וכתיב [ונאמר]: "ויהי לו כן וירמסו אתו העם בשער וימת" (מלכים ב' ז, כ). ושואלים: ודילמא [ושמא] קללת אלישע גרמה ליה [לו] שימות כך, ולא מדה כנגד מדה על כפירתו? שהרי אמר רב יהודה אמר רב: קללת חכם, אפילו על חנם (גם אם לא היתה מוצדקת), היא באה ומתקיימת, וכל שכן קללת אלישע שבדין קללו! ומשיבים: אם כן לכתוב קרא [שיכתוב המקרא]: "וירמסוהו וימת", מאי [מה] משמעות תוספת ההדגשה "בשער", ללמד: על עסקי שער, על שלגלג ואמר שגם אם יפתח ה' שערים בשמים לא יהא כן, ולכן נענש מדה כנגד מדה.

א אמר ר' יוחנן: מניין לתחיית המתים מן התורה? — שנאמר בתרומת מעשר: "ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן" (במדבר יח, כח), וכי אהרן עצמו לעולם קיים שתקויים מצוה זו בו? והלא לא נכנס אהרן עצמו לארץ ישראל, מקום שנותנין לו תרומה, ונמצא שלא התקיים בו הכתוב כלל! אלא מלמד שעתיד אהרן לחיות לעתיד לבוא, וישראל נותנין לו תרומה — מכאן לתחיית המתים מן התורה.

דבי [בבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנינו] מדרש אחר על אותו כתוב: "לאהרן" — כוונתו כאהרן, מה אהרן חבר (תלמיד חכם) — אף בניו חברים, שיש להקפיד ולתת מתנות כהונה רק לכהן תלמיד חכם.

אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מניין שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ? — שנאמר: "ויאמר לעם ליושבי ירושל ם לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' "(דברי הימים ב' לא, ד), משמע שכל המחזיק בתורת ה' — יש לו מנת, ושאינו מחזיק בתורת ה' — אין לו מנת.

אמר רב אחא בר אדא אמר רב יהודה: כל הנותן תרומה לכהן עם הארץ כאילו נותנה לפני ארי, מה ארי ספק דורס (הורג במכה) ואוכל, ספק אינו דורס ואוכל ומניח את טרפו חי — אף כהן עם הארץ שניתנה לו תרומה, ספק אוכלה בטהרה כראוי, ספק אוכלה בטומאה ובאיסור חמור.

ר' יוחנן אמר: אף גורם לו לכהן זה מיתה, שנאמר בדיני תרומות: "ומתו בו כי יחללהו" (ויקרא כב, ט), ללמד שאם יאכלו הכהנים תרומתם בטומאה ויחללוה על ידי כך, חייבים הם מיתה לשמים. דבי [בבית מדרשו] של ר' אליעזר בן יעקב תנא [שנה החכם]: אף משיאו עון אשמה, שנאמר: "והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם" (שם טז).

ב תניא [שנויה ברייתא], ר' סימאי אומר: מניין לתחיית המתים מן התורה? — שנאמר על אבות האומה: "וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען" (שמות ו, ד). "לכם" לא נאמר, שאין הכוונה לומר שהתקיימה ברית האבות בנתינת הארץ לבני ישראל, אלא "להם" לאבות עצמם — מכאן לתחיית המתים מן התורה שעתידים הם לחיות ולרשת את הארץ ויתקיימו בהם דברי ה'.

(צד"ק ג"ם גש"ם קם סימן). שאלו מינין את רבן גמליאל: מניין שהקדוש ברוך הוא מחייה מתים? הביא ואמר להם ראיות מן התורה, ומן הנביאים, ומן הכתובים, ולא קיבלו ממנו.

מן התורה — דכתיב [שנאמר]: "ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם" (דברים לא, טז), אמרו לו: ודילמא [ושמא] אין ההפסק בכתוב כפי שאתה עושה וצריך לקרוא "וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ

"(דברים לא, טז). הביא להם ראיה מן הנביאים — דכתיב [שנאמר]: "יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שכני עפר כי טל אורת טלך וארץ רפאים תפיל" (ישעיה כו, יט). אמרו לו: משם אין ראיה לתחיית מתים לעתיד, ודילמא [ושמא] מדובר רק במתים שהחיה יחזקאל?

הביא להם עוד ראיה מן הכתובים, דכתיב [שנאמר]: "וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים" (שיר השירים ז, י), כלומר, לעתיד לבוא יחיו וידובבו שפתי ישני עפר. אמרו לו: ודילמא [ושמא] רחושי מרחשן שפוותיה בעלמא [רוחשות שפתותיהם בלבד] בלא קשר לתחייה, וכפי שאמר ר' יוחנן. שאמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יהוצדק: כל מי שנאמרה הלכה בשמו בעולם הזה, שפתותיו דובבות (נעות) בקבר כחוזר ואומר אימרה זו, שנאמר: "דובב שפתי ישנים".

עד שאמר להם רבן גמליאל מקרא זה כראיה: "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיכם לתת להם" (דברים יא, כא), "לכם" לא נאמר אלא "להם", שעתידים האבות לחיות ולרשת את הארץ — מיכן לתחיית המתים מן התורה.

ויש אומרים כי מן המקרא הזה אמר להם: "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום" (דברים ד, ד), והרי פשיטא [פשוט] ש"חיים כלכם היום", שהרי הוא פונה לאנשים חיים ומדבר אליהם, אלא אפילו ביום שכל העולם כולם מתים אתם חיים, כלומר, מה היום כולכם קיימין — אף לעולם הבא כולכם קיימין.

שאלו רומיים את ר' יהושע בן חנניה: מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים, ומנין שהוא יודע מה שעתיד להיות? אמר להו [להם]: תרווייהו [שניהם] למדים מן המקרא הזה, שנאמר: "ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה" (דברים לא, טז), הרי שנאמר שימות משה ויקום, ומכאן לתחיית המתים ולידיעת הקדוש ברוך הוא את העתיד להיות.

והקשו לו: ודילמא [ושמא] יש לקרוא: "וקם העם הזה וזנה"? אמר להו [להם]: נקוטו מיהא פלגא בידייכו [החזיקו על כל פנים חצי בידכם], כי מכאן נלמד לפחות שיודע ה' מה שעתיד להיות. איתמר נמי [נאמר גם כן] כעין זה בשם אמוראים, אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים, ויודע מה שעתיד להיות? — שנאמר: "הנך שכב עם אבתיך וקם".

תניא [שנויה ברייתא]: אמר ר' אליעזר בר' יוסי: בדבר זה זייפתי, כלומר, הוכחתי את שקרם של ספרי כותים, שהיו אומרים אין תחיית המתים מן התורה. אמרתי להן: זייפתם תורתכם, ולא העליתם בידכם כלום. שאתם אומרים אין תחיית המתים מן התורה, הרי הוא אומר "הכרת תכרת הנפש ההוא עונה בה" (במדבר טו, לא). "הכרת תכרת" אתם מבינים שימות האדם בעולם הזה. "עונה בה" — לאימת [לאימתי]? לאו [האם לא] לעולם הבא, הרי שיש עולם הבא, והוא רמוז בתורה.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: ולימא להו תרוייהו [ושיאמר להם את שני הדברים] מ"הכרת תכרת"! כפי הדרשה: "הכרת" — בעולם הזה, "תכרת" — לעולם הבא! ומשיבים: אינהו הוו אמרי ליה [הם היו אומרים לו]: דברה תורה כלשון בני אדם ואין להוכיח דבר מן הלשון הכפולה.

ומעירים: דבר זה הוא כתנאי [כתנאים] שבאמת נחלקו באותו כתוב, ששנינו: כוונת הכתוב "הכרת תכרת" היא: "הכרת" — בעולם הזה, "תכרת" — לעולם הבא, אלו דברי ר' עקיבא. אמר לו ר' ישמעאל: והלא כבר נאמר בהמשך הענין לשון נוספת של כריתות, "את ה' הוא מגדף ונכרתה" (במדבר טו, ל), וכי שלשה עולמים יש? אלא "ונכרתה" פירושו — בעולם הזה, "הכרת" — לעולם הבא, והחזרה "הכרת תכרת" אינה באה ללמד דבר, כי דברה תורה כלשון בני אדם בלשונות כפולים אלה.

ושואלים: בין לר' ישמעאל ובין לר' עקיבא "עונה בה" מאי עבדי ביה [מה עושים הם בו]? מה משמעות כתוב זה לשיטתם? ומשיבים: לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא]: יכול יענש בכרת אפילו עשה תשובה? — תלמוד לומר "עונה בה" — לא אמרתי שייענש כך אלא בזמן שעדיין עונה בה.

ג מספרים: שאלה קליאופטרא מלכתא [המלכה] את ר' מאיר, אמרה: ידענא דחיי שכבי [יודעת אני שהמתים יחיו], דכתיב [שכן נאמר]: "ויציצו מעיר כעשב הארץ" (תהלים עב, טז), שכשם שצומח העשב כן יחזרו המתים לחיים. אלא כשהן עומדין, האם הם עומדין ערומין או בלבושיהן עומדין? אמר לה: קל וחומר מחיטה, ומה חיטה שנקברה ערומה, כלומר, בלא מוץ וכיסוי, הריהי יוצאה כשהיא צומחת בכמה לבושין של קש, צדיקים שנקברים בלבושיהן — על אחת כמה וכמה שיקומו לבושים.

אמר ליה [לו] קיסר לרבן גמליאל: אמריתו דשכבי חיי [אומרים אתם שהמתים יחיו], הא הוו עפרא [והרי הם נעשים עפר], ועפרא מי קא חיי [ועפר האם יכול הוא לחיות]?