או האומר: אל תתחיל בי לגבות את הצדקה שאהיה ראשון לנותנים, או אל תקח ממני כי שחרית הוא וסימן רע להתחיל את היום בהפסד, או ראש חודש הוא, וסימן רע להתחיל את החודש בהפסד, מוצאי שבת הוא ואיני רוצה להתחיל את השבוע בהפסד.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "לא תנחשו ולא תעוננו" (ויקרא יט, כו), הכוונה לכגון אלו המנחשים ומוצאים הוראות לעצמם לפי מה שקורה בחולדה בעופות ובדגים.

א משנה ועוד מחייבי סקילה: המחלל את השבת בדבר שחייבין על זדונו (עשייתו בזדון) ללא עדים או ללא התראה כרת, ועל שגגתו (עשייתו בשוגג) קרבן חטאת.

ב גמרא ומעירים: מכלל הדברים במשנה לומד אתה דאיכא מידי [שיש דבר] האסור מן התורה שחילול שבת הוי [הוא], ואין חייבין לא על שגגתו חטאת ולא על זדונו כרת. שאם לא כן לא היה צריך לפרט במשנה שסקילה חייב דווקא העובר על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.

ושואלים: מאי [מה] היא אותה מלאכה שיש בה חילול שבת ואין עונשה חמור כל כך? ומשיבים: תחומין — יציאה מתחום שבת, שהוא אלפיים אמה מחוץ למקום שהוא מצוי בה, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' עקיבא הסבור שתחומין אינם תקנת חכמים אלא מן התורה הם, אבל אין נענשים עליהם בסקילה. או הבערה של אש, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' יוסי שלדעתו יצא איסור זה מכללו, וחייבים עליו רק ב"לא תעשה", ואין בו סקילה.

ג משנה ועוד מן הנסקלים: המקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם ה' ממש. ואם קללם בכנוי שאינו שם מפורש — ר' מאיר מחייב, וחכמים פוטרין.

ד גמרא ושואלים: מאן [מי הם] חכמים אלה הנזכרים כאן? ומשיבים: ר' מנחם בר' יוסי הוא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' מנחם בר' יוסי אומר, נאמר: "ונוקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה כגר כאזרח בנקבו שם יומת" (ויקרא כד, טז), מה תלמוד לומר: "שם" פעם שניה, הנראית כחזרה בלבד? — לימד על מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם דווקא, ואם קללם בכינוי — פטור.

תנו רבנן [שנו חכמים] באותו ענין: נאמר "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת אביו ואמו קלל דמיו בו" (ויקרא כ, ט), נאמר "איש", מה תלמוד לומר: "איש איש" פעמיים? — לרבות בת או טומטום ואנדרוגינוס שאינם זכרים ממש, שאף הם בכלל האיסור.

"אשר יקלל את אביו ואת אמו" — אין לי אלא שקילל אביו ואמו יחד, ואולם אם קלל את אביו שלא קילל אמו, אמו שלא אביו, מניין? — תלמוד לומר: "אביו ואמו קלל דמיו בו" שמחזרה זו למדים אנו: או אביו קילל, או אמו קילל, אלו דברי ר' יאשיה.

ר' יונתן אומר: אין צורך בלימוד זה, אלא כאשר מוזכרים שני דברים יחד במקרא משמע שניהן כאחד ומשמע גם כל אחד מהם בפני עצמו, עד שיפרוט לך הכתוב "יחדו" ורק אז הכוונה כשהם יחד.

נאמר שם "מות יומת" ועונשו בסקילה. אתה אומר שעונשו בסקילה, או אינו אלא באחת מכל מיתות אחרות האמורות בתורה? — נאמר כאן "דמיו בו" ונאמר להלן "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו אותם דמיהם בם" (ויקרא כ, כז), מה להלן "דמיהם בם" הוא עונש סקילה, אף כאן בסקילה.

ושואלים: עונש למקלל שמענו, אזהרה שאסור לקלל מניין? — תלמוד לומר: "אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור" (שמות כב, כז). אם היה אביו דיין — הרי הוא בכלל "אלהים לא תקלל", שהרי נאסר לכל אדם לקלל את הדיין. ואם היה אביו נשיא (מלך, או ראש העם) — הרי הוא בכלל "ונשיא בעמך לא תאר".

אם אינו לא דיין ולא נשיא, מניין שמוזהר על קללתו? — אמרת: הרי אתה דן בנין אב משניהן בדרך זו: לא ראי (אינו דומה, אינו נראה) נשיא כראי דיין, שאינם שווים זה לזה בדברים רבים. ולא ראי דיין כראי נשיא. כיצד?

— לא ראי דיין כראי נשיא, שהרי דיין אתה מצווה על הוראתו, שאתה חייב לציית לדברי תורה שהוא מורה לך, כראי נשיא שאי (אין) אתה מצווה על הוראתו. וכן, לא ראי נשיא כראי דיין, שהנשיא אתה מצווה על המראתו, שאסור לך להמרות את פיו של המלך כשפוקד לעשות דבר מה, כראי דיין שאי אתה מצווה על המראתו.

הצד השוה שבהם שהן בעמ ך, שהם בני עם ישראל ואתה מוזהר על קללתן, אף אני אביא את הדין של אביך שהוא בעמך, ולפיכך אתה מוזהר על קללתו.

ודוחים: מה להצד השוה שבהן שאינו רק בזה שהם בעמך, אלא צד אחר של יחוד בשניהם: שכן גדולתן גרמה להן להתייחד משאר העם, ושמא האיסור רק בגדולים שבישראל!

תלמוד לומר: "לא תקלל חרש ולפני עור לא תתן מכשול" (ויקרא יט, יד), הרי אף באומללים שבעמך הכתוב מדבר. נמצא שיש איסור מיוחד לקלל אף אנשים מסכנים, ומכאן נלמד לכל אדם.

ולכאורה אפשר לטעון: מה לחרש, שכן חרישתו גרמה לו לאסור על קללתו כשם שאסור להטעות עוור, ושמא דווקא מטעם זה אסור!

על כן אומרים: נשיא ודיין יוכיחו, שאסור לקללם אף שאינם אומללים שבעם. ואם תאמר מה לנשיא ודיין שכן גדולתן גרמה להן, אם כן חרש יוכיח שאינו משום גדולה, ולמרות זאת אסור לקללו!

וחזר הדין, כלומר, השיקול פונה ומשתנה מצד לצד, שאם מצד אחד יש סתירה, הרי סתירה זו נפרכת מצד אחר, ולהיפך. ואפשר איפוא לסכם: לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן: שהן בעמך ואתה מוזהר על קללתן, אף אני אביא אביך שהוא בעמך, ואתה מוזהר על קללתו.

ודוחים: מה לצד השוה שבהן שכן משונין, כלומר, יש בהם צד משותף אחר: שאינם מן האנשים הרגילים, והם מיוחדים בדבר מה ("משונים") משאר העם, אבל סתם אדם מישראל שמא אין איסור לקללו!

אלא עלינו לחזור בנו מן ההוכחה הקודמת ולומר אם כן נכתוב קרא [שיכתוב המקרא] או אלהים וחרש או נשיא וחרש, והיינו למדים משני אלה לכל המיוחדים שבעם, אם כן "אלהים" (איסור מיוחד על דיינים) למה לי שהוא בוודאי מיותר! אלא אם אינו ענין לגופו לאסור קללת הדיין, הנלמדת בבנין אב — תנהו ענין לאביו.

ומקשים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] ש"אלהים" הכתוב במקרא זה חול הוא, ומשמעו דיין. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שקודש הוא וכוונתו לקדוש ברוך הוא, מאי איכא למימר [מה יש לומר], כיצד ניתן ללמוד?

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "אלהים" הכתוב כאן חול הוא, אלו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: "אלהים" — קודש. ותניא [ושנוייה ברייתא אחרת]: ר' אליעזר בן יעקב אומר: אזהרה למברך (כלומר, בלשון נקיה, למקלל) את השם מניין? — תלמוד לומר: "אלהים לא תקלל". ואם כן יש משמעות אחרת לאותם כתובים!

ומשיבים: למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] ש"אלהים" חול הוא — גמר [לומד] קודש מחול, למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] ש"אלהים" קודש — גמרינן [לומדים אנו] חול מקודש.

ותוהים: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] ש"אלהים" חול הוא — כאן גמר [למד] קודש מחול בקל וחומר פשוט. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] ש"אלהים" קודש הוא, כיצד גמר [למד] חול מקודש?! דילמא [שמא] על קללת אלהים במשמעות קודש אזהר [הזהיר] ואולם במשמעות חול לא אזהר [הזהיר]!

ומשיבים: אם כן הוא שעל אלהים בלשון חול לא הזהיר, לכתוב קרא [שיכתוב המקרא] באותו מקום "לא תקל", ונלמד שאסור לבזות ולקלל את הקודש.