ומאן דאמר [ומי שאומר] ארבעה טפחים קסבר [סבור]: שרק מן הקצה הפנימי של הקורה בלבד נעשה כמבוי נעול ומותר בשימוש, ואם כן, אסור להשתמש תחת הקורה!

ודוחים: לא, דכולי עלמא קסברי [שהכל סבורים] מותר להשתמש תחת הקורה. ובהא קא מיפלגי [ובזה נחלקו], מר [חכם זה, רב יוסף] סבר: קורה מועילה למבוי משום היכר להבדילו מרשות הרבים, ולכן בטפח בלבד די, שהרי גם בטפח יש משום היכר מספיק. ומר [וחכם זה, אביי] סבר: קורה משום מחיצה ואין מחיצה מועילה לשטח בפחות מארבעה טפחים.

ואיבעית אימא, דכולי עלמא [ואם תרצה אמור: שהכל סבורים]: קורה משום היכר. והכא [וכאן] — בהיכר של מטה ובהיכר של מעלה קמיפלגי; דמר [שחכם זה, רב יוסף] סבר: אמרינן [אומרים אנו] היכר של מטה דינו כהיכר של מעלה, ודי בטפח אחד. ומר [וחכם זה, אביי] סבר: לא אמרינן [אין אנו אומרים] היכר של מטה כהיכר של מעלה, אלא למטה צריך להיות בולט יותר ודינו בארבעה טפחים.

ואיבעית אימא דכולי עלמא אמרינן [ואם תרצה אמור שלדעת הכל אומרים אנו]: היכר של מטה כהיכר של מעלה, ובעצם מספיק אפילו בטפח, והכא [וכאן] בגזירה שמא יפחות ויתמעט ההיכר הזה על ידי דריכת רגלי האנשים ההולכים במבוי קמיפלגי [נחלקו], שרב יוסף אינו חושש שמא יפחת, ואביי שאינו מסתפק בטפח אחד חושש שמא ההיכר, כלומר הגבהת הקרקע בטפח אחד, יפחת על ידי דריסת הרגלים ואז גם טפח לא יהיה, ואנשים לא יבחינו וישתמשו במבוי שלא כדין.

א היה המבוי פחות מעשרה טפחים בגובהו וחקק (חפר) בו להשלימו לעשרה, כמה חוקק? ותוהים: כמה חוקק?! כמה שצריך ליה [לו] עד שישלים את גובהו לעשרה. אלא יש להבין שהשאלה היא משכו בכמה. כלומר, מה צריך להיות אורכה המינימלי של החפירה לאורך המבוי. רב יוסף אמר: בארבעה טפחים, אביי אמר: בארבע אמות.

ומציעים: לימא [האם לומר] שבשיטת ר' אמי ור' אסי קמיפלגי [נחלקו], דאיתמר [שנאמר] שדנו חכמים בשאלה: מבוי שנפרץ הכותל מצידו בחלק כלפי ראשו בקצה המבוי הנוטה לרשות הרבים, מה תקנה יש לו? איתמר משמיה [נאמר משמו] של ר' אמי ור' אסי: אם יש שם פס ארבעה טפחים לסתום חלק מן הכותל הפרוץ — מתיר בפרצה שאורכה עד עשר אמות.

ואם לאו שאין שם פס כזה, אם היה החלל פחות משלשה טפחים — מתיר תיקון המבוי (בלחי או בקורה) לטלטל בו מדין לבוד. שלושה — אינו מתיר. ונאמר כי רב יוסף אית ליה [יש לו, הוא מקבל ] את דברי ר' אמי, ואילו לשיטת אביי לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את שיטת ר' אמי.

ודוחים: אמר [יכול לומר] לך אביי: שאין להשוות: התם [שם] בדברי ר' אמי סוף מבוי כלומר, אותו מבוי היה מתחילתו כראוי, והתקלקל לאחר זמן. הכא [כאן מדובר] תחלת מבוי, כשמלכתחילה לא היו בו התנאים העושים אותו מבוי, ובמקרה זה: אי איכא [אם יש] ארבע אמות באורכו — אין [כן] הרי זה מבוי. אי [אם] לא — לא נחשב מבוי.

אמר אביי: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה, את דעתי זו] שצריך לכל הפחות אורך של ארבע אמות — דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אין מבוי ניתר בלחי וקורה כדינו עד שיהו בתים וחצרות גם יחד פתוחים לתוכו שרק כגון זה קרוי מבוי.

ואי [ואם] כל אורך המבוי אינו אלא ארבעה טפחים היכי משכחת ליה [כיצד מוצא אתה אותה] מציאות שמבוי קצר כזה יהיו חצרות פתוחות לו, והרי אין פתח בפחות מארבעה!

וכי תימא דפתח [ואם תאמר שפותח] לה בדופן האמצעי את פתחי החצרות, שאמנם אורך המבוי קטן ביותר אבל רוחבו גדול, וברוחבו מצויים שני פתחים לשתי חצרות, ואולם האמר [והרי אמר] רב נחמן: נקיטינן [מוחזקים אנו] בהלכה זו, איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה — כל שארכו יתר על רחבו, ובתים וחצרות פתוחים לתוכו. ואם אורך המבוי ארבעה טפחים, הרי רחבו צריך להיות פחות אפילו מארבעה.

ומתרץ רב יוסף: כגון דפתח ליה [שעשה פתחים בו] בקרן זוית, ואז יתכן שיהיו שני פתחים שכל אחד מהם רחבו לפחות ארבעה טפחים, אף שאורך המבוי עצמו אינו יתר על ארבעה טפחים.

ועוד אמר אביי: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה את הלכתי זו] — שאמר רמי בר חמא אמר רב הונא: לחי הבולט מדופנו של מבוי אל חלל המבוי, אם היה ארכו של הלחי פחות מארבע אמות — נידון עדיין משום לחי ומותר לטלטל שם, ואינו צריך לחי אחר להתירו. אבל אם היה בולט ארבע אמות — נידון חלק זה משום מבוי כאילו היה מבוי נוסף בתוך מבוי וצריך לחי אחר להתירו הרי שבפחות מארבע אמות אין תורת מבוי עליו, והרי זו ראיה לשיטת אביי.

ושואלים: ורב יוסף מה הוא אומר בענין זה? ומשיבים שהוא מחלק בין המקרים: לאפוקי [כדי להוציאו] מתורת לחי — עד דאיכא [שיש] בו ארבע אמות. ובפחות מארבע אמות עדיין דינו כלחי, אולם למיהוי [להיות] מבוי אפילו בארבעה טפחים נמי הוי [גם כן הרי הוא] מבוי.

ב גופא [ולגוף הענין], כיון שהוזכרה ההלכה בדרך אגב, דנים ומבררים אותה עכשיו לגופה. אמר רמי בר חמא אמר רב הונא: לחי הבולט מדופנו של מבוי