה טפחים על שלושה טפחים, ועשה מהן בגד, אם חשב עליו לעשותו למשכב — הרי שיעורו שלשה טפחים, ואם חשב עליו למושב — שיעורו בטפח, ואם חשב עליו לצורך אחיזה — הרי הוא מטמא בכל שהו.

ושואלים: מאי [מה] פירוש לאחיזה? אמר ריש לקיש, אמר ר' ינאי: שכן עומד לנוולה ( לאריגה בנול), שכן האורגים שמים בד כלשהו על ידיהם בזמן שהם מיישרים את החוטים, על מנת שלא ייחתכו בהם. במתניתא תנא [בברייתא שנה] הסבר אחר: הואיל וראוי לקוצצי תאנים ששמים בד על ידיהם שלא יתלכלכו.

א משנה העובר ונהנה מן ההקדש הנאה שערכה שוה פרוטה, אף על פי שלא פגם (הפחית את ערך) אותו דבר הקדש — בכל זאת מעל, וחייב כדין המועל, בהבאת קרבן ובתשלום קרן וחומש. אלו דברי ר' עקיבא. וחכמים אומרים: כל דבר הקדש שיש בו פגם, שהשימוש פוגם בו — לא מעל אף שנהנה ממנו, עד שיפגום בו בשווה פרוטה. וכל דבר שאין השימוש בו נחשב פגםכיון שנהנה ממנו הנאה ששוויה פרוטה — מעל.

ומפרטים: כיצד? — האשה שנתנה קטלא (שרשרת) זהב של הקדש בצוארה, או שענדה טבעת זהב של הקדש בידה, או ששתה (שתתה) בכוס של זהב של ההקדש. כל אלה, כיון שאין דרכם להיפגם, כיון שנהנה מהם בשווה פרוטה — מעל. אבל האיש שלבש בחלוק של הקדש, או שכסה עצמו בטלית של הקדש, או שביקע עצים בקרדום של הקדש — כיון שדרך אלה להיפגם — לא מעל בהם אף שנהנה מהם בשווה פרוטה עד שיפגום בהם שווה פרוטה.

הנהנה מן החטאת שהיא בעלת מום, וכגון שתלש מצמרה, כשהיא חיה, ובכך פגם בה, שהרי היא עומדת לפדיון ודמי פדיונה בשל כך יהיו נמוכים יותר — אף שנהנה שווה פרוטה, לא מעל, עד שיפגום בה במעשהו זה בשווה פרוטה. ואם נהנה ממנה כשהיא מתה, שמעתה אינה מן הדברים שיש בהם פגם, לפי שאינה עומדת לפדיון (שהרי אין פודים את הקדשים המתים) — כיון שנהנה בה שווה פרוטה, הרי זה מעל.

ב גמרא בהסבר שיטת ר' עקיבא שבמשנה תנא [שנה] החכם: מודה ר' עקיבא לדעת חכמים שבמשנתנו כי בדבר שיש בו פגם, שיכול להיפגם בשימושו, אין מועלים בו עד שיפגום בו בשווה פרוטה. ושואלים: אם כן, במאי קא מיפלגי [במה הם חלוקים], שהרי זוהי שיטת חכמים?!

אמר רבא: שלשה סוגי מלבושים הם שלובש אדם, העליון (כגון מעיל), האמצעי, והתחתון (שעל הגוף ממש). הלבוש העליון נפגם מיד כשלובשים אותו כיון שמתחכך בקירות, וכן דוהה בחום השמש. וכן הלבוש התחתון, גם הוא נפגם מיד כשלובשים אותו, שמתחכך בגוף, וכן מזיעת הגוף ובשני אלה הכל מודים שלא מעל עד שיפגום בשווה פרוטה. ולא נחלקו אלא בלבוש מציעאה [אמצעי] שבין התחתון לעליון, שאינו נפגם מיד עם השימוש בו, ואולם גם הוא בסופו של דבר עתיד להפגם. וכן במלמלא, בגד העשוי מאריג דק ויקר ביותר, ששומרים אותו מאד שלא יפגם, שר' עקיבא סבור שאין אלה מכלל הדברים שיש בהם פגם, שהרי אין הפגם בא אלא לאחר זמן רב, ולכך מעל בהנאתו אף שלא פגם. ואילו חכמים סבורים שאף באלה כיון שלבסוף יבוא בהם הפגם, לכן אינו מועל אלא אם פגם בהם.

ג ועוד בדיני המעילה. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: נאמר בתורה בתחילת פרשת המעילה "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'..." (ויקרא ה, טו). והרי לשון כוללת זו "נפש", מורה שדין זה נוהג בכל מי שהוא מוגדר כ"נפש", אחד היחיד (אדם מישראל), ואחד הנשיא, ואחד המשיח (הכהן הגדול שנמשח בשמן המשחה לכהונתו). שאף שבדברים אחרים יש להם קרבנות חלוקים, מכל מקום שווים הם לדין המעילה.

ד בהמשך דברי הברייתא מבררים מה משמעות לשון "מעילה": עוד נאמר במקרא זה "כי תמעל מעל", ואין משמעה של הלשון "מעל" אלא שנוי מן הדרך הראויה, ולראיה שכך הוא — שכן הוא אומר בפרשת האשה הסוטה "איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל" (במדבר ה, יב), וכן אומר הכתוב בעבודה זרה "וימעלו באלהי

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר