חריפי דפומבדיתא [החריפים של פומבדיתא]: הקטרה מפגלת הקטרה, וכגון שאם הקטיר קומץ על מנת להקטיר לבונה למחר — הרי המנחה פיגול. ואפילו לרבנן דאמרי [לדעת חכמים שאומרים] במשנתנו: אין מפגלין בחצי מתיר, שאם פיגל בשעת עבודת הקומץ בלבד אין זה פיגול — הני מילי היכא דחישב ביה [דברים אלה אמורים במקום שחישב בו] בשירים לאוכלם למחר, ולבונה במילתא קיימא [בעינה עומדת], שלא חישב בה כלל. אבל הכא [כאן] שבשעת הקטרת הקומץ חישב לה בלבונה — כמה דחישב ביה בכוליה [כמו שחישב בו בכל] המתיר דמי [נחשב].

אמר רבא: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] במשנה שהקטרה מפגלת הקטרה, זה הכלל: כל הקומץ וכן הנותן את הקומץ בכלי, והמוליך והמקטיר, על מנת לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר, חוץ למקומו — פסול ואין בו כרת, על מנת לאכול או להקטיר חוץ לזמנו — פגול וחייבין עליו כרת.

מאי לאו [האם אין] דינה של הקטרה שהוזכרה שם דומיא דהנך [בדומה לאלה האחרים], קמיצה ומתן בכלי והולכה? מה הנך [אלה] בין שחישב בהם לאכול שיריים למחר, בין שחישב בהם להקטיר לבונה למחר — מפגל, אף הקטרה בין שחישב בה על מנת לאכול מהשיריים למחר, בין שהתכוון להקטיר את הלבונה למחר, פיגל?

ודוחים: לא, יש לפרש כי הנך [אלה], קמיצה ומתן בכלי והילוך, מפגל בהם בין שחישב בהם לאכול שיריים למחר בין להקטיר לבונה למחר, אבל הקטרה, אם חישב בה לאכול שיריים למחר — אין [כן] הרי הוא מפגל, אם חישב להקטיר לבונה למחר — לא.

מסופר, יתיב [יושב היה] רב מנשיא בר גדא קמיה [לפני] אביי, ויתיב וקא אמר משמיה [ויושב היה ואומר משמו] של רב חסדא: אין הקטרה של קומץ מפגלת הקטרה של לבונה. ואפילו לשיטת ר' מאיר שאמר במשנתנו: מפגלין בחצי מתיר, שאם פיגל בקומץ ולא בלבונה הרי פיגול —

הני מילי היכא [דברים אלה אמורים במקום] שחישב בהו [בהם] בשירים, שהקומץ הוא מתיר דידהו [שלהם], אבל הכא [כאן] שקומץ לאו [אינו] מתיר של לבונה הוא — לא מצי מפגל ביה [אינו יכול לפגל בו].

אמר ליה [לו] אביי לרב מנשיא: עני מרי [ענה אדוני], האם דברים אלה שאמר רב חסדא, אמרם משמיה [משמו] של רב רבו? אמר ליה [לו]: אין [כן]. ומעירים, איתמר נמי [נאמר גם כן] במפורש, אמר רב חסדא אמר רב: אין הקטרה מפגלת הקטרה.

אמר רב יעקב בר אידי משמיה [משמו] של אביי: אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו] במשנה כדברי רב: שחט אחד מן הכבשים של עצרת לאכול ממנו למחר — הכבש הזה הוא פיגול וחבירו כשר, על מנת לאכול מחבירו למחר — שניהם כשרין; מאי טעמא [מה טעם הדבר]? לאו [האם לא] משום שכיון דלאו [שלא] מתיר דידיה [שלו] הוא הכבש השני, לכן לא מצי מפגל ביה [אינו יכול לפגל בו]? ומכאן נלמד גם לענין הקומץ והלבונה!

ודוחים: לא, אפשר לחלק, התם [שם] הוא שאין כבש מפגל את חבירו משום דלא איקבע בחד מנא [שלא נקבע אתו להקרבה בכלי אחד], שהרי כל כבש עומד לעצמו, אבל הכא דאיקבע בחד מנא [כאן שנקבע הקומץ והלבונה בכלי אחד] לשם הקרבה — כי חד דמו [כמו דבר אחד נחשבים], ולכן זה מפגל את זה.

ובענין זה אמר רב המנונא: הא מילתא אבלע [דבר זה הבליע] לי ר' חנינא, למדני היטב, ותקילא לי ככוליה תלמודאי [ושקול לי, חביב בעיני, ככל תלמודי] מפני שיש בו חידוש גדול: אם הקטיר את הקומץ על מנת להקטיר לבונה למחר, ואת הלבונה הקטיר על מנת לאכול שירים למחר — הרי זה פגול.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה בדיוק הוא משמיע לנו בכך]? אי [אם] שהקטרה מפגלת הקטרה קא משמע לן [הוא משמיע לנו] — לימא [שיאמר] רק: הקטיר קומץ על מנת להקטיר לבונה הרי זה פיגול! אי [אם] שמפגלין בעבודת חצי מתיר קא משמע לן [הוא משמיע לנו] — לימא [שיאמר] רק: הקטיר קומץ לאכול שירים למחר הרי זה פיגול! אי תרוייהו אתא קא משמע לן [אם שניהם הוא בא להשמיע לנו], לימא [שיאמר]: הקטיר קומץ להקטיר לבונה ולאכול שירים למחר!

אמר רב אדא בר אהבה, לעולם קסבר [סבור הוא]: אין הקטרה מפגלת הקטרה, ואם רק היה מקטיר קומץ על מנת להקטיר לבונה למחר — לא היה בזה פיגול, וכן סבור הוא שאין מפגלין בעבודת חצי מתיר, ואם רק היה מקטיר את הקומץ לאכול שיריים למחר — לא היה זה פיגול, ושאני הכא [ושונה כאן] במקרה שהזכיר כאן, דפשטא ליה [שפשטה לה] מחשבה של חוץ לזמנו בכולה מנחה, שהרי חישב בשעת הקטרת הקומץ על הקטרת הלבונה, ובשעת הקטרת הלבונה חישב על השיריים.

מסופר, תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] רב יצחק בר אבא: הקטיר קומץ על מנת לאכול שירים למחר — לדברי הכל פגול הוא. ותוהים: כיצד אפשר לומר שהוא כדברי הכל? והא מיפלג פליגי [והרי חלוקים הם בכך] ר' מאיר וחכמים במשנה! אלא אימא [אמור] כך: לדברי הכל פסול הוא, שאף חכמים מודים שמחשבה בעבודת חצי מתיר פוסלת את הקרבן, למרות שאינה מפגלת.

ושואלים: אם אנו מתקנים את נוסח הברייתא, אפשר לתקן אחרת, ולימא [ושיאמר]: הרי זה פגול, ושיטת ר' מאיר היא! ומשיבים: מסתבר כי התנא "דברי הכל" אתניוה [שנו לו], והביטוי "פיגול" ב"פסול" מיחלף ליה [מתחלף לו], שאפשר לטעות בדבר, אבל "הרי זה" ב"דברי הכל" לא מיחלף ליה [אינו מתחלף לו].

א משנה הקומץ את המנחה על מנת לאכול חוץ לזמנו דבר שאין דרכו לאכול, או להקטיר חוץ לזמנו דבר שאין דרכו להקטיר — הרי זה כשר, ואילו ר' אליעזר פוסל בכך, אף על פי שגם הוא מסכים שאין זה פיגול לחייב על אכילתו כרת.

קמץ על מנת לאכול למחר דבר שדרכו לאכול, וכן להקטיר חוץ לזמנו דבר שדרכו להקטיר אבל פחות מכזית, שהוא שיעור אכילה והקטרה — הרי זה כשר. וכן אם קמץ על מנת לאכול חוץ לזמנו כחצי זית ולהקטיר כחצי זית — כשר, משום שאין אכילה והקטרה מצטרפין.

ב גמרא אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: מאי טעמא [מה טעמו] של ר' אליעזר שסבור כי אם חישב לאכול דבר שאין דרכו לאכול חוץ לזמנו הרי זה פסול? אמר קרא [המקרא] בענין פיגול בלשון כפולה: "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו" (ויקרא ז, יח) — בשתי אכילות הכתוב מדבר, אחד אכילת אדם ואחד אכילת מזבח (שאש המזבח אוכלת את המוקרב על גביו), לומר לך: כשם שמחשבין ופוסלים על ידי כך באכילת אדם — כך מחשבין באכילת מזבח, ועוד הוא למד מכאן:

כשם שמחשבין מאכילת אדם לאכילת אדם ומחשבים מאכילת מזבח לאכילת מזבח, שאם חישב לאכול למחר דבר שדרכו לאכול, ולהקטיר למחר דבר שדרכו להקטיר הרי זה פוסל — כך מחשבין מאכילת אדם למזבח ומאכילת מזבח לאדם, שאם חישב להקטיר למחר דבר שדרכו לאכול, או לאכול למחר דבר שדרכו להקטיר — הרי זה פוסל.

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? מדוע הוא מגיע למסקנה זו? מדאפקינהו רחמנא [מפני שהוציאה, ביטאה, התורה] את ענין ההקטרה בלשון אכילה, ובכך באה התורה לדמותם זה לזה.

ומעירים, ורבנן [וחכמים] שאינם סבורים כן מסבירים כך: האי דאפקינהו רחמנא [זה שהוציאה, ביטאה אותם, התורה] בלשון אכילה,