אלא לרבא קשיא [קשה], שהרי מכאן עולה שיש התפסה בנדר!

ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך רבא בתשובה לשאלה זו, תריץ ואימא הכי [תרץ ואמור כך]: איזהו איסר (איסור) נדר האמור בתורה? האומר: "הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו", או: "כיום שנהרג בו פלוני", ואמר שמואל: והוא שנדור ובא מאותו היום.

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר קרא [הכתוב]: "איש כי ידר נדר לה' "(במדבר ל, ג), בלשון כפולה, לומר — עד שידור כלומר, יתפיס את נדרו בדבר הנדור, דבר שנאסר בנדר.

שנינו בברייתא: "כיום שמת בו אביו". ושואלים: הואיל ולדברי שמואל מדובר כשהיה נדור מאותו יום, פשיטא [פשוט] הדבר, הרי כן הוא הדין בכל יום שהיה נדור בו, ומדוע הוזכר יום שמת בו אביו? ומשיבים: "כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם" איצטריך ליה [הוצרך לו לומר], כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: כיון דכי [שאם] לא נדר שלא יאכל בשר וישתה יין באותו יום נמי [גם כן] היה אסור, שהרי הוא יום של תענית (צום גדליה), כי [כאשר] נדר מאכילה ושתיה באותו יום נמי לא הויא עליה גם כן לא חל עליו] איסור נדר, והאי [וזה] שהוא נודר עכשיו "כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם" לאו מיתפיס [לא התפסה] בנדר הוא אלא באיסור, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאם הוסיף ונדר באותו יום — הרי זה נחשב כיום שנדר בו, ויכול להתפיס בנדר זה נדר אחר.

ומעירים: ואף ר' יוחנן סבר לה להא [סבור כזו שאמר] רבא, ש"איסר" אינו התפסה בשבועה. דכי אתא [שכאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: "מבטא לא אוכל לך", או "איסר לא אוכל לך" — הרי זו שבועה, כשם שאמר רבא.

א כי אתא [כאשר בא] רב דימי אמר בשם ר' יוחנן: אם נשבע להבא "אוכל" וכן "לא אוכל" ולא קיים את דבריו — הרי זו שבועת שקר, ואזהרתיה מהכא [ואזהרתו, איסור הלאו שיש בזה הוא מכאן]: שנאמר "לא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא יט, יב). אבל אם נשבע "אכלתי" ו"לא אכלתי" והוא לא עשה כן, ושיקר בשבועתו — הרי זו שבועת שוא, ואזהרתיה מהכא [ואזהרתו מכאן]: "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא" (שמות כ, ז).

קונמות כלומר, נדרים (שאמר "קונם עלי דבר פלוני", שהוא לשון של נדר) שעבר עליהם — עובר במה שנאמר "לא יחל דברו" (במדבר ל, ג).

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו: "שוא" ו"שקר" שנאסרו בתורה אחד הן. מאי לאו [האם לא] ממה ש"שוא" כוונתו שבועה המתייחסת לשעבר, אף "שקר" נמי [גם כן] שבועה לשעבר? אלמא [מכאן] יוצא ש"אכלתי" ו"לא אכלתי" שבועת שקר הוא, שלא כדברי יוחנן, שאמר ששקר הוא דווקא שבועה לעתיד!

ומשיבים: מידי איריא [כלום יש קשר] בין הדברים? אפשר לומר כי הא כדאיתא והא כדאיתא [זה כמו שהוא וזה כמו שהוא] כלומר, שבועת שוא ושבועת שקר הם דברים שונים, זה לעבר וזה לעתיד, ומאי [ומהו] "דבר אחד הן"? הכוונה שבדיבור אחד נאמרו במתן תורה, כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ז) ו"שמור את יום השבת לקדשו" (דברים ה, יב) בדיבור אחד נאמרו, והרי זה מה שאין יכול הפה לדבר שני דברים כאחד, ומה שאין האוזן יכול לשמוע בבת אחת.

ומקשים: בשלמא התם [נניח שם] "זכור" ו"שמור" בדיבור אחד נאמרו, כדי ללמדנו דבר הלכה, כמו שאמר רב אדא בר אהבה, שאמר רב אדא בר אהבה: נשים חייבות בקידוש היום של שבת מדבר תורה, למרות שהוא מצות עשה שהזמן גרמה, שאמר קרא [הכתוב]: "זכור" ו"שמור", ושני הדברים הריהם כדיבור אחד, ולכן כל מי שישנו (שנכלל) בשמירה כלומר, שמוזהר על שמירת השבת ואסור לחללה, ישנו גם במצוה של זכירה של השבת, מצות עשה שבה. והני נשי [ונשים אלו] הואיל ואיתנהו [וישנן] בשמירה שהן חייבות לשמור את השבת במצוות לא תעשה שיש בה, איתנהו נמי [ישנן גם כן] במצות זכירה, בקידוש. אלא הכא למאי הלכתא מיבעי ליה [כאן לאיזו הלכה נצרך לו] שייאמרו בדיבור אחד?

אלא יש להסביר ש"שווא ושקר אחד הן", כוונתו: כשם שלוקה על שוא, כך לוקה נמי [גם כן] על שקר.

ותוהים: כלפי לייא [לאן] אתה הולך? להיפך צריך לומר, שהרי פשוט יותר לומר שילקה על שבועת שקר, שיש בה מעשה (כגון שנשבע "שלא אוכל" ואכל) מאשר על שבועת שווא שאין בה אלא דיבור! אלא אימא [אמור] כך: כשם שלוקה על שקר, כך לוקה נמי [גם כן] על שוא.

ואומרים: פשיטא [פשוט הוא], ומה חידוש יש בדבר? האי [זה] לאו והאי [וזה] לאו ומדוע יש מקום להניח כי על זה ילקה ועל זה לא ילקה? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] בענין זה כדאמר ליה [כמו שאמר לו] רב פפא לאביי: שמה שנאמר "לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא" (שמות כ, ז) אולי כוונתו — לא ינקה כלל, שאין לו תקנה, ואין עונש שיכול לכפר את חטאו,