האם לשיטתם של רבנן [חכמים] הסבורים שבכל יום מביאים למנחת החביתים שני עשרונים אחד לבוקר ואחד לבין הערביים, האם גם הוכפלה לבונתו ומביא שני קמצים של לבונה, אחד לבוקר ואחד לבין הערביים. או לא ומביאים קומץ אחד של לבונה בלבד, וכדרך שמביא הכהן הגדול עצמו. וצדדי הספק: מי אמרינן [האם אומרים אנו], שבמקרה זה מתוך שהוכפלה סלתו (שמביאים שני עשרונים במקום עשרון אחד של סולת במנחת כהן הגדול עצמו) — הוכפלה גם לבונתו, ומביאים שני קמצים של לבונה. או דילמא [שמא] יש לומר: מאי דגלי [מה שגילה] לנו הכתוב — גלי [גילה], ואילו מאי [מה] דלא גלי [שלא גילה] לנו הכתוב — לא גלי [לא גילה], ואין לנו בו אלא קומץ אחד בלבד, חצי עשרון לבוקר וחצי עשרון לערב. ואין ספק זה אלא לחכמים הסבורים שכרגיל באה שיעור הלבונה בקומץ אחד, שהרי לדעת אבא יוסי, אף בכל יום שיעור הלבונה המובא הריהו שני קמצים.

וספק נוסף הוא: שיעור השמן המובא במנחת החביתים כשמת הכהן הגדול ועדיין לא מינו כהן גדול אחר, בין לדעת אבא יוסי בן דוסתאי ובין לדעת רבנן [חכמים], מהו? האם כמנחת חביתים הבאה על ידי הכהן הגדול עצמו, שלשה לוגים בכל יום. או שמא עתה, שמביאים עשרון סולת שלם בבוקר, ועשרון סולת שלם בערב, אף כמות השמן תוכפל ויביאו ששה לוגים שמן, שלושה לבוקר ושלושה לערב.

ובפתרונה של בעיה זו אמר רבא: תא שמע [בוא ושמע] תשובה באשר לשאלה מהו שיעור הלבונה במקרה זה לשיטתם של חכמים, ממה ששנינו במשנה (להלן מנחות קו, ב) כי חמשה קמצין (דברים ששיעורם בקומץ) הן, ונמנו באותה משנה חמשה דברים, ואין קומץ לבונה של חביתים נמנה איתם (שהרי הוא קרב מחצית הקומץ בבוקר ומחצית הקומץ בערב). ומעתה נאמר: אם איתא [יש] מקום לומר ששיעור הלבונה הבאה במקרה שהכהן הגדול מת, הריהו שני קמצים, אחד לשחר ואחד לבין הערביים, זימנין דמשכחת לה [פעמים שאתה מוצא אותה, שיעור קומץ] בשבעה אופנים, החמישה הנזכרים במשנה, וקומץ לבונה של בוקר, וקומץ לבונה של בין הערביים!

ודוחים: אין זו ראיה, שכן אין דרכה של המשנה למנות אלא את הדברים שבסדר הרגיל, ואילו מקרים המבוססים על "דאי" [שאם], וכגון במקרה זה שמת הכהן הגדול ולא מינו עדיין כהן גדול אחר תחתיו — לא קתני [לא שונה] המשנה. ונמסר כי יתיב [יושב היה] רב פפא וקאמר לה להא שמעתא [והיה אומר אותה את השמועה הזו]. אמר ליה [לו] רב יוסף בר שמעיה לרב פפא בקושיה על דחיית ההצעה: והא [והרי] בין חמשת הקמצים הנזכרים באותה משנה, נזכר אף המקרה של מי שהוא מעלה (מקטיר) את הקומץ בחוץ לעזרה, שהריהו חייב כרת (אם עשה כן במזיד), אף שאין זה מקרה רגיל, אלא "דאי הוה" [שאם היה] הוא זה, ובכל זאת קתני [הוא שונה] אותו. ומאחר שכן, אף ראייתו של רבא יכולה להיות ראיה.

ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה] על בעיייתו של ר' יוחנן? אמר רב נחמן בר יצחק: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה דתניא [ששנויה ברייתא]: כהן גדול שמת ולא מינו אחר תחתיו — מביאים עשירית האיפה סולת שלימה במנחת חביתים של שחרית, ועשירית האיפה סולת שלימה במנחת חביתים של בין הערבים. ומפריש לה שני קמצין של לבונה, וחוצה אותם, ומביא קומץ אחד למנחת חביתים של שחרית והקומץ השני של הלבונה בא במנחת חביתים של בין הערבים. ומפריש לה שלשת לוגין של שמן. וחוצה אותם, כאשר לוג ומחצה ניתן בעשרון של סולת הבא בשחרית, והלוג ומחצה השני ניתן בעשרון של סולת הבא בין הערבים.

ונברר: כדעת מני [מי היא] הברייתא הזו? אילימא [אם תאמר] שהיא כשיטת רבנן [חכמים] — מאי שנא [במה שונה, מיוחד] דין לבונתה שהוכפלה שיעורה מהשיעור המובא על ידי הכהן הגדול עצמו, והריהי באה בשני קמצים, ומאי שנא [במה שונה, מיוחד] הוא דין שמנה שלא הוכפלה מהשיעור המובא על ידי הכהן הגדול עצמו, אלא היא באה בשלושה לוגים שמן בלבד?

אלא צריך לומר שכשיטת אבא יוסי בן דוסתאי היא ברייתא זו, שאמר כי מנחת חביתי כהן גדול בעלמא [בכלל, כרגיל] הריהי שני קמצין בעיא [צריכה], ומה ששנינו בברייתא כי במקרה זה של כהן גדול שמת באה מנחת החביתים בשני קמצים של לבונה — הלבונה לא הוכפלה משיעורה הרגיל. וכמו כן גם שיעור השמן לא הוכפל במנחת זו, והריהו בא בשיעור שלשה לוגים כשאר מנחת חביתים.

ומתוך שלמדנו כי שיעור השמן לשיטת אבא יוסי בן דוסתאי לא הוכפלה, מכאן נלמד שלבונתה ושמנה לשיטת רבנן נמי [חכמים גם כן] לא הוכפלו. הסוגיה נפתחה בהבאת דברי ר' יוחנן את מחלוקתם של אבא יוסי וחכמים בשיעור הלבונה המובאת עם מנחת החביתים על ידי הכהן הגדול, ועתה מביאים את ההכרעה בענין זה.

שאמר ר' יוחנן: הלכה במחלוקת זו כאבא יוסי בן דוסתאי. ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והא [והרי] אמר ר' יוחנן: הלכה כסתם משנה (משנה ששנויים דברים בלא יחוסם לתנא מסויים), ותנן [ושנינו במשנה להלן] כי חמשה קמצין הן ולא יותר, ואין מונים בתוכם את שני קומץ לבונה של שחר וקומץ לבונה של בין הערביים (לשיטת אבא יוסי), והרי זו משנה סתם!

ומסבירים: שתי מסורות הלכה אלה, של אמוראי נינהו [אמוראים שונים הן], ושני האמוראים הללו אמרו את דבריהם אליבא [על פי שיטתו] של ר' יוחנן, שזה אמר כך בדבריו וזה אמר אחרת.

א משנה כל המנחות באות במקדש לקרבן כשהן מצה, שמקפידים שלא יחמיץ הבצק, חוץ מעשר חלות חמץ שמתוך ארבעים הלחמים הבאים כמנחה בקרבן התודה ("לחמי תודה") וכן שתי הלחם הבאות בחג השבועות שאף הן באות חמץ. ונחלקו חכמים בשאלה כיצד היו מחמיצים את המנחות הבאות חמץ.

שר' מאיר אומר: את השאור (בצק חמוץ, הניתן לעיסה ומחמץ אותה) היה עושה המנחה בודה (מפריש) להן למנחות הללו מתוכן עצמן, שהיה נוטל מתוכן חלק, שאותו היה מחמיץ, ולאחר מכן היה חוזר ומניחו בתוך בצקן של המנחות הללו ומחמצן בכך

. ר' יהודה אומר: אף זו היא אינה מצוה מן המובחר (טובה וראויה), שכן בדרך זו משתמשים להחמצת המנחה בשאור חדש, ואין בצק בא בדרך זו לכלל החמצה נאותה, אלא כך יש לעשות: מביא את השאור מעיסה אחרת, ישנה, והרי זה שאור ישן המחמץ יפה, ונותנו לתוך המדה, כלי מידת העשרון בה מודדים את הסולת למנחה, ולאחר מכן הריהו מוסיף סולת על שאור זה עד שהוא ממלא את המדה. הקשו חכמים על שיטתו זו של ר' יהודה ואמרו לו: אף היא, דרך זו, אינה ראויה, שכן באופן זה היתה המנחה נמצאת או שהיא חסרה משיעור הסולת הראוי למנחה, שאם היה השאור רך, שנבלל קמחו במים מרובים, נמצא איפוא שגדול נפח השאור, ואילו היה עדיין קמח שלא גיבלוהו כלל במים — אין בו שיעור הראוי למלא את המידה הראויה לסולת המנחה, או כשהיא יתרה על שיעור הסולת הראוי למנחה, שאם נבלל קמח השאור במים מועטים, נמצא נפחו קטן, ואילו היה עדיין קמח — היה בו יותר מן השיעור הראוי למלא את מידת המנחה.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי כל המנחות באות כשהן מצה, ובענין זה בעא מיניה [שאל אותו] ר' פרידא מר' אמי: מנין להלכה זו שכל המנחות שהן באות כשהן מצה? ותהה ר' אמי על השאלה: מה מקום לשאלה זו מנלן [מנין לנו]? שהרי המנחה דכתיב [שנאמר] בה בתורה במפורש שהיא באה מצה — הרי כתיב [נאמר] בה, ואף המנחה דלא כתיב [שלא נאמר] בה בתורה במפורש שהיא באה מצה, על כל פנים כתיב [נאמר] בה