הכא במאי עסקינן דאית ליה גידודי [כאן במה אנו עוסקים שיש לה לחצר שרידי פסים] מכאן ומכאן ולא נפרצה במלואה. (ר"ח, רי"ף).

א אמר רב יהודה: מבוי שלא נשתתפו בו אנשי המבוי בעירוב ואסור להם לטלטל בו בשבת, בכל זאת, אם הכשירו (תיקנו) בלחי שהניח בפתחו, הזורק לתוכו מרשות הרבים — חייב, שכן דינו כמחיצה ודין החצר כרשות היחיד גמורה, ואם הכשירו (תיקנו) בקורה — הזורק לתוכו פטור, שאין הקורה אלא משום היכר, ואינה יכולה להיחשב כמחיצה העושה את המבוי רשות היחיד.

מתקיף לה [מקשה עליה] רב ששת: טעמא [הטעם] דוקא שלא נשתתפו בו, הא [הרי אם] נשתתפו בו — אפילו הכשירו בקורה נמי [גם כן] חייב?! אולם דבר זה אינו מתקבל על הדעת, שהרי אפשר לשאול: וכי ככר זו שבה נשתתפו השכנים כשעשו את שיתוף המבוי בלא שינוי במחיצותיו עשה אותו רשות היחיד או רשות הרבים?

והתניא [והרי במפורש שנינו בברייתא]: חצירות של רבים ומבואות שאינן מפולשין, בין עירבו ובין שלא עירבו — הזורק לתוכן מתוך בתי החצר חייב, היפך דברי רב יהודה!

אלא אי איתמר הכי איתמר [אם נאמר כך נאמר הדבר] אמר רב יהודה: מבוי שאינו ראוי לשיתוף כלומר מבוי מפולש, אם הכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב שהלחי נחשב כמחיצה שלישית, וכיון שהמבוי סגור משלשה צדדים הריהו כרשות היחיד. אם הכשירו בקורה — הזורק לתוכו פטור.

אלמא קסבר [מכאן שסבר]: לחי משום מחיצה וקורה משום היכר, אבל אינה חשובה כמחיצה. וכן אמר רבה: לחי משום מחיצה וקורה משום היכר. ורבא אמר: אחד זה ואחד זה משום היכר.

איתיביה [הקשה לו] ר' יעקב בר אבא לרבא ממה ששנינו: הזורק מרשות הרבים למבוי, יש לו לחי — חייב, אין לו לחי — פטור, נמצא שהלחי נחשב מחיצה גמורה!

ענה לו: הכי קאמר [כך אמר, התכוון] אם המבוי היה סתום כך שאינו צריך אלא לחי להתירו כיון שיש לו כבר שלש מחיצות, ומדין התורה הרי הוא רשות היחיד גמורה, לכן הזורק לתוכו מרשות הרבים — חייב, אולם אם היה צריך תיקון בלחי ודבר אחר שהיו בו רק שתי מחיצות — הזורק לתוכו פטור, שאינו נחשב כרשות היחיד.

איתיביה [הקשה לו] יתר על כן אמר ר' יהודה: מי שיש לו שני בתים בשני צידי רשות הרבים. עושה לו לחי מכאן ולחי מכאן, או קורה מכאן וקורה מכאן ונושא ונותן באמצע. שעל ידי הלחיים נחשב כאילו עשה מחיצות ברשות הרבים ומעתה יש לו בין שני הבתים תחום של רשות היחיד.

אמרו לו חכמים: אין מערבין רשות הרבים בכך! ומדברי ר' יהודה אפשר איפוא ללמוד שלחי דינו כמחיצה גמורה!

ומשיבים: לא זה הוא הטעם, אלא התם קסבר [שם משום שסבר] ר' יהודה: שתי מחיצות עושות מדאורייתא [מן התורה] שהשטח המצוי ביניהן נחשב כרשות היחיד, ולא הוצרך ר' יהודה ללחיים אלא לשם היכר וסימון בלבד. ואם כן אין להביא ראיה גמורה אף ממקור זה.

ב אמר רב יהודה אמר רב: מבוי שארכו כרחבו אינו ניתר בלחי משהו כשאר מבוי, אלא בפס הרחב ארבעה טפחים, משום שלא זה המבוי שדברו בו חכמים. אמר רב חייא בר אשי אמר רב: מבוי שארכו כרחבו אינו ניתר בקורה טפח.

אמר ר' זירא: כמה מכוונן שמעתא דסבי [כמה מכוונות הלכותיהם של הזקנים, זקני החכמים] ומסביר: כיון שמבוי זה ארכו כרחבו — הוה ליה [הרי הוא] כחצר, וחצר אינה ניתרת בלחי וקורה אלא בפס ארבעה.

אמר ר' זירא: אף על פי כן אי קשיא לי — הא קשיא לי [אם קשה לי, הרי זה קשה לי]: ליהוי האי [שיהיה זה] הלחי כפס משהו ונשתרי [ויתיר] את המבוי, כפי שניתרת פירצת החצר על ידי פס!

ומעירים ומסבירים שאין הדבר כן, כי אשתמיטתיה הא דאמר [נשמט, נעלם ממנו זה שאמר] ר' אסי אמר בשם ר' יוחנן: פסי חצר צריכין שיהא בהן ארבעה טפחים ואילו לחי דיו במשהו.

אמר רב נחמן: נקטינן [מחזיקים אנו בכלל זה], איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה — כל שארכו יתר על רחבו, ובתים וחצרות פתוחים לתוכו, ואיזו היא חצר שאינה ניתרת בלחי וקורה אלא בפס ארבעה — כל שהיא מרובעת.

ותוהים: מרובעת — אין [כן] עגולה — לא אינה נחשבת כחצר?! ומתקנים: הכי קאמר [כך אמר]: אי [אם] ארכה יתר על רחבה — הוה ליה [הרי היא] כמבוי, ומבוי בלחי וקורה סגיא [דיה] ואי [ואם] לא — הוה לה [הרי היא] חצר.

ושואלים: וכמה צריך אורכה להיות יתר על רחבה כדי שיקרא מבוי? סבר שמואל למימר [לומר] עד דאיכא [שיש] באורכה פי שנים מרחבה. אמר ליה [לו] רב: הכי [כך] אמר חביבי (דודי, ר' חייא): אפילו אורכה יתר על רוחבה במשהו חלים עליה דיני מבוי.

א מסופר במשנה שתלמיד אחד מסר הלכה לפני ר' עקיבא, ולא קיבל ר' עקיבא את דבריו.