הס, שלא להזכיר בשם ה' (ראה עמוס ו, י), שלא רצה התינוק אף לשמוע הזכרת ה', שלא לימדו אביו ואמו.

מיד הוציא אותו תינוק את יראתו מחיקו ומחבקה ומנשקה, עד שנבקעה כריסו מחמת רעב ונפלה יראתו לארץ ונפל הוא עליה, לקיים מה שנאמר "ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם" (ויקרא כו, ל), הרי שהיו דבוקים בעבודה זרה! ומשיבים: גם דבר זה היה בתר דאביקו ביה [לאחר שדבקו בה].

תא שמע [בוא ושמע] עוד ראיה: נאמר "ויזעקו בקול גדול אל ה' אלהיהם" (נחמיה ט, ד), ושואלים: מאי אמור [מה אמרו] באותה תפילה וזעקה? אמר רב יהודה ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יונתן: "בייא בייא" ["ווי ווי"]! היינו [זהו] היצר הרע של עבודה זרה, דאחרביה לביתא וקליא להיכלא, וקטלינהו לצדיקי, ואגלינהו לישראל מארעייהו [שהחריב את בית המקדש, ושרף את ההיכל, והרג את הצדיקים, והגלה את ישראל מארצם], ועדיין הוא מרקד בינן [בינינו]. כלום האם לא יהבתיה לן [נתתו לנו] אלא כדי לקבולי ביה אגרא [שנקבל בו שכר] כאשר נכבוש יצר זה — לא איהו בעינן [אותו אנו רוצים] ולא אגריה בעינן [את שכרו אנו רוצים]. הרי שהיו קשורים מאד לעבודה זרה! ודוחים: גם זו בתר דאביקו ביה [אחר שדבקו בה] בעבודה זרה.

וממשיכים את המעשה באנשי כנסת הגדולה: יתבו תלתא יומא בתעניתא, בעו רחמי [ישבו שלושה ימים בתענית, בקשו רחמים] משמים. נפל להו פיתקא מרקיעא דהוה כתיב בה [להם פתק מן הרקיע שהיה כתוב בו] "אמת", לומר שהסכים ה' לבקשתם.

על כך אמר ר' חנינא: שמע מינה [למד מכאן] כי חותמו של הקדוש ברוך הוא "אמת" הוא, שפתק זה היה סימן שמסכים למה שבקשו.

נפק כגוריא דנורא [יצא כגור אריות של אש] מבית קדשי הקדשים. אמר להו [להם] זכריה הנביא לישראל: היינו יצרא [זהו יצר הרע] של עבודה זרה. בהדי דקתפסי ליה אישתמיט ביניתא מיניה, ואזל קליה בארבע מאה פרסי [תוך כדי שתפסו אותו נשמטה, נמרטה, שערה ממנו, והלך קולו מחמת הכאב ארבע מאות פרסה]. אמרו: היכי ניעבד [כיצד נעשה], דילמא משמיא מרחמי עליה [שמא משמים ירחמו עליו] אם נבוא להרגו, שהרי ודאי יצעק עוד יותר?

אמר להו [להם] הנביא: שדיוהו בדודא דאברא, וכסיוה באברא, דשייף קליה [זרקו אותו בתוך דוד של עופרת, וכסו אותו בעופרת, שישאב את קולו ולא ישמע]. דכתיב [שנאמר]: "ויאמר זאת הרשעה וישלך אתה אל תוך האיפה וישלך את האבן העופרת אל פיה" (זכריה ה, ח), וכך נפטרו מיצר הרע של עבודה זרה.

אמרי [אמרו] אז: הואיל ועת רצון הוא ניבעי רחמי איצרא [נבקש רחמים שניפטר גם מיצר] העבירה, יצר המין, בעו רחמי, אימסר בידייהו [בקשו רחמים ונמסר בידם].

חבשוהו תלתא יומי [כלאו אותו, את היצר הרע הזה, שלושה ימים], איבעו ביעתא [הוצרכו לביצה טריה] בת יומא [יום] לחולה, ולא אשכחו [מצאו], שבטל יצר המין מן העולם ולא נוצרו עוד ביצים. אמרו: היכי נעביד [כיצד נעשה]? אם ניבעי פלגא [נבקש רק חצי] שיבטל חצי כוחו, יודעים אנו כי פלגא מרקיעא לא יהבי [מחצית דבר מן השמים אין נותנים]. מה עשו? כחלינהו לעיניה [עוורו את עיניו] של יצר רע זה, אהני ביה דלא איגרי איניש בקרובתיה [הועיל הדבר בו, ביצר ששוב אין אדם מתגרה כל כך בקרובותיו] האסורות לו.

א אמר רב יהודה אמר רב: מעשה בגויה אחת שהיתה חולה ביותר, אמרה על עצמה: אם תעמוד (תחלים) ההיא אשה, כלומר, אני מחוליה, תלך ותעבוד לכל עבודה זרה שבעולם. עמדה מחוליה והלכה ועבדה לכל עבודה זרה שבעולם. כיון שהגיע לפעור, שאלה לכומרים: במה עובדין לזו? אמרו לה: אוכלין תרדין (שהם משלשלים), ושותין שכר שאף הוא משלשל, ומתריזין בפניה צואה. אמרה: מוטב שתחזור ההוא אשה לחוליה, ולא תעבוד עבודה זרה בכך.

ודרש רב יהודה: אתם בית ישראל אינן כן, כאשה זו שלא יכלה לסבול את הגועל שבדבר, אלא נאמר בהם ביחסם לעבודה זרה "הנצמדים לבעל פעור" (במדבר כה, ה) — שהוא דביקות מרובה כצמיד פתיל הכרוך בחוזק על הכלי, ואולם ביחסם כלפי הקדוש ברוך נאמר בהם "ואתם הדבקים בה' אלהיכם" (דברים ד, ד) — כשתי תמרות הדבוקות זו בזו שהן רק נוגעות אבל לא צמודות בחוזקה.

במתניתא תנא [בברייתא שנינו] אותה השוואה ברוח שונה: "הנצמדים לבעל פעור" — כצמיד על ידי אשה, שאינו הדוק אלא רק סמוך לה. "ואתם הדבקים בה' אלהיכם" — דבוקים ממש.

ועוד לענין פעור תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה ביהודי אחד סבטא בן אלס שמו, שהשכיר חמורו ואת שירותיו לגויה אחת, והיה מחמר אחריה. כיון שהגיעה לפעור, אמרה לו: המתן עד שאכנס ואצא. לאחר שיצאה אמר לה: אף את המתיני עד שאכנס ואצא. אמרה לו: וכי לא יהודי אתה? וכיצד הנך עובד עבודה זרה? אמר לה: ומאי [ומה] איכפת ליך [לך]? נכנס, פער בפניו של הפסל עצמו, וקינח עצמו בחוטמו, שרצה לבזות עבודה זרה ככל האפשר, אלא שלא עלתה בידו כי היו כומרין של פעור מקלסין (משבחים) לו, ואומרים: מעולם לא היה אדם שעבדו לזו בכך, עבודה משובחת כל כך. שהוא נתכוון לבזות את פעור והתברר שעשה לו עבודה כדרכו.

וכך היא ההלכה: הפוער עצמו לבעל פעור — הרי זה עבודתו, אף על גב דמיכוין לביזוי [אף על פי שמתכוון לבזותו], והעושה כן הריהו שוגג בעבודה זרה. וכן הזורק אבן למרקוליס — זו היא עבודתו, אף על גב דמיכוין למירגמיה [אף על פי שמתכוון לרוגמו].

מסופר: רב מנשה הוה קאזיל [היה הולך] למקום הקרוי בי תורתא. אמרו לו: עבודה זרה היא דקאי הכא [שעומדת כאן] בגל אבנים זה. שקל פיסא שדא ביה [לקח רגב וזרק בו] לבזותה, אמרו לו: מרקוליס היא ועבודתו בזריקה. אמר להו [להם]: "הזורק אבן למרקוליס" תנן [שנינו], שזורק לפניו בדרך פולחן ואני לבזותו נתכוונתי.

אתא [הלך] ושאל בי מדרשא [בבית המדרש] מהי הגרסה המדוייקת. אמרו לו: "הזורק אבן במרקוליס" תנן [שנינו], ומשמע: אף על גב דמיכוין למירגמיה [אף על פי שנתכוין לרוגמו]. אמר להו [להם, לחכמים]: איזיל אישקלה [אלך ואקח אותה] את האבן שזרקתי. אמרו לו: אחד הנוטלה ואחד הנותנה — חייב, ומדוע? — כל חדא וחדא רווחא לחבירתה שביק [כל אחת ואחת, מן האבנים הנלקחות משם, רווח לחברתה היא מותירה], שאם אתה מסלק אחת הרי נותן אתה מקום לחברתה.

ב משנה הנותן מזרעו למולך שנאמר בתורה שעונשו סקילה, אינו חייב עד שימסור את ילדיו למולך (לכמרים של המולך), ויעביר את הילד באש. מסר למולך ולא העביר באש, או שהעביר באש ולא מסר למולך — אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש.

ג גמרא קתני [שנה] בתחילת המשנה (ס,ב) עבודה זרה דרכי ההתחייבות בעבודתה לחוד, וקתני [ושנה] כיצד מתחייבים בעבודת המולך לחוד ולא צרפם יחד. אמר ר' אבין: מכאן משמע כי תנן [שנינו במשנתנו] כמאן דאמר [כדעת מי שאומר] שמולך לאו [לא] עבודה זרה היא כשאר עבודות זרות, אלא ייחוד יש לה, שאין עבודתה אלא בדרך מיוחדת. דתניא [שכן שנינו בברייתא] מחלוקת בענין זה: אחד המוסר והמעביר בנו למולך, ואחד המוסרו כן לשאר עבודה זרה — חייב, שאין מולך אלא דוגמה לשאר עבודות זרות. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: המוסר למולך — חייב, שלא למולך — פטור.

אמר אביי: ר' אלעזר בר' שמעון ור' חנינא בן אנטיגנוס אמרו דבר אחד בהלכה, ששיטה אחת להם. כיצד? — ר' אלעזר בר' שמעון הא דאמרן [זו שאמרנו]. וכן מצאנו בדברי ר' חנינא בן אנטיגנוס — דתניא [שכן שנויה ברייתא], שר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: מפני מה תפסה תורה לשון "מולך"? — לומר: כל דבר שהמליכוהו עליהם וקראו "מולך", ואפילו היה זה צרור, ואפילו קיסם, אך משמע כי המעביר בנו למי שאינו נקרא "מולך" אינו חייב, והרי שדעתו כדעת ר' אלעזר בר' שמעון.

רבא אמר: לא שיטה אחת היא, ויש הבדל בין השיטות, שלגבי מולך עראי איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], שלר' אלעזר בר' שמעון חייבים רק על מולך הקבוע לכך, ולר' חנינא אף על פולחן עראי.