לעיירה אובלין ומצאו שיושב במבוי שאין לו אלא לחי אחד; אמר לו: בני, עשה לחי אחר. אמר לו: וכי לסותמו אני צריך!? אמר לו: יסתם, ומה בכך.

באותה תוספתא שנינו אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מבוי שהוא פחות מארבע אמות — שאינו צריך כלום, על מה נחלקו — על רחב מארבע אמות ועד עשר. שבית שמאי אומרים: לחי וקורה, ובית הלל אומרים: או לחי או קורה.

קתני מיהת [שנינו מכל מקום] "וכי לסותמו אני צריך", אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שהצריך ר' אליעזר לחיין וקורה — משום הכי [כך] אמר התלמיד: "וכי לסותמו אני צריך", אלא אי אמרת [אם אמרת] לחיין בלא קורה — מאי [מה פירוש] לסותמו? הלא מלמעלה פתוח הוא!

ודוחים: אין מכאן ראייה, שמא הכי קאמר [כך אמר]: וכי לסותמו בלחיין אני צריך? ומכל מקום אין להסיק מסקנה גמורה מענין זה.

אמר מר [החכם] אמר על דברי רבן שמעון בן גמליאל שהוזכרו קודם שלא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מבוי שפחות מארבע אמות שאינו צריך כלום. והא אנן תנן: [והרי אנו שנינו] משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני עקיבא: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על מבוי שהוא פחות מארבע אמות שהוא ניתר או בלחי או בקורה! וכיצד אומר רבן שמעון בן גמליאל בדעתם שאף תיקון זה אינו נחוץ?

אמר רב אשי; הכי קאמר [כך אמר]: אינו צריך תיקון נוסף בלחי וקורה כשיטת בית שמאי, ולא לחיין כשיטת ר' אליעזר, אלא: או לחי או קורה, כשיטת בית הלל במבוי גדול. ו"כלום" שאמר, כלומר, יותר ממה שמחייבים בית הלל.

ושאלו: וכמה יהא רחבו של מבוי שלכל הדעות אינו צריך כל תיקון אף בלחי? אמר רב אחלי: ואיתימא [ויש אומרים] רב יחיאל: עד ארבעה טפחים.

א אמר רב ששת אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: מודים חכמים לר' אליעזר בפסי חצר כלומר מחלוקתם בדבר מספר הלחיים היתה רק במבוי, אבל חצר שנפרצה אין לה תקנה להחשיבה כסתומה אלא על ידי פסים, כעין לחי, משני צדדים. ואילו רב נחמן אמר בשינוי: הלכה כר' אליעזר בפסי חצר.

אמר רב נחמן בר יצחק: מאן [מי] אלה שאמר רב ירמיה עליהם שמודים לר' אליעזר? — הכוונה לרבי. כיון שאמר רב נחמן הלכה כר' אליעזר מכלל דפליגי [מכאן שנחלקו] אף בדבר זה, מאן פליג עליה [מי נחלק עליו] — רבנן [חכמים]. וזה הוא דתניא [ששנינו בברייתא]: חצר ניתרת, אם היתה בה פירצה פחותה מעשר אמות, על ידי הנחת פס אחד בצידה. רבי אומר: בשני פסין.

אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: חצר צריכה שני פסין כדברי רבי. אמר ליה [לו] ר' זירא לר' אסי: מי [האם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והא את הוא דאמרת משמיה דר' יוחנן [והרי אתה הוא שאמרת משמו של ר' יוחנן]: פסי חצר צריכין שיהא בהן ארבעה טפחים; וכי תימא [ואם תאמר] שהצריך ר' יוחנן ארבעה מכאן וארבעה מכאן —

והתני [והרי שנה] רב אדא בר אבימי קמיה [לפני] ר' חנינא, ואמרי לה קמיה [ויש אומרים לפני] ר' חנינא בר פפי, שמה שאמרו בדין חצר קטנה שנפרצה בכל אורכה לחצר גדולה שדיירי הגדולה משתמשים בחצרם אפילו היתה הקטנה — בעשר אמות, וגדולה — באחת עשרה! ואם ההפרש בין אורך הקטנה לגדולה הוא רק אמה אחת (ששה טפחים), לא יתכן שיהיו פסים בני ארבעה טפחים מכל צד, שהרי יחד הם יותר מהפרש אמה.

מספרים: כי סליק [כאשר בא] ר' זירא מימי [ממסעותיו הימיים] פרשה הסביר סתירה זו שבדברי ר' יוחנן כך: אם היה הפס ברוח אחת בלבד צריך שיהא רחב ארבעה, אבל אם היו שני פסים משתי רוחות — דיו משהו לכאן ומשהו לכאן.

והדתני [ומה ששנה] אדא בר אבימי בענין ההבדל בין החצרות. שלפי שיטת ר' זירא אפילו היתה חצר אחת גדולה רק בארבעה טפחים די בכך, אין דברי רב אדא בר אבימי מקובלים על הכל אלא — שיטת רבי היא המצריך שני פסים בחצר. ועוד, שסבר לה רבי כר' יוסי, שאמר שרוחב הלחי שלשה טפחים, ואם מצרפים שלשה טפחים מכאן ושלשה מכאן הרי זו אמה. ומשום כך ההפרש הקטן ביותר בין חצר קטנה לגדולה הוא לפחות אמה אחת.

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: חצר ניתרת בפס אחד. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מי [האם] אמר שמואל הכי [כך]? והא [והלא] אמר ליה [לו] שמואל לרב חנניה בר שילא: את לא תעביד עובדא [אתה לא תעשה מעשה] להתיר פירצת חצר אלא או ברוב דופן שנשארה שלמה או בשני פסין! —

אמר ליה [לו]: ואנא לא ידענא, דעובדא הוה בדורא דרעותא [ואני איני יודע לתרץ לך את הסתירה, אלא שמעשה היה בכפר של רועים], לשון ים הנכנס לחצר הוה [היתה] שפרצה את מחיצת החצר מצד אחד, ורצו בני החצר להשתמש במימיה בשבת. ואתא לקמיה [ובא הדבר לפני] רב יהודה, ולא אצרכיה [ולא הצריך אותו] אלא פס אחד מצד אחד של לשון הים.

אמר ליה [לו]: לשון ים קאמרת [אמרת], שונה היא לשון ים ואין ללמוד ממנה, כי קל (הקלה) הוא שהקלו חכמים במים. שיודעים אנו שהקלו חכמים שבמקום שיש מים לא הצריכו לעשות מחיצה גמורה כדינה, והסתפקו במחיצה קלושה שהרי המים מצויים שם.

ומסופר כעין זה דבעא מיניה [ששאל ממנו] ר' טבלא מרב: מחיצה תלויה, מהו שתתיר בחורבה? שייחשבו אותם חלקי הכתלים שנשארו תלויים בחורבה כמחיצות היורדות וסותמות עד למטה? אמר ליה [לו]: אין מחיצה תלויה בצורה זו מתרת אלא על גבי מים, כי קל הוא שהקלו חכמים במים,

ושואלים: ומכל מקום קשיא [קשה] שעדיין נשארה בלא תירוץ הסתירה בדברי שמואל לפי המסורות השונות.

כי אתו [כאשר באו] רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע מבי רב [מבית רבם] פירשוה: אם היה הפס מרוח אחת — הרי צריך להיות בארבעה טפחים, משתי רוחות — משהו לכאן ומשהו לכאן.

אמר רב פפא: אי קשיא [אם קשה] לי משהו בדבר — הא קשיא [זה קשה] לי, שאמר ליה [לו] שמואל לרב חנניה בר שילא: את לא תעביד עובדא [אתה לא תעשה מעשה] אלא או ברוב דופן או בשני פסין,

למה לי רוב דופן? בפס ארבעה טפחים סגי [די]! וכי תימא מאי [ואם תאמר מהו] ברוב דופן שנאמר כאן שהוא רק במקרה מיוחד שהיה אורך דופן שבעה טפחים, ולכן בארבעה טפחים הוה ליה [הרי הוא] רוב דופן? ואולם כאשר אורך המחיצה הוא שבעה טפחים למה לי ארבעה טפחים לסתימה? בשלשה טפחים ומשהו סגי [די]! דהא [שהרי] אמר רב אחלי ואיתימא [ויש אומרים] רב יחיאל שכל מה שהצריכו בתיקון מבוי אינו אלא עד ארבעה טפחים, אבל מבוי הצר מארבעה טפחים אינו צריך כל תיקון, ואף כאן לאחר סתימת יותר משלשה נשאר חלל פחות מארבעה!

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: כאן בדברי שמואל מדובר — בחצר, שאף פירצה פחותה מארבעה צריכה תיקון, כאן בדברי רב אחלי מדובר — במבוי, ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] זו שאמר רב אחלי גופיה תנאי היא [היא עצמה מחלוקת תנאים] ואין הכל מודים לו בכך.

ב תנו רבנן [שנו חכמים]: לשון ים הנכנס לחצר שאחת ממחיצותיה פרוצה חלקית — אין ממלאין הימנו בשבת מים, שההים דינו ככרמלית ואסור לטלטל ממנו לרשות היחיד, אלא אם כן יש לו ללשון זו על גביו מחיצה גבוה עשרה טפחים ומשום מחיצה זו נעשתה אף לשון הים כחלק מן החצר. במה דברים אמורים — שפירצתו שנכנסת בה לשון ים ביותר מעשרה אמות, אבל עשרה — אין צריך כלום,

ושואלים: ממלא הוא דלא ממלאינן, הא טלטולי מטלטלינן [למלא הוא שאין אנו ממלאים ממנו, ואולם לטלטל בחצר עצמה אנו מטלטלים], והא [והרי] נפרצה חצר במלואה כלומר במלוא אורך דופנה ביותר מעשר אמות למקום האסור לה! שכן לשון הים אסורה לה בטלטול ובהולכה, ולכן לא רק שאסור לטלטל ממנה אלא צריך אף לאסור את החצר עצמה בטלטול.