ור' שמעון האמר [הרי הוא עצמו אמר] כי כל מלאכה שאינה צריכה לגופה — פטור עליה, כלומר, העושה מלאכה שאיננו צריך לגופה של מלאכה זו אלא נזקק רק לתוצאת לוואי הנובעת ממנה — פטור אם עשאה בשבת. ואף כאן, כיון שאינו צריך לגופה של חבלה זו — ממילא פטור עליה.

א בעו מיניה [שאלו אותו] את רב ששת: בן מהו שיעשה שליח בית דין לאביו להכותו אם התחייב אביו מלקות, ולקללו אם התחייב קללה או נידוי?

אמר להו [להם] בשאלה: ואחר מי [האם] התירו? כלומר, הלא בדרך כלל אסור להכות ולקלל אדם מישראל, וכיצד עושה זאת שליח בית דין? אלא בהכרח עושים זאת משום שכבוד שמים עדיף, ולשם כבוד המקום רשאי הוא לפגוע בכבודו של אדם, הכא נמי [כאן גם כן] בבן כבוד שמים עדיף מכבוד אביו.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: ומה מי שמצוה להכותו, כלומר, אדם שנתחייב מלקות ומצווה שליח בית הדין להכותו, בכל זאת מצוה כללית היא שלא להכותו במקרה אחר אפילו מכה אחת, מי שאינו מצוה להכותו, אינו דין שמצוה שלא להכותו כלל?

דברים אלה הסתומים במקצת יש להם לכאורה ביאור אחד, מאי לאו [האם לא] אידי ואידי [זו וזו] במקום שאמר שמצווה ושאינו מצוה, בשניהם מדובר במקום מצוה, שלפי הדין חייב הוא מלקות, אלא הא [זה] שמצווה שלא להכותו הכוונה היא בבנו שאסור לו להכות את אביו אפילו במקום שיש מצוה להלקות, ואילו הא [זה] שמצווה להכותו הכוונה היא באחר במקום מצוה של מלקות ארבעים!

את הקושיה דוחים: לא, אידי ואידי [זה וזה] לא שנא [אינו שונה] בנו ולא שנא [ואינו שונה] אחר, ולא חילקה הברייתא באלה. ולא קשיא [ואינו קשה], שיש הבדל בין הדינים: כאן שאמרו שמצוה להכותו, מדובר במקום מצוה, שהוא שליח בית דין המצווה על כך, כאן שאמרו שאסור להכותו, הריהו שלא במקום מצוה.

והכי קתני [וכך שנה], כך יש להבין את הברייתא: ומה במקום מצוה, שמצוה השליח להכותו — בכל זאת מצוה שלא להכותו אפילו מכה אחת יותר מן הצווי, כאמור: "פן יוסיף להכותו" (דברים כה, ג), שלא במקום מצוה, כלומר, באדם שאינו חייב מלקות, שאינו מצוה כלל השליח להכותו — אינו דין שמצוה שלא להכותו? ולמדנו איפוא מכתוב זה איסור כללי שלא להכות אדם מישראל בכל מקרה ולא רק לענין מלקות ארבעים.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה ששנינו: היוצא ליהרג, שנתחייב באחת ממיתות בית דין, ובא בנו והכהו או קיללו — חייב מיתה משום מכה אביו או משום מקלל אביו. בא אחר והכהו וקיללו — פטור. והוינן [והיינו עוסקים] בה בהלכה זו, ומתקשים: מאי שנא [במה שונה] בנו, ומאי שנא [ובמה שונה] אחר, שהאחר פטור ובנו חייב? ואמר רב חסדא: מדובר כאן במקרה מסויים, במסרבין (דוחקים ומפצירים) בו לצאת להיהרג ואינו יוצא, וצריך להוציאו ולדחפו בעל כרחו למקום הריגתו. ולפי דרכנו למדנו שאפילו במקרה כזה שבנו נעשה כשליח בית דין, בכל זאת אסור להכותו!

ודוחים: רב ששת מוקי לה [מעמיד אותה, את ההלכה הזו] במקרה שאין מסרבין בו לצאת אלא היה הולך מעצמו, והיו מכים אותו מפני הכעס, ואותו אדם מכה אותו מרצונו ולא בשליחות בית דין.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אחר נמי [גם כן] יהיה חייב, שהרי אסור להכות ולקלל אדם מישראל! ומשיבים: אם אחר עושה זאת הריהו פטור משום שהנידון גברא קטילא [כאדם הרוג] הוא נחשב, שכיון שנגמר דינו למיתה הרי זה כאילו מת כבר, ואין נענשים על מכתו וביושו.

ומקשים: והאמר [והרי אמר] רב ששת עצמו: אם ביישו את חבירו כשהיה החבר ישן, ולא ידע שביישוהו, ומת החבר בתוך כך — בכל זאת חייב לשלם עבור הבושת ליורשים, ומשמע שאף אדם העומד למות אסור לביישו, והמביישו חייב! ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — בשהכהו הכאה קלה שאין בה שוה פרוטה, ואם כן אין מה לשלם ליורשים.

ומקשים: והאמר [והרי אמר] ר' אמי אמר ר' יוחנן: אם הכהו את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה, כיון שאינו משלם קנס במקרה כזה — לוקה, על שעבר על איסור התורה "לא יוסיף... להכותו"! ומדוע יהא זה פטור מכל וכל? ומסבירים: מאי [מה] משמעות "פטור" דקאמר [שאמר] באותה ברייתא? אין כוונתו שהוא פטור לגמרי, אלא שהוא פטור מממון, אבל אכן חייב מלקות.

ומקשים: אם כך, שאתה מפרש שהוא פטור לענין ממון, מכלל הדברים אתה למד כי בנו שנאמר בו חייב יהא חייב לשלם ממון? והלא אמרנו שאינו כן! אלא בהכרח יש לפרש לענין הבן חייב ופטור בדינו, הכא נמי [כאן גם כן] בדינו, באחר העושה כן לא לענין ממון מדובר אלא על עצם העבירה!

אלא יש לדחות הסבר זה ולתרץ כך: אחר היינו טעמא [זהו הטעם] שהוא פטור מעונש, לפי שאמר קרא [הכתוב]: "ונשיא בעמך לא תאר" (שמות כב, כז), ו"בעמך" משמעו: בעושה מעשה עמך, שנוהג מנהג ישראל כשרים, אבל עבריין אין איסור לקללו.

ומקשים: התינח [זה נוח] לענין קללה שמצאת שיש הבדל בין רשע לצדיק, הכאה מנלן [מנין לנו] שהמכה אדם רשע פטור? ומשיבים: דמקשינן [שאנו משווים] בכתובים הכאה לקללה, שהרי דין מכה אביו ומקלל אביו כתובים קרוב זה לזה (שם כא טו, שם יז).

ושואלים: אי הכי [אם כן] שהאיסור אינו חל על רשעים, אם כן בנו נמי [גם כן] יהא פטור על הכאת וקללת אב רשע, שהרי אינו בכלל האיסור! ומשיבים: כפי שאמר רב פינחס לענין אחר שמדובר שם בשעשה תשובה, וכיון שעשה תשובה הריהו מעתה "עושה מעשה עמך" אף שעדיין חייב מיתת בית דין על העבירה שעבר, הכא נמי [כאן גם כן] בשעשה תשובה.

ומקשים: אם מדובר כאן בשעשה תשובה, אי הכי [אם כך] אחר נמי [גם כן] יהיה חייב על הכאתו ובזיונו, שהרי הוא "עושה מעשה עמך"! אמר רב מרי: צריך לדייק מן הכתוב גם כך: נשיא "בעמך" — במקוים שבעמך כשאר העם החיים ופועלים, אבל אדם העומד למות אינו נקרא "בעמך" ופטור על קללתו.

ומקשים: אי הכי [אם כך] בנו נמי [גם כן] יהא פטור, אם אין חייבים על קללתו של אדם שאינו מקויים וחי,