דם חטאת למטה ודם עולה למעלה, כלומר, ניתז על הבגד דם חטאת מתחילה ונספג בו, ואחר כך ניתז עליו דם עולה — בגד זה טעון כיבוס.

ואולם בעי [שאל] רבא: דם עולה למטה שניתז עליו תחילה ונספג בו, ודם חטאת למעלה, מהו הדין? האם החובה לכבס את הבגד מדם החטאת שניתז עליו משום נוגע הוא, והא [והרי] דם החטאת נוגע בבגד. או דלמא [שמא] חובת הכיבוס משום בלוע של דם החטאת הוא, והא [והרי] לא בלע הבגד מדם החטאת, שהרי כבר נבלע שם דם העולה, ושוב אינו סופג דם אחר? הדר פשטה [חזר ופתרה] רבא את השאלה שלו: אין טעונין כיבוס.

ובנושא דומה, לענין טבילה של בגד שנטמא, אמר רבא: פשיטא [פשוט] לי, שכתם דם על בגדו הריהו חוצץ ולא עלתה לבגד הטבילה. ואם טבח (שוחט) הוא — אינו חוצץ, משום שדרכו שבגדיו מלוכלכים בדם, וכל דבר שאין אדם מקפיד עליו אינו חוצץ. וכן רבב (שומן) על בגדו — הרי זה חוצץ לענין טבילה, ואם מוכר רבב הוא — אינו חוצץ. ועל בסיס הלכות אלה בעי [שאל] רבא: מי שהיו כתמי דם ורבב על בגדו, מהו? ותוהים: מה מקום לשאלה זו?

שהרי אם טבח הוא, תיפוק ליה [תצא לו] שיש כאן חציצה משום רבב, שהרי אין הטבח רגיל בכך! ואי [ואם] מוכר רבב הוא, תיפוק ליה [תצא לו] שיש כאן חציצה משום דם, שאין מוכר רבב רגיל בו! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] שאלה זו אלא באדם דעביד הא והא [שעושה זה וזה], שהוא גם טבח וגם מוכר רבב, והשאלה היא: האם דווקא אחדא לא קפיד [על חציצה אחת אין אדם מקפיד], אך אתרתי קפיד [על שתים מקפיד], והרי זו חציצה. או דלמא [שמא] כמו שאין מקפיד על חציצה אחת, אתרתי נמי לא קפיד [על שתים גם כן אין אדם מקפיד]? שאלה זו לא נפתרה ונשארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

א משנה טבול יום כהן שהיה טמא וטבל מטומאתו, ועדיין לא העריבה השמש, ולפיכך אינו טהור לגמרי ואסור לאכול מן הקדשים, ומחוסר כיפורים מי שהיה חייב להביא קרבן כפרה (כגון מי שנתרפא מזובו או מצרעתו) שאף שכבר טבל ביום השביעי לטהרתו, והעריב שמשו, הריהו אסור לאכול מן הקדשים עד שיקרב קרבנו ביום השמיני — אינן חולקין באותה שעה בקדשים אינם מקבלים חלק לעצמם כשאר אנשי בית אב של אותו יום, על מנת לאכול אותם לערב, אף שבערב הריהם כבר טהורים לגמרי, ומותרים באכילת קדשים.

כהן שהוא אונן שמת באותו יום אחד מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם, ואסור לאכול בקדשים — נוגע אמנם בבשר קדשים, שהרי אינו טמא, ואולם אינו מקריב אותם, וכן אינו חולק עם שאר הכהנים על מנת לאכול לערב.

כהנים בעלי מומין, בין שהם בעלי מומין עוברין (שעשויים להתרפא) בין בעלי מומין קבועין — חולקין עם אחיהם הכהנים בקרבנות ואוכלין מהם, אבל לא מקריבין.

וכלל הוא: כל כהן שאינו ראוי לעבודה באותו יום — אינו חולק בבשר, וכל שאין לו חלק בבשר הקרבנות — אין לו גם חלק בעורות הקרבנות, הניתנים גם הם לכהנים.

אפילו היה הכהן טמא בשעת זריקת דמים של הקרבן, ואחרי כן נטהר, והוא טהור בשעת הקטר חלבים של קרבן זה — בכל זאת אינו חולק בבשר, שכן נאמר: "המקריב את דם השלמים [ואת החלב מבני אהרן] לו (יהיה) [תהיה שוק הימין למנה]"(ויקרא ז, לג), משמע שמי שלא מקריב (זורק) את הדם אינו חולק בבשר.