מידי דהוה [כמו שהוא] לאחר מיתה שהבן חייב בקללת אביו גם לאחר מות אביו, לכן לגבי הבן אין הבדל אם האב חי או מת.

למרות הקושיות הרבות לא נמצאה ראיה גמורה לסתור את דברי רב ששת, ולכן שואלים: מאי הוה עלה [מה היה עליה, על הלכה זו], מה המסקנה? אמר רבה בר רב הונא, וכן תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו, חוץ מכאשר אביו מסית, שהרי אמרה תורה: "ולא תחמל ולא תכסה עליו" (דברים יג, ט), אבל בעבירות אחרות אסור לבן לעשות זאת וייעשה אחר שליח לדבר.

א משנה המכה אביו ואמו אינו חייב מיתה עד שיעשה בהן חבורה. זה חומר (חומרה) שיש במקלל אביו מבמכה, שהמקלל אביו ואמו לאחר מיתה — חייב, והמכה אותם לאחר מיתה — פטור, שהרי אינו עושה חבורה.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "אביו ואמו קלל דמיו בו" (ויקרא כ, ט), וכוונת הדברים היא: אפילו לאחר מיתה. שיכול הייתי לומר: הואיל וחייב במכה וחייב במקלל, מה מכה אינו חייב אלא מחיים של אביו ואמו — אף המקלל אינו חייב אלא מחיים.

ועוד, לכאורה קל וחומר הוא: ומה מכה שעשה בו את זה שהוא בבחינת "שלא בעמך" כזה שהוא בבחינת "עמך", שאסור להכות גם אדם רשע, בכל זאת לא חייב בו לאחר מיתה, מקלל שלא עשה בו את זה שהוא "שלא בעמך" כ"בעמך", שהרי האיסור לקלל הוא רק על מי שהוא "בעמך" ואינו רשע, אינו דין שלא חייב בו לאחר מיתה?

תלמוד לומר: "אביו ואמו קלל" — מכל מקום, אפילו לאחר מיתה.

ושואלים: הניחא [זה נוח] לשיטת ר' יונתן, שעל פי שיטתו מייתר ליה קרא [מיותר לו פסוק זה] "אביו ואמו", ולכן לומד הוא מן החזרה. אלא לשיטת ר' יאשיה החולק, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

דתניא [שכן שנינו בברייתא] על הנאמר "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואמו" (ויקרא כ, ט): מה תלמוד לומר "איש איש", מה טעמה של הכפלה זו? — לרבות לא רק איש שמשמעו גבר אלא גם בת, טומטום ואנדרוגינוס. "אשר יקלל את אביו ואת אמו" (יקרא כ, ט), אין לי אלא שקלל את אביו ואמו יחד, ואולם כאשר קילל את אביו שלא קילל את אמו, או שקילל את אמו שלא קילל את אביו, מניין שחייב? — תלמוד לומר פעם שניה: "אביו ואמו קלל" — ללמד שעל כל אחד מהם יידון לעצמו, כאילו נאמר אביו קלל, או אמו קלל, אלו דברי ר' יאשיה.

ר' יונתן אומר: בכתוב זה וכל כיוצא בזה שמוזכרים שנים יחד משמע שניהן כאחד, ומשמע כל אחד ואחד בפני עצמו, עד שיפרט לך הכתוב במפורש "יחדיו", שאז הכוונה היא לשניהם יחד ולא לכל אחד לעצמו.

ואם כן לשיטת ר' יאשיה "אביו ואמו קילל" אינו מיותר שהרי למד ממנו לקללת כל אחד מהם לחוד, ולשיטתו מנא ליה [מנין לו] שחייב לאחר מיתה? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו, הוא לומד זאת] מפסוק נוסף באותו ענין: "ומקלל אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, יז).

ומקשים: ואידך [והאחר, ר' יונתן] מה עושה הוא בכתוב יתר זה? ומשיבים: ההוא מיבעי ליה [צריך לו] כדי לרבות בת, טומטום ואנדרוגינוס לאיסור קללה.

ומקשים: ותיפוק ליה [ושתצא לו, שילמד הלכה זו] מן ההכפלה "איש איש"! ומשיבים: לדעתו דברה תורה כלשון בני אדם ואין ללמוד מכאן הלכה כלשהי, אלא כפל מילים זה מסגנון לשון המקרא הוא.

ג לגופה של המשנה שואלים: וליתני [ושישנה] גם כך: חומר במכה מבמקלל, שהמכה עשה בו את זה שהוא בבחינת "שלא בעמך" כזה שהוא בבחינת "עמך", מה שאין כן במקלל. ומשיבים: התנא במשנתנו אינו פוסק כך כי קסבר [סבור הוא]: מקשינן [משוים אנו] הכאה לקללה, ואף על הכאה אינו חייב לגבי כל אדם.

ומציעים: לימא הני תנאי כהני תנאי [האם לומר שתנאים אלה סוברים כתנאים אלה]? דתני חדא [ששנויה ברייתא אחת]: כותי (שומרוני) אתה מצווה על הכאתו, כלומר, אסור לך להכותו, ואי (אין) אתה מצווה על קללתו שהרי ודאי אינו נוהג בדיני ישראל, ורשע הוא. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אי אתה מצווה לא על קללתו ולא על הכאתו.

סברוה [סברו], הניחו מתחילה חכמים שדנו בנושא כי דכולי עלמא [לדעת הכל] בשתי הברייתות מוסכם כי כותים גירי אמת הן מתחילתם, והריהם מאז כיהודים לכל דבר, אלא שהם יהודים פורקי עול. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בנושא זה הם חולקים]: דמר סבר [שחכם זה בבריייתא השניה סבור] כי מקשינן [משווים אנו] הכאה לקללה, ולכן כיון שרשעים הם מותר גם להכותם וגם לקללם, ומר סבר [וחכם זה בבריייתא הראשונה סבור] כי לא מקשינן [אין אנו משווים] הכאה לקללה, ורק על קללת אדם רשע פטורים, ולכן פטורים על קללת כותי!

את ההסבר הזה דוחים: לא, דכולי עלמא לא מקשינן [לדעת הכל אין אנו משווים] הכאה לקללה, והכא בהא קמיפלגי [וכאן בענין זה נחלקו], מר סבר [חכם זה בבריייתא הראשונה סבור] כי כותים גירי אמת הן ונוהגים בהם כאילו היו ישראלים רשעים, ולכן אף שמותר לקללם בשל היותם רשעים, מכל מקום אסור להכותם. ומר סבר [וחכם זה בברייתא השניה סבור] כי כותים גירי אריות הן ומתחילה לא נתגיירו אלא מאונס ומפחד האריות (מלכים ב' פרק יז), ולא היתה גרותם אמיתית, משום כך אין דינם כלל כיהודים אלא כגויים הם, ולכך מותר הן לקללם והן להכותם.

על סברה זו מקשים: אי הכי, היינו דקתני עלה [אם כך, זהו ששנינו עליה] על הלכה זו ברייתא האומרת שאין מצווים לא על הכאתו ולא על קללתו ושורו כישראל, שלענין שורו שנגח שור של איש ישראל דנים אותו בדיני ישראל לענין תם ומועד, הרי שוודאי אפילו לתנא זה הכותי כיהודי הוא! אלא שמע מינה [למד מכאן] כי בהיקישא פליגי [בענין ההיקש, ההשוואה, הם חלוקים] אם הכאה דינה כקללה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן].

ד משנה הגונב נפש מישראל שנמנה בראשית הפרק עם חייבי מיתת חנק — אינו חייב עד שיכניסנו, את הנגנב, לרשותו. ר' יהודה אומר: עד שיכניסנו לרשותו וישתמש בו, שנאמר: "כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו ומת הגנב ההוא" (דברים כד, ז), והוא מפרש "והתעמר" שיעשה בו עבודה. הגונב את בנו של עצמו ומוכרו, ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה מחייב, וחכמים פוטרין. גנב את מי שהוא חציו עבד וחציו בן חורין (כגון שהיה שייך לשני שותפים ואחד מהם שחררו), ר' יהודה מחייב, וחכמים פוטרין.

ה גמרא על דברי המשנה תוהים: וכי התנא קמא לא בעי [הראשון, חכמים, אינו צריך] עימור שישתמש בו, כדי לחייבו?! והרי נאמר הדבר בתורה במפורש! אמר ר' אחא בריה [בנו] של רבא: לגבי המקרה של עימור פחות משוה פרוטה איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] האם עבדות כזו קרויה "עימור", או לא. שחכמים סבורים שאין לדבר קצבה, ור' יהודה אומר שצריך להשתמש בו בעבודה השווה פרוטה לפחות, שיש לה משמעות חוקית.

בעי [שאל] ר' ירמיה: גנבו ומכרו כשהיה ישן, מהו? אם מכר אשה לעוברה, שגנב אשה הרה ונתכוון למכור רק את העובר מהו? האם יש דרך עימור בכך, או אין דרך עימור בכך? כי שמא באופן זה אין איסור עימור.

על ספיקות ר' ירמיה תוהים: ותיפוק ליה [ושיצא לו] פתרון השאלה דליכא [שהרי אין כאן] עימור כלל, שכן הוא עצמו לא עשה באלה כל מלאכה, שכן איזו מלאכה אפשר לעשות בישן או בעובר! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה כזה: באיש ישן — דזגא עליה [שנשען עליו], ואשה מעוברת — דאוקמא באפי זיקא [שהעמידה בפני הרוח] כדי שלא תנשוב בו, ואם כן עשה הוא עצמו שימוש באלה. והשאלה היא: אם דרך עימור בכך, שאפשר לומר שדברים אלה קרויים עימור, או אין דרך עימור בכך? ושואלים: אכן, מאי [מה הדין] בשאלה זו? לשאלה זו לא נמצאה תשובה ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה, ללא פתרון.

ו תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא], ממה שנאמר: "כי ימצא איש גנב נפש מאחיו" (שם כד, ז), אין לי ללמוד אלא איש שגנב, ואולם אשה מניין שחייבת על גניבת אדם? — תלמוד לומר: "וגנב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת

"(שמות כא, טז), שכיון שלא פירש מי הגונב — אף אשה בכלל זה. אין לי דין זה אלא באיש שגנב בין אשה ובין איש (שהרי נאמר בו "גונב נפש") וכן אשה שגנבה איש, ואולם אשה שגנבה אשה מניין שחייבת? — תלמוד לומר: "ומת הגנב ההוא" (דברים כד, ז) — מכל מקום, יהא אשר יהא הגנב והנגנב.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת] באותו נושא: "כי ימצא איש גנב נפש מאחיו" — אחד הגונב את האיש, ואחד הגונב את האשה, ואחד גר, ואחד עבד משוחרר וקטן — חייב, שכל אלה בכלל "נפש" הם. גנבו ולא מכרו, או מכרו ועדיין ישנו ברשותו — פטור. מכרו לאביו של הנגנב או לאחיו, או לאחד מן הקרובים — חייב. הגונב את העבדים — פטור.