קא משמע לן כדשני ליה [משמיע לנו כמו שתירץ לו] אביי (להלן בעמוד זה).

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כי "שוא ושקר אחד הן" כוונתו: כשם שמביא קרבן על שבועת שקר ("אוכל" ו"לא אוכל") כך מביא קרבן על שבועת שוא ("אכלתי" ו"לא אכלתי"), ושיטת ר' עקיבא היא, שמחייב קרבן לעל שבועה לשעבר כעל שבועה להבא.

מיתיבי [מקשים] עוד על דברי רב דימי בשם ר' יוחנן, ששבועה לעתיד היא שבועת שקר, מברייתא: אי זו היא שבועת שוא? אם נשבע לשנות את הידוע לאדם, שנשבע על דבר שאנשים יודעים שאינו נכון, שבועת שקר — שנשבע להחליף כלומר, שנשבע לשנות מן האמת. ודבר זה הוא רק בשבועה על העבר! ומתקנים: אימא [אמור] ותקן: נשבע ומחליף, שנשבע (לעשות או לא לעשות) ומחליף (משנה) במעשהו ממה שנשבע.

א כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' ירמיה אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: הנשבע "אכלתי" ו"לא אכלתי", ולא היה הדבר נכון — הרי זה שבועת שקר, ואזהרתיה [ואזהרתו] היא מ"לא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא יט, יב). אם נשבע לעתיד: "אוכל" ו"לא אוכל", ועבר על שבועתו — עובר ב"לא יחל דברו" (במדבר ל, ג). ואי זו היא שבועת שוא? שנשבע לשנות את הידוע לאדם, שהכל יודעים שהיא שוא.

אמר רב פפא: הא [אימרה זו] של ר' אבהו בשם ר' יוחנן — לאו [לא] בפירוש איתמר [נאמרה], אלא מכללא איתמר [מכלל הדברים נאמרה], שהסיקו אותה מדברים אחרים שאמר. שאמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר רב יצחק אמר ר' יוחנן, כך ר' יהודה אומר משום (בשם) ר' יוסי הגלילי: כל לא תעשה שבתורה, אם הוא לאו שיש בו מעשה ועבר עליו ועשהו — לוקין עליו, ושאין בו מעשה — אין לוקין עליו, חוץ מנשבע, וכן מימר בהמת קודש בבהמת חולין, שאומר שתהא קדושה במקומה, שנאסר הדבר בתורה (ויקרא כז, י), ומקלל את חבירו בשם (ויקרא יט, יד), שעל כל אלה נענשים במלקות אף על פי שאין בהם מעשה אלא דיבור בלבד.

ושואלים: נשבע מנלן [מנין לנו] שלוקים עליו? אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בר יוחאי, אמר קרא [הכתוב]: "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא" (שמות כ, ז), לומר: בית דין של מעלה אין מנקין אותו, שאין לו כפרה בתשובה בלבד, אבל בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי, דלמא הכי קאמר רחמנא [שמא כך אמרה התורה]: לא ינקה כלל, שאין לו תקנה כלל לעוונו! והשיב לו: אי כתיב [אם היה כתוב] רק "כי לא ינקה" — הייתי מפרש כדקאמרת [כמו שאתה אומר], השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] "כי לא ינקה ה' ", יש לדייק: ה' הוא שאינו מנקה, אבל בית דין של מטה מלקין אותו ובכך מנקין אותו.

ושאלו: אשכחן [מצאנו] דין זה לגבי שבועת שוא, שלוקה למרות שאין בו מעשה, על שבועת שקר מנלן [מנין לנו] שמלקים אותו? ר' יוחנן דידיה [משלו] ולא בשם התנאים אמר: נאמר "לשוא" "לשוא" שתי פעמים באותו פסוק "לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא", ובהמשך הדברים "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא", ומייתור לשון זה נלמד: אם אינו ענין לשבועת שוא שכבר נאמרה פעם אחת, תנהו ענין לשבועת שקר.

והוי [והיה עוסק, מתקשה] בה ר' אבהו: האי [זו] שבועת שקר שלמד ר' יוחנן שמלקים עליה מ"לשוא" "לשוא", היכי דמי [כיצד היא]? אילימא [אם תאמר] "שבועה שלא אוכל" ואכל — לאו שיש בו מעשה הוא, שהרי כאשר אכל עשה מעשה, וממילא הוא לוקה! ואלא שאמר "שבועה שאוכל" ולא אכל, אולם האי מי [זה האם] הוא לוקה? והא איתמר [והרי נאמר] לגבי מי שאמר: "שבועה שאוכל ככר זו היום", ועבר היום ולא אכלה — ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם]: אינו לוקה על כך,

ר' יוחנן אמר: אינו לוקה משום דהוה [שהריהו] לאו שאין בו מעשה, שהרי במה שעבר על שבועתו לא עשה מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו. וריש לקיש אמר: אינו לוקה משום דהוה [שהריהו] התראת ספק, שהרי צריך להתרות בו סמוך לזמן העבירה, והרי אין יודעים האם כוונתו שלא לאכול או לא, ובכל רגע ספק הוא, והתראת ספק לא שמה התראה!

ואמר ר' אבהו: תהא (יש להעמיד) הלכה זו שלוקה על שבועת שקר למרות שאין בה מעשה ב"אכלתי" ו"לא אכלתי", ומכאן למד רבין שלשיטת ר' אבהו בשם ר' יוחנן, הנשבע "אכלתי" ו"לא אכלתי" עובר ולוקה משום שבועת שקר. ושואלים: ומאי שנא [ומה, מדוע שונה] שבועה לשעבר משבועה לעתיד לענין זה, שהנשבע "אכלתי" ולא אכל לוקה אף שלא עשה מעשה, ואילו הנשבע שיאכל ולא אכל אינו לוקה משום שלא עשה מעשה? אמר רבא: בפירוש ריבתה תורה שבועת שקר דומה לשבועת שוא, מה שוא הריהו שבועה לשעבר, אף שקר נמי [גם כן] מתחייב מלקות דוקא על שבועה לשעבר.

איתיביה [הקשה לו] ר' ירמיה לר' אבהו ממה ששנינו: מי שאמר "שבועה שלא אוכל ככר זו", וחזר ואמר "שבועה שלא אוכלנה", ועוד "שבועה שלא אוכלנה" — ואכלה, למרות שנשבע כמה פעמים — אינו חייב אלא אחת. שבועה כגון זו היא שבועת בטוי, שחייבין על זדונה אם עבר עליה בזדון — מכות, ועל שגגתה אם עבר בשגגה על שבועתו — מביא קרבן עולה ויורד.

ונדייק: "זו היא" למעוטי מאי [למעט את מה]? לאו למעוטי [האם לא למעט] את המקרה של הנשבע "אכלתי" ו"לא אכלתי", דלא לקי [שאינו לוקה] על כך?

ודוחים: לא, למעוטי [למעט] את "אכלתי" ו"לא אכלתי" מקרבן. וכך נדייק: זו היא שעל שגגתה מביא קרבן עולה ויורד, אבל "אכלתי" ו"לא אכלתי" לא מביא קרבן. ושיטת ר' ישמעאל היא, שאמר: אינו חייב קרבן אלא על העתיד לבא, אבל מילקא לקי [ללקות הוא לוקה] על שבועה לשעבר, משום שנשבע לשקר.