אמרה ליה ברתיה [לו בתו] של הקיסר לרבן גמליאל: שבקיה ואנא מהדרנא ליה [הניחנו ואני אשיב לו] במשל. שני יוצרים של כלי חרס יש בעירנו, אחד מהם יוצר כלים מן המים, ואחד יוצר מן הטיט, איזה מהן משובח? אמר לה: זה שיוצר מן המים. אמרה לו: אם מן המים צר, מן הטיט לא כל שכן שיוכל לעשות כלי, שאם ברא ה' את כל העולם מן המים, ודאי שיוכל לברוא בני אדם שוב מן העפר.

דבי [בבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה]: קל וחומר הדבר מכלי זכוכית; מה כלי זכוכית שעמלן (שעשייתם) ברוח בשר ודם, שהרי נופחים אותם והם נעשים כלים, ואם נשברו יש להן תקנה, שיכולים להתיכם ולחזור ולעשותם כלים, בשר ודם שנפש חייו היא מנפיחת רוחו של הקדוש ברוך הוא — על אחת כמה וכמה.

מסופר, אמר ליה ההוא מינא [לו מין אחד] לר' אמי: אמריתו דשכבי חיי [אומרים אתם שהמתים יחיו], והא הוו עפרא, ועפרא מי קא חיי [והרי נעשו עפר, ועפר האם חי]? אמר ליה [לו]: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? — למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: לכו ובנו לי פלטרין (ארמונות) גדולים במקום שאין שם מים ועפר, הלכו ובנו אותו. לימים (לאחר זמן) נפלו הארמונות. אמר להם: חזרו ובנו אותו במקום שיש עפר ומים. אמרו לו: אין אנו יכולין.

כעס עליהם המלך ואמר להן: במקום שאין מים ועפר — בניתם, עכשיו שיש מים ועפר — על אחת כמה וכמה! ואם תחילת יצירת האדם היא מאין, כל שכן שיכול להיווצר מעפרו. ואם אי אתה מאמין שאפשר ליצור מן העפר צא לבקעה (לשדה) וראה עכבר שהיום עדיין חציו בשר וחציו אדמה, ולמחר השריץ ונעשה כלו בשר. שמא תאמר הלא ענין זה הוא לזמן מרובה, אם כן עלה להר וראה שהיום אין בו אלא חלזון אחד, ולמחר ירדו גשמים ונתמלא כולו חלזונות.

אמר ליה [לו] ההוא מינא [מין אחד] לגביהא בן פסיסא: ווי לכון חייביא, דאמריתון "מיתי חיין" [אוי לכם חייבים, רשעים, שאומרים אתם שהמתים יחיו], והלא אפילו אלו דחיין, מיתי [שחיים, מתים], ואומר אתה דמיתי חיין [שהמתים יחיו]?! אמר ליה [לו] גביהא בן פסיסא: ווי לכון חייביא, דאמריתון "מיתי לא חיין" [אוי לכם חייבים, רשעים, שאומרים אתם שהמתים לא יחיו], והלא אלה שלא הוו [היו] מעולם חיים — חיי [נבראים וחיים מחדש], אלה דהוי חיי [אלו שהיו חיים פעם] לא כל שכן שהם יכולים לחיות? אמר ליה [לו] אותו מין בכעס: חייביא קרית לי [חייב, רשע, אתה קורא לי]?! אי קאימנא, בעיטנא [אם אקום, אבעט] בך ופשיטנא לעקמותך מינך [ואפשוט את גבנונך ממך], שגביהא בן פסיסא גיבן היה. אמר ליה [לו] בבדיחות הדעת: אם אתה עושה כן ותפשוט את עקמומיתי "רופא אומן" תקרא, ושכר הרבה תטול.

א כיון שהוזכר גביהא בן פסיסא ויכולתו הרבה בוויכוח מביאים עוד מעשיות על וויכוחים שהתווכח בשם עם ישראל. תנו רבנן [שנו חכמים] במגילת תענית: בעשרים וארבעה בניסן יום של שמחה, כי איתנטילו דימוסנאי [סולקו מערערים ושליטים] מיהודה ומירושלים. וזה המעשה: כשבאו בני אפריקיא לדון עם ישראל לפני הקיסר אלכסנדרוס מוקדון, אמרו לו: ארץ כנען שלנו היא, דכתיב [שכן נאמר]: "זאת הארץ אשר תפול לכם בנחלה ארץ כנען לגבלתיה" (במדבר לד, ב), וכנען אבוהון דהנהו אינשי הוה [אביהם של אותם אנשים, כלומר שלנו, היה].

אמר להו [להם] גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך אני ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס מוקדון, אם ינצחוני בויכוח אמרו למלך: הדיוט שבנו נצחתם ועדיין יש לכם להתווכח עם חכמי ישראל, ואם אני אנצח אותם אמרו להם: תורת משה נצחתכם ולא תתלו את הגדולה בי. נתנו לו רשות, והלך ודן עמהם.

אמר להם: מהיכן אתם מביאים ראייה שהארץ שלכם? אמרו לו : מן התורה. אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה, שנאמר בתורה: "ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו" (בראשית ט, כה), וכלל הוא שכל עבד שקנה נכסים — העבד למי שייך, והנכסים למי? הלא הכל לאדוניו ולא לו. ולא עוד אלא שהרי כמה שנים שלא עבדתונו, וחייבים אתם להחזיר אף נכסיהם האחרים לנו ולשוב לעבדות.

אמר להם אלכסנדרוס מלכא [המלך]: החזירו לו תשובה! אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים להרהר בדבר. נתן להם זמן, בדקו ועיינו ולא מצאו תשובה. מיד ברחו, והניחו שדותיהן כשהן זרועות, וכרמיהן כשהן נטועות. ומעירים: ואותה שנה שביעית (שמיטה) היתה ונהנו ישראל משדות אלה, שהם עצמם היו בדוחק מפני שמירת השמיטה.

ועוד מסופר: שוב פעם אחת באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון. אמרו לו: הרי הוא אומר בתורה "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום" (שמות יב, לו) — תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו בהשאלה ולא החזרתם.

אמר גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס, אם ינצחוני אמרו להם: הדיוט שבנו נצחתם, ואם אני אנצח אותם אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם. נתנו לו רשות והלך ודן עמהן,

אמר להן: מהיכן אתם מביאין ראייה? אמרו לו: מן התורה. אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה אלא מן התורה, שנאמר: "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה" (שם מ), והיו משועבדים למצרים בעבודת פרך, תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא נפש (של יוצאי מצרים), ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה.

אמר להן אלכסנדרוס מוקדון: החזירו לו תשובה! אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים להרהר בדבר. נתן להם זמן, בדקו ולא מצאו תשובה. מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות, וכרמיהן כשהן נטועות וברחו. ומעירים: ואותה שנה שביעית היתה ונהנו מכך ישראל.

ושוב פעם אחת באו בני ישמעאל ובני קטורה לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון. אמרו לו: ארץ כנען שלנו ושלכם (של ישראל), שאף להם חלק בה, דכתיב [שנאמר]: "ואלה תלדת ישמעאל בן אברהם אשר ילדה הגר המצרית שפחת שרה לאברהם" (בראשית כה, יב), וכתיב [ונאמר]: "ואלה תולדת יצחק בן אברהם" (שם יט), והארץ שנתנה לאברהם צריכה איפוא להתחלק בין כל יורשיו.

אמר להן גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות ואלך ואדון עמהם לפני אלכסנדרוס מוקדון. אם ינצחוני אמרו: הדיוט שבנו נצחתם, ואם אני אנצח אותם אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם. נתנו לו רשות, הלך ודן עמהן.

אמר להם לבני ישמעאל: מהיכן אתם מביאין ראייה? אמרו לו: מן התורה. אמר להן: אף אני לא אביא ראייה אלא מן התורה, שנאמר: "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנת וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם" (שם ה–ו), אב שנתן אגטין (כתבים ושטרות חלוקה) לבניו בחייו, ושיגר זה מעל זה, כלום יש לזה על זה כלום? שהרי האב עצמו עשה חלוקה זו של הנכסים. אגב הזכרת הענין שואלים: מאי [מה הן] מתנות אלה שהוזכרו? אמר ר' ירמיה בר אבא: מלמד שמסר להם שם שיש בו כוח על טבעי של טומאה, שיוכלו לעשות בו כשפים.

ב כיון שדובר בוויכוחים שהיו בין גדולי ישראל וגדולי אומות העולם מזכירים עוד ויכוח אחר: אמר ליה [לו] אנטונינוס קיסר רומי לרבי: והלא גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן מן הדין על מה שחטאו, כיצד? — גוף אומר: נשמה היא שחטאת (חטאה), וראיה לדבר — שמיום שפירשה ממני (שעזבתני בשעת מיתה) הריני מוטל כאבן דומם בקבר. ונשמה אומרת: הגוף חטא, שמיום שפירשתי ממנו הריני פורחת באויר כצפור ואיני מסוגלת לחטוא. אמר ליה [לו] רבי: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? — למלך בשר ודם שהיה לו פרדס נאה, והיה בו