משמשין של מת ממשמשין של עבודה זרה גמרינן [לומדים אנו], לאפוקי [להוציא] עגלה ערופה שהיא גופה [עצמה] קדושה, שיש לה קדושה מסויימת.

ושואלים: ואביי מאי טעמא [מה הטעם] לא גמר [למד] מעבודה זרה? אמר [יכול היה לומר] לך כי מידי דאורחיה ממידי דאורחיה גמרינן [דבר שהוא דרכו, מדבר שהוא דרכו אנו לומדים], ששתי מצוות אלה הן מצוות התורה, לאפוקי [להוציא] עבודה זרה דלאו אורחא [שאינה דרך לעשותה].

א ומכאן מתחילים להביא ראיות לשתי השיטות ממקורות שונים, וסימן להם: כפה, נפשיה, דחציבא, נכיסא, דאומנא.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: כפה (כיסוי ראש) שהוא טמא מדרס משום שיש חשש שנגע או השתמש בו הזב, ונתנתו האשה לספר תורה במתנה — טהור מן המדרס משום ששוב אינו שייך עוד לבעליו וכל כגון זה שוב אינו טמא במדרס הזב, אבל הוא טמא עדיין טומאת מגע מדרס. משמע שהכנה בלבד יש לה משמעות ותוקף בהלכה! ודוחים: אימא [אמור] ותקן כך: נתנתו וכרכתו לספר התורה, שלא היתה רק הזמנה בלבד אלא אף מעשה.

ושואלים: אם מעשה היה כאן למה לי נתנתו וכרכתו? שאין צורך בנתינה ודי בכריכה בלבד ומסבירים: הרי זה כשיטת רב חסדא, שאמר רב חסדא: האי סודרא [סודר זה] דאזמניה למיצר ביה [שזימנו כדי לצרור בו] תפילין, וצר ביה [ואכן צרר בו] תפילין — אסור למיצר ביה פשיטי [לצרור בו עוד מעות], מכיון שנתייחד לתשמישי קדושה. ואולם אם אזמניה [זימנו] כדי לצרור בו תפילין, ולבסוף לא צר ביה [צרר בו], או שצר ביה [צרר בו] ולא אזמניה [זימנו] לכך באופן קבוע — שרי למיצר ביה פשיטי [מותר לצרור בו מעות], ולפיכך בכפה הנזכרת היה צורך להזמינה לכך ואף לכרוך בה.

ולשיטת אביי שאמר הזמנה מילתא [דבר] היא, אם אזמניה אף על גב [זימנו אף על פי] שלא צר ביה [צרר בו] — נאסר בשימוש אחר. ואם צר ביה [צרר בו], אי אזמניה [אם זימנו] לכך — אין [כן], אי [אם] לא אזמניה [זימנו] — לא.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה ששנינו: נפש, כלומר, בנין מצבה שבונים לכבודו וזכרונו של אדם, אם בנאו לשם חי, כלומר, בעוד אותו האיש חי — מותר בהנאה, שהרי כשאר בנין הוא, ואולם אם הוסיף בו דימוס (נדבך) אחד לשם מת, לאחר שמת אותו אדם — אסור הוא בהנאה. ולכאורה מכאן הוכחה שהזמנה יש בה תוקף! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — דרמא ביה [שהשליך, קבר בו] את המת ולא בהכנה בלבד.

ומקשים: אי הכי מאי איריא [אם כך מה שייך, מדוע דווקא] הוסיף, כי [כאשר] לא הוסיף נמי [גם כן] יהיה אסור, שהרי נעשה בו שימוש למת! ומסבירים: לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה שאף על גב דפנייה [אף על פי שפינהו] את המת משם, לאחר כך, מכל מקום, כיון שזימנו לכך — נאסר.

אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא: אם היה מכירו ומבחין באותו נדבך יתר שנעשה לכבוד המת ולצורכו, ועכשיו אין מת במקום — חולצו, עוקר נדבך זה, ומותר שאר הבנין.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לענייננו ממה ששנינו: החוצב קבר לאביו, והלך וקברו לבסוף בקבר אחר — הרי זה לא יקבר בו הוא עצמו עולמית, משמע שהזמנה אוסרת! ומשיבים: התם [שם] הטעם משום כבוד אביו, ולא משום איסור השימוש בחפציו של מת.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, דקתני סיפא [ששנינו בסופה של אותה ברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף החוצב אבנים לאביו, והלך וקברו במקום אחר — הרי זה לא יקבר הוא בהן עולמית.

אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] שהטעם הוא משום כבוד אביו — שפיר [יפה], אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שהטעם הוא משום הזמנה, וכי במקרה של חוט הטווי לאריגה כדי לעשות ממנו תכריכים למת, בזה מי איכא למאן דאמר [האם יש מי שאומר] שעל ידי כך יחול עליו איסור? וודאי בכיוצא בזה לא חל ולא שייך איסור, וכן אבנים אלה, הרי הן כטווי לאריגה ואינן נאסרות מצד עצמן, אלא משום כבוד אביו.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה ששנינו: קבר חדש מותר בהנאה, ואולם אם הטיל בו מת, ואפילו נפל — אסור בהנאה. ונדייק: הטיל — אין [כן], אסור בהנאה, אבל לא הטיל — לא, משמע שהזמנה בלבד אינה אוסרתו!

ודוחים: הוא הדין דאף על גב [שאף על פי] שלא הטיל בו נפל גם כן אסור בהנאה, ומדוע אמרנו שהטיל — לאפוקי [להוציא] משיטת רבן שמעון בן גמליאל, שאמר: אין לנפלים תפיסת הקבר ואף כשקוברים אותם במקום, אין הוא נחשב כקבר, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין מקבלים שיטה זו, והנפל דינו כשאר המתים.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה ששנינו: מותר המתים, כלומר, מה שנשאר מן הממון שגבו לצורך קבורת המתים — הריהו למתים, עבור קבורת מתים אחרים, מותר הדברים שגבו למת מסויים — ליורשיו. משמע שמה שגבו עבור מת וזימנו עבורו, אינו נאסר ומותר שישתמשו בו יורשיו! ודוחים: מכאן אין להוכיח, כי הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — שגבו מחיים, שידעו שאותו אדם עומד למות ועשו מגבית לצורך קבורתו בעודו חי, וכיון שהכסף לא נתפס באיסור הנאה הרי הוא ניתן ליורשיו.

ומקשים: הא [הרי] לא תני הכי [כך שנינו], ששנינו: מותר המתים — למתים, מותר המת — ליורשיו. ותני עלה [ושנויה עליה תוספתא]: כיצד? גבו עבור מתים סתם — זהו המקרה לגביו אמרו שמותר המתים למתים, גבו למת זה — זהו לגביו אמרו שמותר המת ליורשיו. משמע שגבו למת ממש!

ומשיבים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך ] אימא סיפא [אמור את סוף אותה ברייתא], ר' מאיר אומר: לא יגע בהן במעות אלה עד שיבא אליהו וייפתר הספק אם יש לחשוש לאיסור, ר' נתן אומר: יעשנו, במותר, עוד דימוס [נדבך] על קברו של המת או זילוף של יין לריח טוב לפני מטתו. הרי שיש תנאים הסבורים שהזמנה לצורך המת דבר הוא!

אלא, אביי מתרץ [מיישב] את המשנה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], ורבא מתרץ [מיישב] את המשנה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], והם מתאימים את לשונה לשיטתם. אביי מתרץ [מיישב] את המשנה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] כך: דכולי עלמא [לדעת הכל] הזמנה לצורך מילתא [דבר] היא, והתנא קמא סבר [הראשון בראש המשנה סבור] כי מה דחזי ליה [שראוי לו] למת — תפיס [תופס האיסור], ומה שלא חזי ליה [ראוי לו] — לא תפיס [תופס], ולכן, אם נשאר דבר — הרי הוא שייך ליורשים, שלא נתפס בו האיסור.

ור' מאיר מספקא ליה אי תפיס [ספק לו אם תופס] אי [אם] לא תפיס [תופס], הלכך [על כן] לא יגע בהן עד שיבא אליהו. ור' נתן פשיטא ליה [פשוט לו] שודאי תפיס [תופס] הכל גם מה שאין ראוי לו, הלכך [על כן] יעשה דימוס [נדבך] על קברו.

ורבא מתרץ [מיישב] את המשנה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו]: לכולי עלמא [לדעת הכל] הזמנה לאו מילתא [אינה דבר], היא והכסף שגבו אינו נאסר כלל. אלא השאלה היא אחרת תנא קמא סבר [הראשון סבור]: כי בזו ליה [כאשר ביזו אותו] בעצם הצורך לגבות כספים לקבורתו, אחולי מחיל זילותיה [הריהו מוחל את זלזולו] לגבי יורשים, ולכן מותר להם לקחת את ירושתו.

ור' מאיר מספקא ליה אי מחיל אי [ספק לו אם מוחל הוא או] לא מחיל [מוחל], הלכך [על כן] לא יגע בהן. ור' נתן פשיטא ליה דלא מחיל [פשוט לו שאינו מוחל] הלכך [על כן] יעשה דימוס [נדבך] על קברו או זילוף לפני מטתו. וכך הסביר רבא את כל הדעות בברייתא בצורה שאינה סותרת את דעתו שהזמנה אין בה תוקף לאסור את השימוש בחפץ.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה ששנינו: היו אביו ואמו של הנפטר מזרקין בו כלים על מטת הבן, כדי שהכלים יקברו עמו — מצוה על האחרים להצילן וליטול את הכלים. משמע שהזמנה בלבד אינה מועילה. שאם לא כן, הרי לאחר זריקה שוב אי אפשר היה להשתמש בהם!