כרע נפל שכב" (שופטים ה, כז) שפירשוהו לענין בעילה.

א נאמר בבלעם "וידע דעת עליון" (במדבר כד, טז), ושואלים: השתא [הרי] דעת בהמתו לא הוה ידע [היה יודע], וכי דעת עליון הוה ידע [היה יודע]?! ומסבירים: מאי [מה פירוש] דעת בהמתו שלא ידע לענות? — דאמרי ליה [שאמרו לו] השרים: מאי טעמא [מה טעם] לא רכבת על סוסיא [סוסים]? אמר להו [להם]: שדאי להו ברטיבא [הבאתי אותם את הסוסים לרעות באחו] ולנוח שם.

אמרה ליה [לו] האתון: "הלוא אנכי אתנך" (במדבר כב, ל), אמר לה: לטעינה בעלמא [בלבד], שמשתמש בה כרגיל למשא ואינו רוכב עליה. אמרה לו: "אשר רכבת עלי" (במדבר כב, ל), אמר לה: אקראי בעלמא [זו במקרה בלבד] ולא בקביעות. אמרה לו: "מעודך עד היום הזה" (במדבר כב, ל),

ולא עוד אלא שאני עושה לך מעשה אישות בלילה, שהיה בועל אתונו. ומהיכן למד את זאת — כתיב הכא [נאמר כאן]: "ההסכן הסכנתי" (במדבר כב, ל), וכתיב התם [ונאמר שם] באבישג השונמית: "ותהי לו סכנת" (מלכים א' א, ב), הרי שלשון "סכן" רמז למשכב הוא.

ואם כן לא יכול בלעם אף לנצח את בהמתו בויכוח, אלא מאי [מה פירוש] "וידע דעת עליון"? כיצד יתכן שהיה יודע דעת עליון? אלא שהיה יודע לכוון אותה שעה שעליון, הקדוש ברוך הוא, כועס בה, ובאותה שעה היה מקלל והיתה קללתו מתקיימת.

והיינו דקאמר להו [וזהו שאמר להם] הנביא לישראל: "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה' "(מיכה ו, ה). מאי [מה פירוש] "למען דעת צדקות ה' "? — אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: דעו נא כמה צדקות עשיתי עמכם, שלא כעסתי כל אותן הימים בימי בלעם הרשע, שאילמלא כעסתי כל אותן הימים לא נשתייר משונאיהן של ישראל (מישראל, בלשון נקיה) שריד ופליט.

היינו דקאמר ליה [זהו שאמר לו] בלעם לבלק: "מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה'" (במדבר כג, ח), שמאחר ולא זעם ה' אינו יכול לקלל. נאמר "ואל זעם בכל יום" (תהלים ז, יב), וכמה נמשך זעמו? — רגע אחד בלבד, שנאמר: "כי רגע באפו חיים ברצונו" (תהלים ל, ו).

איבעית אימא [אם תרצה אמור] ראיה לדבר ממקום אחר, שנאמר: "לך עמי בא בחדריך וסגר דלתך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבר זעם" (ישעיה כו, כ). אימת רתח [מתי כועס] הקדוש ברוך הוא? מתי הוא אותו רגע של זעם? בתלת שעי קמייתא [בשלוש שעות ראשונות של היום], כי חוורא כרבלתא דתרנגולא [כאשר מלבינה כרבולת התרנגול], וחיורון זה הוא סימן לזעם ה'. ושואלים: והלא כל שעתא ושעתא נמי חוורא [שעה ושעה גם כן מלבינה הכרבולת], שאינה עומדת תמיד באדמומיתה! ומשיבים: כל שעתא ושעתא אית ביה סוריקי סומקי [שעה ושעה יש בה גידים אדומים], ההיא שעתא לית ביה סוריקי סומקי [אותה שעה אין בה גידים אדומים] ומלבינה כולה, וזה הוא רגע זעמו של ה'.

מסופר: ההוא מינא דהוה בשיבבותיה [מין אחד שהיה בשכנותו] של ר' יהושע בן לוי דהוה קא מצער ליה [שהיה מצער אותו]. יומא חד נקט תרנגולתא, ואסר ליה בכרעיה, ואותיב [יום אחד לקח ר' יהושע בן לוי תרנגול, וקשר אותו ברגליו, והושיבו]. אמר: כי מטא ההוא שעתא אילטייה [כאשר תגיע אותה שעה של זעם אקללנו]. כי מטא ההוא שעתא [כאשר הגיעה אותה השעה] נמנם. אמר: ר' יהושע בן לוי שמע מינה לאו אורח ארעא [למד מכאן שאין זו דרך ארץ] ואין ראוי לעשות כן, דכתיב [שנאמר]: "גם ענוש לצדיק לא טוב" (משלי יז, כו), אפילו במיני [בענין מינים] לא איבעי ליה למימר הכי [היה צריך לו לומר כך] דברי קללה, שאינו ראוי לצדיק להיות מענישם של הבריות.

תנא [שנה] החכם משמיה [משמו] של ר' מאיר: בשעה שהחמה זורחת והמלכים מניחין כתריהן על ראשיהן ומשתחוים לחמה, מיד כועס הקדוש ברוך הוא, ולכן זמן הכעס הוא בשלוש שעות ראשונות.

ב נאמר בבלעם "ויקם בלעם בבקר ויחבש את אתנו" (במדבר כב, כא), תנא [שנה החכם] משום (בשם) ר' שמעון בן אלעזר: אהבה מבטלת שורה (גדר) של גדולה, ודבר זה נלמד מאברהם, דכתיב [שנאמר]: "וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו" (בראשית כב, ג), שהוא עצמו עשה כן ולא המתין למשרתיו, וכיוצא בזה שנאה מבטלת שורה של גדולה — מבלעם, שנאמר: "ויקם בלעם בבקר ויחבש את אתנו" (במדבר כב, כא).

אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה, אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לבסוף לשמה. וראיה לדבר שבשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק אף שהקריבם לשם מפלת ישראל זכה ויצאה ממנו רות. אמר ר' יוסי בר הונא: רות בתו של עגלון, שהוא בן בנו של בלק מלך מואב היתה.

כיון שהוזכרה רות אמה של מלכות בית דוד, מביאים מה שאמר ליה [לו] רבא לרבה בר מרי: כתיב [נאמר] שאמרו עבדי דוד לדוד: "ייטב אלהים את שם שלמה משמך ויגדל את כסאו מכסאך" (מלכים א' א, מז), והדבר תמוה: וכי אורח ארעא למימרא ליה למלכא הכי [דרך ארץ לומר למלך כך] שבנו יגדל ממנו?! אמר ליה [לו]: מעין קאמרה ליה [אמרה לו], וכוונתה: "מכסאך" — שיהיה מעין כסאך.

דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] ותפרש בצורה זו, אף מה שנאמר "תברך מנשים יעל אשת חבר הקיני מנשים באהל תברך" (שופטים ה, כד), "נשים באהל" מאן נינהו [מי הן]? הלא הן האמהות שרה רבקה רחל ולאה, וכי אורח ארעא למימר הכי [דרך ארץ לומר כך] על אמותיהם של ישראל? אלא מעין קאמר [אמר] שתבורך מברכתן של האמהות. הכי נמי [כאן גם כן] מעין כסאו קאמר [אמר].

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דעה זו על דעת רב יוסי בר חוני, שאמר רב יוסי בר חוני: בכל אדם מתקנא, חוץ מאשר בבנו ותלמידו, שכיון שהם באים מכוחו שמח הוא בגדלותם. בנו למדים משלמה, שאמרו עבדי דוד לדוד בפניו ששלמה יהיה גדול ממנו. ולענין תלמידו, איבעית אימא [אם תרצה אמור] נלמד ממה שאמר אלישע לאליהו: "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי" (מלכים ב' ב, ט), שביקש ממנו בפניו שיהא גדול ממנו, משמע שאין זה דבר צער, ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] ראיה ממשה: "ויסמך את ידיו עליו ויצוהו" (במדבר כז, כג), שה' ציווהו רק לסמוך ידו אחת עליו והוא סמכו בכל יכולתו בשתי ידיו.

ג על הנאמר "וישם ה' דבר בפי בלעם" (במדבר כג, ה), ר' אלעזר אומר: מלאך היה מדבר בפיו, ר' יונתן אמר: חכה נתנו בפיו, כלומר, מעצור עשה לו שלא יאמר דבר אחר.

אמר ר' יוחנן: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו לקלל, אלא שהפך את הקללה לברכה. ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות, ואמר "מה טבו אהליך יעקב" (במדבר כד, ה) שהיא ברכת בתי כנסיות. ביקש לומר לא תשרה שכינה עליהם, ואמר "משכנתיך ישראל". ביקש לומר שלא תהא מלכותן נמשכת, והפך ואמר "כנחלים נטיו" (במדבר כד, ו), שהם נמשכים והולכים. ביקש לומר שלא יהא להם זיתים וכרמים, והפך ואמר "כגנת עלי נהר". רצה לקללם שלא יהא ריחן נודף במצוות, ואמר להיפך "כאהלים נטע ה' "(במדבר כד, ו).

רצה לקללם שלא יהיו להם מלכים בעלי קומה, ואמר "כארזים עלי מים". רצה לומר שלא יהיה להם מלך בן מלך, והוכרח לומר "יזל מים מדליו" (במדבר כד, ז). רצה לקלל שלא תהא מלכותן שולטת באומות, ואמר "וזרעו במים רבים" (במדבר כד, ז) כנגד רצונו. רצה לומר שלא תהא עזה מלכותן, ואמר "וירם מאגג מלכו" (במדבר כד, ז). ביקש לומר שלא תהא אימת מלכותן על נתיניהם, אבל אמר "ותנשא מלכתו".

אמר ר' אבא בר כהנא: כולם חזרו לבסוף לקללה שהיתה בלבו, שכל אותם הדברים נתקיימו בישראל, חוץ מחורבן בתי כנסיות ומבתי מדרשות, שנאמר: "ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך" (דברים כג, ו) — "קללה" בלשון יחיד נאמר ולא "קללות", לומר שרק אחת הקללות בטלה כולה לעולם.

אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא" (משלי כז, ו) — טובה קללה שקילל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שברכם בלעם הרשע. אחיה השילוני קילל את ישראל בקנה, שנאמר: "והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים" (מלכים א' יד, טו), וצד הברכה שבו — מה קנה זה עומד במקום מים והמים משקים אותו תמיד, וגיזעו