מחליף, שאם קוצצים אותו הוא חוזר ומגדל גזע חדש, ושרשיו מרובין, ואפילו כל רוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו שיעקר, אלא הוא הולך ובא עמהן, כיון שדוממו הרוחות עמד קנה במקומו.

אבל בלעם הרשע ברכן בארז, מה ארז זה אינו עומד במקום מים, ושרשיו מועטין לפי גדלו, ואין גזעו מחליף, שאם נחתך אינו צומח עוד, ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו, ואולם כיון שנשבה בו רוח דרומית מיד עוקרתו והופכתו על פניו. ולא עוד אלא שזכה קנה ליטול ממנו קולמוס (עט) לכתוב ממנו ספרי תורה נביאים וכתובים, ואם כן יפה קללתו של אחיה מברכת בלעם.

א נאמר עוד בדברי בלעם: "וירא את הקיני וישא משלו ויאמר איתן מושבך ושים בסלע קנך" (במדבר כד, כא), אמר לו בלעם ליתרו: קיני, וכי לא היית עמנו באותה עצה שיעצנו להטביע את בני ישראל במצרים, מי הושיבך אצל איתני עולם?

והיינו [וזהו] שאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' סימאי: שלשה היו באותה עצה, אלו הן: בלעם, איוב ויתרו. בלעם שיעץ עצה זו — סופו נהרג, איוב ששתק ופחד להביע דעה — נידון ביסורין, ויתרו שברח לאחר שאמר שאינו מסכים לעצה ורצה פרעה להרגו — זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית, שנאמר: "ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים שוכתים המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב" (דברי הימים א' ב, נה), וכתיב [ונאמר] "ובני קיני חתן משה עלו מעיר התמרים" (שופטים א, טז).

ועל מה שנאמר עוד בדברי בלעם "וישא משלו ויאמר אוי מי יחיה משמו אל" (במדבר כד, כג), אמר ר' שמעון בן לקיש: אוי מי שמחיה את עצמו בשם אל ומתפרנס ממה שמדבר בשם ה' כבלעם. אמר ר' יוחנן: אוי לה לאומה שתמצא מעכבת את ישראל בשעה שהקדוש ברוך הוא עושה פדיון לבניו, כי מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה עם זה? מי שעושה כן ודאי סופו מיתה.

ועל מה שנאמר שם "וצים מיד כתים" (במדבר כד, כד), אמר רב: אלה הן ליבון אספיר, גדוד רומי שיבוא על אשור. "וענו אשור וענו עבר" (במדבר כד, כד), כלומר, עד שיגיעו לאשור — קטלי מיקטל [יהרגו] את ישראל, מכאן ואילך — משעבדי שיעבודי [ישעבדו אותם] ולא יהרגום.

ב נאמר עוד שאמר בלעם: "הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך" (במדבר כד, יד), ולכאורה "אשר יעשה עמך לעם הזה" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! אמר ר' אבא בר כהנא: כאדם שמקלל את עצמו אבל אינו רוצה להוציא את הדבר מפיו ותולה קללתו באחרים.

אמר להם עצה זאת: אלהיהם של אלו של ישראל שונא זימה הוא, והם ישראל מתאוים לכלי פשתן, שאין להם בגדים חדשים, בוא ואשיאך עצה זו: עשה להן קלעים (סוכות), והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה (צעירה) מבפנים, וימכרו להן כלי פשתן.

עשה להן קלעים מהר שלג (החרמון) עד בית הישימות, והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק, אומרת לו הזקינה: וכי אי (אין) אתה מבקש כלי פשתן? נכנס לראות ושואל למחיר, זקינה אומרת לו במחיר השוה, וילדה אומרת לו בפחות, וכך באים שתים ושלש פעמים.

ואחר כך אומרת לו: הרי את כבן בית אצלנו, שב ברור לעצמך סחורה שאתה חפץ בה. וצרצורי (כד) של יין עמוני מונח אצלה, ועדיין לא נאסר לישראל סתם יין של עמוני ולא יין של גוים. אמרה לו: רצונך שתשתה כוס של יין? כיון ששתה, בער בו יצרו.

אמר לה: השמיעי (היבעלי) לי. הוציאה יראתה (פסל עבודה זרה) מתוך חיקה, אמרה לו: עבוד לזה! אמר לה: והלא יהודי אני ואסורה עלי עבודה זרה! אמרה לו: ומה איכפת לך? כלום מבקשים ממך אלא פיעור (הטלת צואה בפניו), והוא אינו יודע שעבודתה בכך. כיון שעשה כן אומרת לו: ולא עוד אלא שאיני מנחתך עד שתכפור בתורת משה רבך, שנאמר: "המה באו בעל פעור וינזרו לבשת ויהיו שקוצים באהבם" (הושע ט, י), שנתנו עצמם לחרפת הפיעור, ואף שיקצו שם ה'.

ועל הנאמר "וישב ישראל בשטים" (במדבר כה, א), ר' אליעזר אומר: "שטים" שמה, ר' יהושע אומר: רמז הוא שנתעסקו בדברי שטות של זנות ועבודה זרה.

ועל הנאמר "ותקראן לעם לזבחי אלהיהן" (במדבר כה, ב), ר' אליעזר אומר: ערומות פגעו בהן (שדורש "תקראן" מלשון פגישה, מקרה), ר' יהושע אומר: שנעשו כולן בעלי קריין מן התאוה, שדורש "ותקראנה" לשון "קרי".

וכיון שדרשו שמות מקומות הביאו מחלוקת דומה, מאי [מה] הלשון "רפידים"? ר' אליעזר אומר: "רפידים" ממש שמה, ר' יהושע אומר: רמז הוא שריפו עצמן מדברי תורה ("רפידים" — רפיון ידים), שנאמר: "לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים" (ירמיה מז, ג), שאף שם משמעו ביטול לימוד התורה.

אמר ר' יוחנן: כל מקום שנאמר לשון "וישב" אינו אלא לשון צער, שאז מתחילה פורענות כלשהי, שנאמר: "וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב" (במדבר כה, א). נאמר "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" (בראשית לז, א), ומיד "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם" (בראשית לז, ב), ובהמשך כל מה שאירע במכירת יוסף. ונאמר: "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן" (בראשית מז, כז), ומיד אחריו "ויקרבו ימי ישראל למות" (בראשית מז, כט). "וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו" (מלכים א' ה, ה), ונאמר אחר כך "ויקם ה' שטן לשלמה את הדד האדמי מזרע המלך הוא באדום" (מלכים א' יא, יד).

ג ועוד לענין בלעם, נאמר כי "ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם... ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" (במדבר לא, ח). ושואלים: בלעם מאי בעי התם [מה צריך הוא שם] ומה מעשיו במלחמה זו? והלא מקומו בארם! אמר ר' יוחנן: שהלך ליטול שכר עשרים וארבעה אלף שהפיל מישראל על ידי עצתו. אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים] בפתגם עממי: "גמלא אזלא למיבעי קרני, אודני דהוו ליה גזיזן מיניה" [גמל הלך לבקש קרניים, האזניים שהיו לו נגזזו ממנו], וכן אירע לבלעם, שלא זו בלבד שלא קיבל שכרו אלא גם איבד את חייו.

נאמר: "ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב אל חלליהם" (יהושע יג, כב). ותמהים: וכי קוסם הוא?! והלא נביא הוא! אמר ר' יוחנן: בתחלה נביא היה, ולבסוף נסתלקה ממנו הנבואה ונשאר רק קוסם. אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים] בפתגם עממי: "מסגני ושילטי הואי [ממשפחת אדונים ושליטים היתה] אשה זו, אייזן לגברי נגרי [וזנתה לאיש נגר] ".