א אמר ר' ינאי: אינו חייב על מסירה למולך עד שימסרנו את בנו לכומרים, שנאמר: "ומזרעך לא תתן להעביר למלך" (ויקרא יח, כא), הרי שהאיסור קשור בנתינה — מסירה לכמרי המולך.

ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: יכול העביר את בנו באש ולא מסר אותו לכמרי המולך יהא חייב? — תלמוד לומר: "לא תתן", כלומר, נתינה מעכבת. מסר למולך ולא העביר באש, יכול יהא חייב? — תלמוד לומר: "להעביר" שאף העברה מעכבת. מסר והעביר שלא למולך אלא לעבודה זרה אחרת, יכול יהא חייב? — תלמוד לומר: "למלך".

מסר והעביר למולך ולא העביר באש, יכול יהא חייב? — נאמר כאן "להעביר" ונאמר להלן "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש" (דברים יח, י), מה להלן העברה זו היא באש דווקא, אף כאן באש. ומה כאן מדובר שמעביר למולך, אף להלן מולך דווקא.

אמר רב אחא בריה [בנו] של רבא: אדם שהעביר את כל זרעו למולך — פטור, שנאמר "מזרעך" לצמצם: ולא כל זרעך.

בעי [שאל] רב אשי: העביר את הבן והוא, הבן, סומא מהו? או שמעבירו כשהוא ישן, מהו הדין בכגון זה? האם צריך שיהא הבן מסוגל לעבור בעצמו, או שאין זה מעכב? וכן אם העביר את בן בנו או את בן בתו מהו?

ומשיבים: תפשוט מיהא חדא [תפתור לפחות אחת] משאלות אלה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נאמר "כי מזרעו נתן למלך" (ויקרא כ, ג), מה תלמוד לומר בתוספת זו? — לפי שנאמר "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש", אין לי ללמוד מכאן אלא איסור כשמעביר בנו ובתו בלבד, ואולם בן בנו ובן בתו מנין שחייב אף עליהם? — תלמוד לומר: "בתתו מזרעו" (ויקרא כ, ד), ו"מזרעו" כולל גם את אלה, ואם כן נפתרה אחת משאלותיו של רב אשי.

ושואלים: התנא פתח את דרשתו ב"כי מזרעו" וסליק [וגמר] בדרשה מן הכתוב "בתתו מזרעו", ומפני מה הביא ראיה משני פסוקים שונים?!

ומסבירים: דרשה אחרינא הוא [אחרת היא] שנאמרה על הפסוק השני, ונשמטה מן הברייתא. וכך יש להשלים: ממה שנאמר "זרעו" הייתי אומר שאין לי אלא זרע כשר, כלומר, צאצאיו שנולדו לו מאשה הנשואה לו כדין, ואולם זרע פסול כגון ממזרים שלו מנין שחייב עליהם? תלמוד לומר: "בתתו מזרעו" לומר כל שהוא מזרעו חייב עליו.

ב אמר רב יהודה: אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] דרך העברה? אמר אביי: שרגא דליבני במיצעי [שורת לבנים באמצע], נורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיסא [אש מצד זה ואש מצד זה], ודרך העברה באש היא שמעבירו בהליכה על גבי שורת הלבנים בין שתי המדורות.

רבא אמר: כמשוורתא דפוריא [כמו הקפיצות של פורים], שנהגו להדליק מדורה בתוך גומה וילדים היו משתעשעים בפורים בקפיצה מעל המדורה, וכאשר מעביר את בנו בתוך האש באופן זה הוא הנקרא דרך העברה.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא, ששנינו: אינו חייב עד שיעבירנו דרך עברה. העבירה ברגל — פטור. הרי שדרך העברה זו בקפיצה היא ולא בהליכה, ושלא כדברי אביי.

ועוד שנינו באותה ברייתא: אינו חייב אלא על יוצאי יריכו. הא [הרי] כיצד? — העביר את בנו או בתו — חייב, העביר את אביו ואמו אחיו ואחותו שאינם מזרעו — פטור. העביר עצמו למולך — פטור, ור' אלעזר בר' שמעון מחייב כשמעביר עצמו.

אחד המעביר למולך ואחד לשאר עבודה זרה — חייב. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: למולך — חייב, שלא למולך — פטור.

אמר עולא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אלעזר בר' שמעון המחשב את מעביר עצמו: אמר קרא [הכתוב] "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש" (דברים יח, י), והוא דורש: "בך" — בעצמך, שאף הוא בכלל האיסור.

ושואלים: ורבנן לא דרשי [וכי חכמים אינם דורשים] "בך" במובן של בעצמך? והתנן [והרי שנינו במשנה]: אבידתו שלו ואבידת אביו שמצאן יחד וצריך לטרוח ולהשיבן — אבידתו שלו קודמת. ואמרינן [ואמרנו] כשעסקנו באותה משנה: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ואמר רב יהודה: אמר קרא [הכתוב] "אפס כי לא יהיה בך אביון" (דברים טו, ד) — שלו קודמת לשל כל אדם. ולכאורה הראיה היא ממה שנאמר "לא יהיה בך", בך — בעצמך, שאתה עצמך צריך לדאוג שלא תהיה אביון, ומכאן שחכמים דורשים "בך"!

ודוחים: והתם [ושם] הלימוד הוא ממה שנאמר "אפס", שהוא ביטוי של צמצום והגבלה, לומר כי עליו לדאוג שלא יהא אביון, ולהתחיל ממנו עצמו.

ג אמר ר' יוסי בר' חנינא: שלש כריתות שנאמרו בעבודה זרה, שנאמרו פעמיים במולך ("ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אותו מקרב עמו". ויקרא כ, ג. "ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו". ויקרא כ, פסוק ה), ופעם במגדף ("את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה". במדבר טו, ל), למה?

— אחת למי שעובדה כדרכה, ואחת לשלא כדרכה, ואחת למולך.

ולמאן דאמר [ולשיטת מי שאומר] שמולך עבודה זרה היא כשאר עבודות זרות, כרת מיוחד במולך למה לי? ומשיבים: למעביר בנו שלא כדרכה, שלשיטה זו המעביר בנו באש לכל עבודה זרה אף שאינו כדרך עבודתה, כיון שהתורה אסרה מעשה זה — חייב.

ושואלים: ולמאן דאמר [ולשיטת מי שאומר] שמגדף שנאמר בתורה עבודה זרה היא ואינו איסור מיוחד, אם כן כרת מיוחד במגדף למה לי?

ומשיבים: לכדתניא [לכפי ששנינו בברייתא] בענין זה. שיש צורך בכרת אחד לכריתות האדם על ידי מותו בעולם הזה, ופסוק שני לכרת בעולם הבא שתכרת נפשו ולא תזכה לחיי נצח. נאמר שם "כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה" (במדבר טו, לא), "הכרת" — משמעו שנכרת האדם ומת בקיצור ימים בעולם הזה, "תכרת" — לעולם הבא, אלו דברי ר' עקיבא.

אמר לו ר' ישמעאל: והלא כבר נאמר במגדף "ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה" (במדבר טו, ל), ולשיטתך שדורשים כל מלה וכי שלשה עולמים יש? אלא: "ונכרתה" — כוונתו בעולם הזה, "הכרת" — לעולם הבא, "תכרת" — אינו בא להוסיף דבר, אלא דברה תורה כלשון בני אדם שכפילות הלשון כגון "הכרת תכרת" הוא חלק מן הסגנון המקראי ואין ללמוד ממנו.