א גמרא שנינו במשנה שהכהנים שאינם ראויים לעבודה אינם חולקים בקדשים עם אחיהם. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ריש לקיש: שכן אמר קרא [המקרא] בדין קרבן החטאת: "הכהן המחטא אתה יאכלנה" (ויקרא ו, יט), ומכאן למדים: הכהן המחטא (העושה את עבודת החטאת) — יאכל מבשרה, וזה שאינו מחטא — אינו אוכל.

ושואלים: וכללא [וכלל] הוא זה? והרי משמרה כולה של הכהנים, העובדים משך אותו שבוע במקדש, שאין מחטאין, שהרי כהן אחד הוא שזורק את דם החטאת המסויימת, ובכל זאת כל כהני המשמר אוכלין מבשרה! ומשיבים: כל כהן הראוי לחיטוי לזריקת הדם קאמרינן [אומרים אנו], שיאכלנה.

ומקשים עוד: והרי כהן קטן, אינו ראוי לחיטוי, שאינו רשאי עדיין לעבוד עבודה, ובכל זאת הריהו אוכל מהקדשים! אלא כך צריך לומר: מאי [מה פירוש] "יאכלנה" האמור בכתוב זה? כוונתו יחלקנה, שיש לו חלק בקרבנות הללו לעצמו. והכלל הוא איפוא: כל כהן שראוי לחיטוי — חולק, וכל שאינו ראוי לחיטוי, ואף קטן בכלל זה — אינו חולק, אף שמותר לו לאכול מהקדשים.

ומקשים: הרי כהן בעל מום, שאינו ראוי לחיטוי ובכל זאת חולק (כפי ששנינו במשנתנו)! ומשיבים: בעל מום רחמנא רבייה [התורה ריבתה אותו], שכן נאמר בפרשה זו: "כל זכר בכהנים יאכל אותה" (ויקרא ו, כב) — לרבות בעל מום.

ושואלים: ואימא [ואמור] ריבוי זה באופן אחר: "כל זכר" — לרבות טבול יום שיחלוק בקדשים, ומדוע בעל מום? ומשיבים: מסתברא [מסתבר] שבעל מום הוה ליה לרבויי [היה לו לרבות], שכן הוא אוכל בקדשים. מה שאין כן טבול יום, שהוא טמא ואסור לגעת ולאכול בקדשים.

ודוחים: אדרבה [להיפך], טבול יום הוה ליה לרבויי [היה לו לרבות], דלאורתא מיחזא חזי [שכן לערב יהיה ראוי] לעבודה. מה שאין כן בעל מום! ומשיבים: השתא מיהא הא לא חזי [עכשיו על כל פנים הרי הטבול יום אינו ראוי] לכך.

רב יוסף אמר באופן אחר מדוע אין לרבות טבול יום מ"כל זכר יאכלנה": מכדי [הואיל] ואמרנו כי מאי [מה פירוש] "יאכלנה"? יחלקנה, אם כן לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה במפורש] "יחלקנה", מאי [מה] הטעם לשימוש במלה "יאכלנה"? שמע מינה [למד מכאן] כך: מי שראוי לאכילה (בעל מום) — חולק בקדשים, ומי שאינו ראוי לאכילה, כגון טבול יום — אינו חולק בקדשים.

ב בעי [שאל] ריש לקיש: בעל מום והוא טמא, כגון טבול יום, מהו דינו לענין שיחלקו לו? וצדדי השאלה, האם כיון דלא חזי [שאינו ראוי] להקריב כבעל מום, ובכל זאת רחמנא רבייה [התורה ריבתה אותו] שחולק בקדשים, אם כן לא שנא [אינו שונה] דינו בכל מצביו: מה לי אם הוא בעל מום וטמא, מה לי אם הוא בעל מום בלבד, שהרי מכל מקום כבעל מום אין הוא יכול לעבוד, ובכל זאת יש לו חלק. או דלמא [שמא] יש לומר כי רק כהן הראוי לאכילה בשעת העבודה — חולק, וכל שאינו ראוי לאכילה — אינו חולק. ואף כהן זה, בהיותו טמא אינו ראוי לאכילה, ואינו חולק?

אמר רבה: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: כהן גדול העומד בבית המקדש ומת עליו אחד מן הקרובים שמתאבלים עליהם, הריהו מקריב קרבנות, אף שהוא אונן (אבל, ביום מיתת קרובו), אבל אינו אוכל מן הקדשים, ואינו חולק בהם על מנת לאכול מהם לערב. שמע מינה [למד מכאן] שכדי לזכות בחלוקה בקדשים, כהן הראוי לאכילה בעינן [צריכים אנו]. ואף כהן בעל מום שהוא טמא, כיון שבשעת החלוקה אינו ראוי לאכילה, אינו זכאי לחלק. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ג ועוד בדיני חלוקה בקדשים בעי [שאל] רב אושעיא: כהן טמא, בקרבנות ציבור שהותר להקריבם בטומאה, מהו שיחלקו לו חלק עם שאר אחיו הכהנים על מנת לאכול מבשרם בערב, לכשיטהר? וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו]: "הכהן המחטא אותה" אמר רחמנא [אמרה התורה], שכל שראוי לחיטוי זכאי לחלוקה בקדשים (כמובא למעלה), והאי נמי [וזה גם כן] בכלל מחטא הוא, שהרי בקרבנות ציבור כאשר כל הציבור טמאים, עובדים גם כהנים טמאים. או דלמא [שמא] כפי שאמרנו, כלל הוא: כהן הראוי לאכילה בשעת העבודה — חולק, זה שאין ראוי לאכילה — אינו חולק. וכיון שבהיותו טמא אין הוא ראוי לאכול קרבנות אלה, אף אינו זכאי בחלוקה בהם?

אמר רבינא בפתרון בעיה זו, תא שמע [בוא ושמע]: ראיה ממה ששנינו כי כהן גדול מקריב אונן, ואינו אוכל ואינו חולק לאכול לערב, שמע מינה [למד מכאן] שכדי לזכות בחלוקה בקדשים, כהן הראוי לאכילה בשעת עבודה בעינן [צריכים אנו]. ואילו כהן זה כיון שאינו ראוי לאכול מקרבנות הציבור באותה שעה, אינו זכאי לחלוק בהם. מסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא הדין.

ד שנינו במשנה כי כהן שהוא אונן — נוגע (בקדשים) ואינו מקריב, ואינו חולק לאכול בערב. ותוהים: האם אכן אונן נוגע? ורמינהי [ומשליכים מראים סתירה] על כך ממה ששנינו במשנה במסכת חגיגה: אונן שעבר זמן אנינותו, ומחוסר כיפורים שקרב קרבן כפרתו, צריכין טבילה לקודש. משמע שהאונן שלא טבל אסור לו לנגוע בקדשים!

אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן, לא קשיא [אינו קשה]: כאן (במשנתנו) ששנינו שאונן מותר בנגיעה בקדשים, מדובר בשטבל בתוך יום אנינותו. כאן (במסכת חגיגה) מדובר בשלא טבל, ולכן אסור בנגיעה.

ושואלים על כך: וכי [ואף כאשר] טבל מאי הוי [מה נהיה בכך]? הא הדרא עליה [הרי חוזרת עליו] אנינות. שכן אמר רבה בר רב הונא: אונן שטבל בתוך יום אנינותו — אנינותו חוזרת עליו!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] ששנינו במסכת חגיגה, שצריך טבילה — מדובר במקרה דאסח דעתיה [שהסיח דעתו] מלשמור עצמו בטהרה, ולכן אינו רשאי לנגוע בקדשים, שמא נטמא. הא [זה] ששנינו שמותר בנגיעה — מדובר במקרה שלא אסח דעתיה [הסיח דעתו].

ותוהים: אם מדובר במסכת חגיגה כשהיה שם היסח הדעת, הרי דינו כטמא מת, ולא די לו בטבילה לצורך קדשים, אלא הזאות ממי חטאת הנעשות ביום השלישי ושביעי משבעת ימי טומאתו בעי [צריך] הוא. שכן אמר ר' יוסטאי בר' מתון אמר ר' יוחנן: היסח הדעת צריך הזאה שלישי ושביעי!

ודוחים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זה] שאמרנו שהסחת דעת מחייבת הזאות שלישי ושביעי — מדובר במקרה דאסח דעתיה [שהסיח דעתו] מטמא (מטומאת) מת ולא נזהר בה, הא [זה] שאמרנו במשנה במסכת חגיגה שדי לו בטבילה — מדובר במקרה דאסח דעתיה [שהסיח דעתו] מטמא (מטומאת) שרץ.

ותוהים: אולם גם המסיח דעתו מטמא שרץ, טמא מעלייא [מעולה, גמור] הוא, ולא די לו בטבילה, אלא גם הערב שמש בעי [צריך]! ועוד, אם מדובר במסכת חגיגה כשהסיח דעתו מטומאת שרץ, אפילו בתרומה נמי [גם כן] יהיה אסור, ולאו דווקא בקדשים (ואילו במשנה נאמר שרק בקדשים הוא נאסר)!

אמר ר' ירמיה: מדובר במקרה בו אדם אומר: נשמרתי מדבר המטמאני ואני בטוח שלא נטמאתי טומאה המחייבת הערב שמש, ואולם לא נשמרתי מדבר הפוסלני בקדשים.

ושואלים: ומי איכא נטירותא לפלגא [והאם יש שמירה למחצה], שיכול לומר שלדבר מסויים נשמר מטומאה, ובדבר אחר לא נשמר? ומשיבים: אין [כן], והתניא [וכן שנויה בברייתא]: מי שהיה נושא סל, עודהו (ובעוד) הסל על ראשו