"זאת תורת המנחה הקרב אתה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח... והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו מצות תאכל" (ויקרא ו, ז— ט). הרי שהיא מצוה כללית הנוהגת בכל המנחות ("זאת תורת המנחה") שתהיינה מצה! אמר ליה [לו] ר' פרידא לר' אמי: מה הוא המקור שהמצוה לכתחילה היא שתהיינה המנחות באות מצה — לא קא מיבעיא [לא נשאלה] לי שנלמד כן ממקרא זה. ואולם כי קא מיבעיא [כאשר נשאלה] לי שאלתי הוא מהו המקור שאף לעכב חל דין זה, שאם עברו והביאו מנחה שאינה מצה שהיא פסולה בכך.

אמר ליה [לו] ר' אמי: המקור שדין זה הוא אף לעכב, נמי כתיב [גם כן נאמר], שכן יש כתוב נוסף בדין המנחות "לא תאפה חמץ" (שם י), הרי שאין המנחה נאפית חמץ, אלא מצה. והשמיע כן הכתוב פעם נוספת, ללמדנו שאף אם עבר והביאה כשאינה מצה, שהיא פסולה בכך אף בדיעבד ("שנה עליו הכתוב", חזר וכתב פעם שנית — "לעכב").

מתקיף לה [מקשה עליה, על תשובת ר' אמי] רב חסדא: אף מכתוב זה עדיין אין ללמוד שהן פסולות אף בדיעבד. ושמא אימא [אמור] את דרשת הכתוב באופן שונה: "לא תאפה חמץ", שלא תיאפה במצב של החמצה מלאה במשמעות "חמץ", ורק באופן זה פסולות המנחות הבאות מצה, אלא יכול אתה לומר שתיאפנה אף כשעברו שיאור (החמצה מעטה), אף שאינן בכלל מצה (שהרי הוחמצו מעט) אין בכך פסול?! ודנים בשאלתו זו של רב חסדא: והרי נחלקו חכמים בהגדרת "שאור", שלשיטת ר' מאיר הריהו הבצק בתחילת חימוצו, משהכסיפו פניו, ולשיטת ר' יהודה אין זה חמץ כלל, אלא שאור הריהו רק מזמן שנראו בבצק סדקים כקרני חגבים.

ומעתה יש לברר: שיאור זה שהציע רב חסדא בדרשת הכתוב, דמאן [של מי] לפי הגדרתו של איזה תנא הוא? אי [אם] המדובר כהגדרת שאור בשיטת ר' מאיר, שלדעת ר' יהודה הסבור שאין זה חמץ כלל — אין מקום לקושיית רב חסדא, שהרי לדעת ר' יהודה מצה מעליא [מעולה, גמור] היא זו! ואי [אם] כהגדרת שאור בשיטת ר' יהודה ("נראו בו סדקים") ולשיטת ר' מאיר הסבור שהוא חמץ גמור — גם כן אין מקום לקושיית רב חסדא, שהרי חמץ מעליא [מעולה, גמור] הוא!

ואי [אם] כהגדרת שאור לשיטת ר' מאיר, ולדעת ר' מאיר — גם כן אין מקום לשאלת רב חסדא. שהרי מכיון שדינו של האוכל שאור שכזה בפסח דלקי עליה [שלוקה עליו], לדעת ר' מאיר, הרי שחמץ גמור הוא! אלא צריך לומר שקושיית רב חסדא מדברת בהגדרת שאור של ר' יהודה ולדעת ר' יהודה שמצב זה אינו מוגדר כחמץ גמור.

ובדומה לקושיית רב חסדא על תשובת ר' אמי מתקיף לה [מקשה עליה] גם רב נחמן בר יצחק: ואימא [ואמור] כך את דרשת הכתוב: "לא תאפה חמץ" — אלא הבא את המנחה כשהיא במצב של חלוט (שניתנה העיסה במים רותחים), שאף שאין זה חמץ, גם איננו בכלל מצה! ותוהים: חלוט מאי ניהו [מה הוא], מהו עניינה של חליטה זו? — הרי זו הרביכה האמורה בתורה במנחות הבאות רבוכות (שנאמר בהן "מורבכת תביאנה", ויקרא ו, יד). ומעתה, אין צורך לענין החליטה לדרשה מיוחדת מהכתוב "לא תאפה חמץ", שכן אי [אם] היא מנחה דאיכא [שיש] בה דין רביכה — הרי כבר כתיב [נאמר] בה בתורה במפורש שהיא באה רביכה, ומנחה שאינה באה ברביכה — הא [הרי] לא כתיב [לא נאמר] בה שנעשית רביכה.

ומשיבים: ואימא [ושמא יכול אתה לומר] כך את דרשת הכתוב "לא תאפה חמץ": מנחה זו דכתיב [שנאמר] בה מפורש שתיעשה רביכה — הרי זו מצוה ברביכה, ואילו זו שלא כתיב [לא נאמר] בה רביכה — תלוי הדבר ברצונו, שאי בעי [אם רוצה] — רביכה לייתי [יביא], אי בעי [אם רוצה] — מצה לייתי [יביא], ולכך בא הכתוב "לא תאפה חמץ" לומר שאף הרביכה פוסלת את המנחה!

ועוד מתקיף לה [מקשה עליה] על שאלת ר' אמי בדומה לכך גם רבינא: ואימא [ואמור] כי הכתוב "לא תאפה חמץ" — בא למיקם גברא בלאו בעלמא [להעמיד את האיש המביא מנחת חמץ באיסור לאו בלבד], ואולם לענין איפסולי [פסילת] המנחה שאינה מצה — לא מיפסלא [אינה נפסלת] בכך?!

ולאחר שהוקשו כל הקושיות הללו, להוכיח שאת הפסוק "לא תאפה חמץ" אפשר לדרוש לענין אחר, ולא בהכרח לעכב בדין הבאת מנחות מצה, יש איפוא לחזור ולשאול: אלא מנלן [מנין לנו] שכל המנחות פסולות אם לא הובאו מצה? ומשיבים: כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: נאמר בדין המנחה "מצה תהיה" (ויקרא ב, ה), ומן הלשון "מצה" יכול שאין ללמוד אלא שמצוה לכתחילה שתהיה המנחה מצה, ואולם אינה פסולה כשאינה מצה? לכך תלמוד לומר: "תהיה" — ללמדנו כי הכתוב קבעה חובה, שאם לא נעשתה כן, נפסלה.

א וכיוצא בזה עוד בעא מינה [שאל ממנו] ר' פרידא מר' אמי: מנין, מה המקור להלכה הנוגעת לכל המנחות הבאות מצה שהן נילושות במים פושרין, ומשמרן העושה אותן שלא יחמיצו? האם נלמדנה מהאמור באיסור חמץ בחג הפסח, דכתיב [שנאמר] בו: "ושמרתם את המצות" (שמות יב, יז), ללמדנו שכל מאפה האמור להיות מצה יש לשמור את בצקו לבל יגיע לכלל חימוץ?!

אמר ליה [לו] ר' אמי: אין דין המנחה נלמד מדין חמץ בפסח, שכן בגופה (בה עצמה, בפרשת המנחה) כתיב [נאמר] "מצה תהיה", ונקראים הדברים (בחילופי האותיות ה'— ח'): מצה החייה, שאתה צריך לשמר אותה כפי שהיא (בחייה), שלא תחדל להתקיים כמצה ותהיה חמץ.

ומקשים: והא אפיקתיה [והרי כבר הוצאת, דרשת] את המלה הזו "תהיה" ללמוד שהמנחה צריכה להיות בכל אופן מצה שדין זה הוא לעכב! ומשיבים: אם כן שלא בא הכתוב אלא ללמדנו הלכה זו בלבד, ליכתוב קרא [שיכתוב המקרא] "מצה היא", מאי [מה טעם] נאמר "מצה תהיה"? שמעת מינה תרתי [לומד אתה ממנה שני דברים].

ב כיון שהובאו דברים של ר' פרידא, מביאים גם מהמסופר עליו. אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים] לר' פרידא: החכם ר' עזרא, הוא מיוחס ביותר לפי שהוא בר בריה [בן בנו] של החכם ר' אבטולס, שהוא דור עשירי לר' אלעזר בן עזריה, והוא (ר' אלעזר בן עזריה) הריהו דור עשירי לעזרא הסופר, קאי אבבא [עומד ממתין בשער] הבית ומבקש להיכנס פנימה. אמר להם ר' פרידא לחכמים: מאי כולי האי [מה כל הפירוט הזה] של היחוס?

שכן אי בר אוריין [אם בן תורה] הוא — יאי [ראוי] הוא כשלעצמו לקבל רשות להיכנס, ואין הוא נזקק לציון יחוסו כדי לקבל רשות להיכנס. ואי [אם] הוא גם בר אוריין [בן תורה] וגם בר אבהן [בן אבות, מיוחס] — יאי [ראוי] הוא להיכנס, שיש בו מזה ומזה. ואולם אי [אם] הוא בר אבהן [בן אבות] ולא בר אוריין [בן תורה] — מוטב שאישא תיכליה [תאכל אותו האש], ואל יכנס לביתי, שמעלה זו של ייחוס הריהי מקטרגת עליו, על שאין הוא כאבותיו החכמים! אמרו ליה [לו] החכמים לר' פרידא: ר' עזרא זה, בר אוריין [בן תורה] הוא. אמר להו [להם]: אם כן, ליעול וליתי [שיכנס ויבוא].

כשנכנס ר' עזרא לביתו של ר' פרידא חזייה [ראהו] ר' פרידא דהוה עכירא דעתיה [שהיתה דעתו של ר' עזרא עכורה] מפני צער ועלבון העיכוב שעיכבו אותו, פתח ר' פרידא ואמר דרשה זו לכבודו של ר' עזרא, להניח דעתו: נאמר בכתוב "אמרת לה' אדני אתה טובתי בל עליך" (תהלים טז, ב), שכך אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, החזק לי טובה, על שהודעתיך (פרסמתי את שמך) בעולם ("אמרת לה' אדני אתה").

אמר לה: "טובתי בל עליך" — איני מחזיק טובה על כך אלא לשלושת האבות, אברהם יצחק ויעקב שהם הודיעוני תחלה בעולם, שכן נאמר בהמשך כתוב זה "לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם" (שם, ג), ו"קדושים" הם האבות ו"כל חפצי בם". ורמז לו על חשיבותם וייחוסם של האבות, ובכלל זה כמובן עזרא הסופר, שר' עזרא מתייחס אליו.

כיון דשמעיה דקאמר [ששמע ר' עזרא את ר' פרידא שהוא אומר] את המלה "אדיר" ("ואדירי כל חפצי בם"), פתח אף הוא ואמר דרשה שעניינה המלה "אדיר" בהטיות שונות: "יבא אדיר ויפרע לאדירים מאדירים באדירים".

וחזר ופירש את הדברים: "יבא אדיר" — זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב [שנאמר] בו: "אדיר במרום ה' "(שם צג, ד). "ויפרע לאדירים" — אלו ישראל, שנאמר בהם: "ואדירי כל חפצי בם". "מאדירים" — אלו המצרים, דכתיב [שנאמר] בהם בקריעת ים סוף: "צללו כעופרת במים אדירים" (שמות טו, י). "באדירים" — אלו מים, שנאמר בהם: "מקלות מים רבים אדירים משברי ים" (תהלים צג, ד).

ועוד דרש ר' עזרא, כעין זה: "יבא ידיד בן ידיד, ויבנה ידיד לידיד בחלקו של ידיד, ויתכפרו בו ידידים".

ופירש דבריו: "יבא ידיד" — זה שלמה המלך, שכך כינויו, דכתיב [שכן נאמר] בו, לאחר שנולד: "וישלח ביד נתן הנביא ויקרא שמו ידידיה בעבור ה' "(שמואל ב יב, כה).